התחביב האיטי שלי, או, איך להפסיק לקנות בגדים ועדיין ללבוש חדשים

לקנות פחות, לצמצם מלתחות, לרכוש יד שניה, לבחור פריטים מאיכות גבוהה, להפעיל לחץ על יצרנים ורשתות – תכנית "המערכת" אודות האופנה המהירה, במהלכה נחשפו עדויות של צעירות שהועסקו במפעלי ייצור בגדים בהודו, הציעה לא מעט אפשרויות פעולה בעבור צרכנים שרוצים לסייע בצמצום הנזק לסביבה ולעובדים בתעשייה. כל ההצעות טובות וראויות, ועדיין, הופתעתי לגלות שאפשרות נוספת, חשובה לא פחות, נעדרה לחלוטין מהכתבה – ללמוד איך להפעיל מכונת תפירה.

לפני שנה נרשמתי לקורס תפירה למתחילים (14 שיעורים) בסטודיו קטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. למדתי להעתיק גזרות, להוציא מידות, להשחיל חוטים, לתפור, לפרום ושוב לתפור ושוב לפרום, עד שבסוף יוצא משהו שמזכיר בגד ושאפשר ללבוש. אחרי שבועיים תפרתי לעצמי את החצאית הראשונה. זה לקח קצת יותר משמונה שעות, אבל זאת הייתה החצאית הראשונה שלי. עד סוף הקורס תפרתי לעצמי 2 שמלות, 2 חולצות ותיק אחד – הכול לפי גזרות מוכנות (ממגזיני בורדה אהובים). בעידוד המורה ויחד עם חברים שפגשתי בקורס הראשון המשכנו יחד לקורס נוסף של תדמיתנות, במהלכו למדנו לעצב בעצמנו גזרות חדשות. אם החצאית הראשונה הייתה שלי, אז הפריטים שתפרתי מאז הם כבר ממש אני.

במציאות שבה כל מותגי האופנה, זולים כיקרים, מתנהלים בחוסר שקיפות ותופרים באותם מפעלים בדיוק, הדרך הכי טובה להבטיח שאף ילדה הודית לא עמדה בגללנו על הרגליים 16 שעות ביממה, היא ללמוד לעצב ולתפור לעצמנו את הבגדים שאנחנו לובשים. ייתכן וזה נשמע מעט קיצוני, אבל לפני שאתם נוטשים את הפוסט, כדאי שתדעו שהתפירה העניקה לי (ויכולה להעניק גם לכם) הרבה יותר מאשר מצפון נקי (עד כמה שאפשר, מרבית הבדים מגיעים ממדינות עולם שלישי, מה שהופך ייצור של מלתחה אתית לחלוטין לעניין מורכב, אבל גם כאן אפשר לחקור, לשאול ולדאוג לקנייה של בד שמיוצר בהעסקה הוגנת).

ראשית, היא מאפשרת להתנתק מהקצב המהיר של החיים. כשאני מתיישבת לעצב גזרה או לתפור אני מתנתקת מהרעש האינסופי שסביבי ומהניסיון לבצע אינספור משימות במקביל. אני מתרכזת רק בפעולה אחת, איטית, מדויקת, יצירתית ומהנה. כמו אחרי מדיטציה, אני מסיימת את התפירה רגועה ושמחה (במיוחד אם הצלחתי לתפור יותר מאשר לפרום), והשעות בהן אני שקועה במלאכה מעניקות לי אנרגיה חדשה.

שנית, התפירה מאפשרת לי לתחום את שעות העבודה. כשכירה בהייטק, הבחנתי שאם אני לא מציבה לעצמי גבולות אני יכולה למצוא את עצמי עובדת עד שעות מאוחרות. העבודה מאתגרת, מהנה, ואני לומדת ממנה המון, אבל היא עדיין עבודה, שנוגעת לתחום מצומצם אחד ומגיעה על חשבון משפחה ופנאי. במידה ולא הייתי נזהרת, הייתי נשחקת. הבחירה בתפירה, לפיכך, הייתה גם בחירה מודעת להגביל את שעות העבודה. מרגע שמצאתי דבר מה שאהבתי מאוד לעשות, ההחלטה לצאת מוקדם מהעבודה פעם-פעמיים בשבוע ולהקדיש זמן איכות לתחביב החדש, הייתה קלה.

