בילדותי קראתי סיפור, שכעת אינני זוכר באיזה ספר פורסם, אודות מלך שביקש להאריך את הזמן. הכול בממלכתו היה נהדר, אולם דומה היה בעיניו שהימים חולפים מהר מידי, והוא הציע פרס למי שיבנה מכונה שתצליח למתוח את משך היום. לאחר שמספר יזמים כשלו להציג בפניו פתרון הולם, הגיע אדם שהבטיח כי בידיו המכונה שתאריך את הזמן עד אין קץ.
כאשר הגיע המלך לבחון את ההמצאה החדשה הוא גילה לפניו גלגל עץ גדול, וידית שנועדה לסובב אותו על צירו. "כל שעליך לעשות", הבטיח הממציא, "זה לסובב את הגלגל, והזמן יאט מאליו את מהלכו". בעוד המלך בוחן בחשדנות את המתקן, הוסיף המועמד לזכייה עוד פרט חשוב אחד, "כדי להבטיח את פעולתה התקינה של המכונה, יש לוודא כי אתה עצמך מסובב את הגלגל ללא הפסקה."
מנקודה זאת בסיפור הסוף כבר צפוי וידוע מראש. בעודו מסובב את הידית ומניע את הגלגל הכבד על צירו, גילה המלך שהזמן אכן מאט באופן דרמטי את מהלכו, והיום מתארך עד אין סוף. הוא נאלץ להעניק לממציא את הפרס המובטח, ולוותר על שאיפתו להארכת הזמן.
מהסיפור (שכיום כאמור אינני מצליח להיזכר במקורו ואודה לכל עזרה בנושא) עלולים הקוראים הצעירים להסיק מסקנה מדכדכת למדי: הזמן, המשאב היקר ביותר בחיי האדם, מתארך רק בסיטואציות לא נעימות, כגון, עבודה פיזית קשה, טיפול שורש, או סרט של אלמודובר.
למרבה המזל, האמת היא הפוכה, ודווקא סיטואציות מהנות ומשמחות מצליחות להעניק לנו את התחושה שהזמן עומד מלכת, ואם לציין רק אחת לדוגמא – החופשה.
נסו להיזכר בטיול האחרון שלכם, וליתר דיוק, בימים הראשונים שלו (על למה "הראשונים" יובהר מיד). בדרך כלל אחרי כשלושה עד שישה ימים עולה בנו תחושה מופלאה של "ואוו, אנחנו רק שישה ימים פה, אבל זה מרגיש כמו שנה". לתחושה הזאת יש הסבר פשוט, וטוב מכך, כזה שנוכל ליישם גם מבלי לרכוש כרטיס טיסה.
מבלי למתוח מעל ומעבר את גבול הקשב של האדם הקורא ברשת, להלן המדריך השלם, אך הקצר, להארכת הזמן:
לחוות דברים חדשים. הסיבה שאנו מקבלים את התחושה של הימתחות הזמן בחצי הראשון של החופשה, וכמעט תמיד באופן אינטנסיבי יותר מאשר בחלקה השני, נובעת באופן ישיר מכמות "המידע" החדש אליו אנחנו נחשפים: המראות, המקומות, הריחות, הטעמים, הרשמים – הכול חדש בעבורנו, לפחות בימים הראשונים, ולפיכך נחווה על ידינו בעצימות גבוהה מהרגיל. מסיבה זאת ממש, גם אלה מאתנו שיוצאים לחופשת בטן גב ולא זזים יותר מידי ממרבצם, חשים לאחר ימים ספורים שהם הספיקו לחוות רשמים שבדרך כלל מאכלסים שבועות ארוכים.
עכשיו, אם זאת הסיבה לתחושה הנפלאה של הזמן הנמתח כמסטיק (בקטע טוב), אין לנו שום מניעה לשחזר אותה גם לאחר שחזרנו מהחופשה. כל שעלינו לעשות זה לחוות דברים חדשים ביום יום, או במילים אחרות,
לשבור שגרה. הסיבה שאנחנו חשים כי החצי השני של החופשה חולף במהירות גדולה יותר מאשר הראשון, היא שאנחנו מתרגלים לסביבה החדשה. מה שהיה מפתיע ומרגש לפני ימים ספורים הופך כעת לשגרת הטיול.
באותו אופן, אנשים מבוגרים מדווחים על תחושה שהשנים חולפות במהירות רבה יותר מאשר כשהיו ילדים, וזאת בשל העובדה שבגיל מבוגר אנחנו נוטים לפתח רוטינה יומית קבועה: נסיעה לעבודה, חזרה הביתה בשעות הערב, צפייה בטלוויזיה וכדומה, ואילו כשהיינו ילדים, עדיין למדנו את העולם, וחווינו אינספור אירועים בפעם הראשונה, שהותירו את חותמם ומתחו בעבורנו את תחושת הזמן.
השגרה, במובן זה, הנה האויבת הגדולה ביותר של הזמן, אותה אחת שמכלה דקות, שעות וימים, ומעלימה אותם לבלי שוב, מבלי להותיר אחריה זיכרון אחד ראוי. אם אנחנו רוצים להאט את מהלך הזמן, ולהעניק לו משמעות שתסייע לו להתרחב ולהימתח, אין לנו מנוס מליזום שיבושים אקראיים ומבוקרים בחיי היום יום.
אירועים שלא היינו נוהגים ללכת אליהם (מופע, פתיחה של תערוכה, הפגנה), מפגשים עם אנשים שאיננו בהכרח מכירים (לא חברים קרובים אליהם אנחנו "רגילים"), לימודים של תחום חדש (מלאכת יד, שפה זרה, סדנת כתיבה) – התגובה הראשונה של אנשים כמוני, הנוטים לחבב את השגרה, תהיה בדרך כלל לסרב למיני הצעות שכאלה ולהעדיף רביצה נינוחה על הספה. למרות זאת, ומניסיוני האישי, ברוב המקרים בהם הצלחתי להדוף את הנטייה הטבעית להתנגדות (או לחילופין, כאשר כל תמרוני ההתחמקות שלי כשלו), גיליתי שבסופו של דבר ביליתי ערב מהנה למדי, פגשתי אנשים חדשים ומעניינים, ובעיקר הותרתי חותם קטנטן על הזמן, שכעת נראה למרחוק כמו סיכה בוהקת שננעצה בלוח שנה. ככל שיהיו לנו יותר כאלה ביום יום, ככל שנצבור חוויות חדשות וזיכרונות לא שגרתיים, כך גם תחושת הזמן שלנו תאט את מהלכה, והימים ידמו בעינינו לארוכים מהרגיל.
Jamie Wyeth: Boat Time, 1976
כמובן, כל הפעילויות שבעולם לא יסייעו לנו להאריך את תחושת הזמן, אם לא נאפשר לעצמנו את השלווה לחוות אותן באמת, או במילים אחרות,
לחיות בהווה. מחלת הזמן החמורה ביותר היא הנטייה שלנו לחיות בעבר, או בעתיד, אך כמעט תמיד לא ברגע הזה. מרבית המחשבות שמעסיקות את מוחנו נוגעות לדברים שאנחנו צריכים לעשות בעתיד, או לניתוח של פעולות שעשינו בעבר. עכשיו, אני מתנצל אם לרגע אשמע כמו עוגייה סינית, או גורו ניו אייג'י טיפוסי, אבל הדרך הפשוטה ביותר למתוח את הזמן, היא פשוט להיות נוכחים בכאן ועכשיו.
נשמע פשוט, אולם היכולת להשקיט את רצף המחשבות האינסופי בהחלט דורשת אימון. נסו בתור התחלה תרגול של כמה דקות ביום. כאשר אתם יוצאים להפסקת הצהריים בעבודה, בדרככם לקנות מזון או שתיה, אל תחשבו על מה אתם הולכים להזמין. אל תחשבו גם על המשימות שנותרו על השולחן, או על השיחות שניהלתם עד לפני כמה דקות. במקום זאת, התמקדו בהליכה עצמה. צעד אחר צעד. התרכזו בתחושה של כפות רגליכם הנוגעות במדרכה, באנשים שסביבכם, ברעשי הרקע, בתחושה של האוויר על עורכם. קחו נשימות עמוקות. היו מודעים לעולם הסובב אתכם, והניחו לשפע האינסופי של התחושות והרשמים להיספג באופן פסיבי בתודעתכם.
סביר להניח שלא תצליחו לשמור על רמת "נוכחות" גבוהה שכזאת ליותר מכמה דקות, אבל איזה דקות אלה יהיו! אני משתדל לעשות זאת בהליכות קצרות לתחנת הרכבת וחזרה, הזמן מקבל נפח אחר, הכי קרוב שיש לעוצר מלכת לגמרי. תנו לרגע הזה לחלחל לקרבכם, מספיק במנות של שתיים שלוש דקות בכל יום, וכמעט מיד תחושו גם אתם כיצד הזמן מאט את מהלכו.