 

בנוסף, רכישה של מיומנות כמו תפירה מעניקה תחושה חזקה של "השבת שליטה". רובנו אימצנו את ההתמקצעות וחלוקת העבודה כדרך חיים. אנחנו לא מגדלים אוכל, לא מייצרים חפצים (ולא יודעים לתקן אותם במידה והם מתקלקלים), לא בונים בתים ולא תופרים בגדים. בדרך לשפע ולנוחות בה אנחנו חיים ויתרנו על עשרות כישורי חיים. ללמוד תפירה (ובאותה מידה גם נגרות, בישול ואפייה, מכונאות בסיסית, וכדומה) זו לא פחות מאשר נקיטת עמדה ובחירה בהשבת השליטה (ולו באופן חלקי) על העולם החומרי בו אנו חיים.

נכון, יותר פשוט להיכנס לחנות ולקנות שמלה מאשר לשבת ולתפור אחת, ויותר קל להזמין שיפוצניק מאשר להתמודד לבד עם כיור שהתנתק מהקיר ונפל. אבל עצם היכולת להתמודד עם הסיטואציות, לייצר או לתקן משהו, מעצימה אותנו בצורה משמעותית. קשה לי לתאר במילים את תחושת הגאווה שאני חשה כשאנשים מגלים שאת הבגד שאני לובשת, עליו הם הרעיפו מחמאות וביקשו לברר איפה קונים, תפרתי בעצמי.

ואחרון חביב, התפירה מאפשרת לי ליצור קשרים חדשים. מעבר לחברים שרכשתי במהלך הקורסים (בנות ובנים), אני מוצאת את עצמי מסתובבת בחנויות קטנות ומשפחתיות בחיפוש אחר בדים, אביזרים וציוד. המוכרים, בדרך כלל מבוגרים, תמיד נחמדים ותמיד מתעניינים. הם עוזרים בבחירה ושמחים לייעץ מניסיונם. כמה מהטיפים המוצלחים ביותר השגתי דרכם. קהילה שלמה וחדשה הולכת ונרקמת סביבי וסביב עולם התפירה, ורק החוויה הזאת, כאשר אני משווה אותה לקניה ברשתות, שווה בפני עצמה את ההחלטה ללמוד תפירה.

***

קצת לגבי עלויות

קורס תפירה בסיסי מתחיל בסביבות 150-200 ש"ח לשיעור (של 3 שעות) ויש המון בתי ספר ומורים/ות פרטיים וקבוצות קטנות ברחבי הארץ.

מטר בד אפשר למצוא גם ב- 5 שקלים אבל בד באיכות טובה ובמגוון רחב של צבעים והדפסים אפשר למצוא בסביבות 20-30 ש"ח למטר (מטר מספיק לחולצה או חצאית קצרה. מטר וחצי מספיק לחולצה ארוכה/שמלה).

חיכיתי חצי שנה לפני שהשקעתי במכונת תפירה, והגעתי בהתמדה לסטודיו כדי לתפור, להתאמן, ולוודא שלא מדובר בשיגעון חולף. היום אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי מכונה בבית. אפשר למצוא מכונות מעולות מיד שנייה ולא חייבים לקנות חדשה (החל מ 500 ש"ח). אני ממליצה תמיד לשאול משפחה וחברים – תופתעו לדעת לכמה יש מכונה בבית שאינה בשימוש.

***

ואחרי כל זאת, חשוב לומר שלא הפסקתי לחלוטין לקנות בגדים. מידי פעם, בעיקר בחופשות, אני רוכשת לעצמי פריט או שניים. אני משתדלת לקנות פריטים בודדים באיכות גבוהה (ובדרך כלל מחפשת פריטים מיוחדים שלא אוכל לתפור בעצמי). שופינג יכול להיות דבר נחמד כל עושים אותו במידה. אבל לבלוגריות האופנה הצעירות שהתראיינו לתכנית, אני יכולה להבטיח דבר אחד – מסעות קניות, מוצלחים ככל שיהיו, לא יהפכו אתכם למאושרות כמו בגד אחד שתתפרו.

***

באותו נושא – 101 דרכים להאט את החיים – פרק 26 – מאמצים תחביבים

***

תמונת שער: Sonia Delaunay: Fashion Illustration