לחוות דברים חדשים, לשבור את השגרה, להיות נוכחים – רק כדי שלא נכרע תחת עומס המשימות, מן הראוי לזכור שגם לצורך הארכת הזמן, וכמעט כמו בכל תחום אחר הנוגע לתנועת ההאטה, עדיין אחת ההמלצות החשובות ביותר, היא פשוט
לא לעשות כלום. כן, כלום. פשוט לעצור את הקצב הנוירוטי של היום יום. לא לקפוץ ממשימה למשימה. לא לעשות שום דבר חדש. לא לפגוש אף אחד. רבים טועים לחשוב כי זמן הוא דבר שיש "לנצלו" עד תום, ובהתאמה מעמיסים על עצמם עודף פעילויות, אולם אם לא נעניק לעצמנו את החלונות הקטנים של עשיית כלום, אותם רגעים בהם הרשמים, הזיכרונות והחוויות של היום, יכולים לשקוע בנחת אל מקומם הנכון, הרי שלא ניוותר אלא עם אנדרולומוסיה קוגניטיבית, שרק תגרום לנו לחוש כי הזמן חולף מהר מתמיד, מותיר אחריו רק קווים מרוחים של אורות בוהקים.
כמובן, בימינו, גם עשיית כלום אינה עניין פשוט. רבים מאתנו שבויים בתחושה כי פרויקט האדם הוא דבר מה שיש לעמול עליו בכל רגע של ערות, ומסיבה זאת ממש אני נוטה להקצין לעיתים את התבטאויותיי בשבח הבטלה, העצלות והבהייה, על מנת להוות אנטיתזה לרוח התקופה.
במהלך חמש השנים האחרונות התפרסמו באתר לא מעט טקסטים אודות הנושא, ביניהם גם מדריכים לעשיית כלום עבור מתחילים, למשל, "מניפסט העצלות: עשו פחות, ואז, עשו עוד פחות", או, "בטלה, הוראות הפעלה". קראו אותם, אם טרם עשיתם זאת, וזכרו כי עשיית כלום חשובה לא פחות מעשיית כל דבר אחר, ולו בשל העובדה כי מדובר בסגולה ידועה לאריכות ימים עלי אדמה.
***
באותו נושא
שירה
הפוסט בא בזמן. יש אצלי עכשיו אורחת שהגיעה לכמעט חודשיים וכל היום שלה מחולק לפי שעות מחמש בבוקר ועד בין 8 ל9 בערב שהיא הולכת לישון. היא מסיימת משהו כמו לאכול וישר שואלת נו מה עושים עכשיו? נלך לבריכה? או שנעבוד בגינה? או שאני אעשה מדיטציה? כמה שהיא מנסה לכפות על עצמה כל מיני אמצעים להרגע, אותנו היא מכניסה לחרדה.
היום בבוקר למשל קמתי עוד לא פתחתי את העיניים והיא התנפלה עלי: אז מה התוכניות היום? היא בת 67 ורוצה לחיות אז אני אסכם לה את המאמר הזה ואגיד לה שהיא מקצרת לעצמה את החיים. אולי זה יעבוד ויהיה לנו קצת יותר שקט..?
שירה
עמית נויפלד
🙂 אני אחזיק לך אצבעות, ככל שאנחנו מתבגרים יותר קשה לנו לשנות הרגלים, ואני מניח שיש באמת איזו "דחיפות" חדשה להספיק דברים בגיל מאוחר, אבל אני בטוח שזה לא בלתי אפשרי. בהצלחה.
עמית נויפלד
שרגא
ילד בן 6 שיצא לחופש של חודש יחווה זאת כאוקינוס של זמן,לעומתו אדם בן שישים שחודש אחד יהיה בחופש מסה'ך חייו זה טיפה באוקינוס של חייו
שרגא
חסר הישע
"לשבור שיגרה" ו"לחוות דברים חדשים", נשמע כל כך פשוט כשרוצים ומוכנים לעשות את זה, אבל זה לא.
אני בן 15, ועכשיו בחופשת הקיץ אני בעיקר פועל לפי הטיפ הרביעי – לא לעשות כלום. להגיד שהזמן עובר לאט יותר? כן! אבל האם אני מרגיש שאני ממצה את עצמי? ממש ממש לא. בשביל שאני ארגיש שאני כן ממצה את עצמי, אני צריך לשבור שיגרה ולחוות דברים חדשים, אבל איך אני אעשה את זה אם אני בעיקר תלוי בהורים? אשמח לפירוט ודוגמאות למה שנקרא בפיכם "לשבור שיגרה" ו"לחוות דברים חדשים".
חשוב לי רק להדגיש – 2 המושגים האלה משתנים כמובן במשמעות מאדם לאדם. לפי הבנתי, בשבילכם, "לחוות דברים חדשים" נחשב גם ללמוד שפה, אך אני עושה את זה באופן שיגרתי כבר הרבה זמן. בשבילי "לחוות דברים חדשים" זה משהו אמוציונלי יותר, לכן אשמח לדוגמאות אחרות חוץ מללמוד שפה או משהו דומה.
חסר הישע
ליאור
היי, קודם כל, זה מעולה שהחופשה נתנה לך את המרחב, את הריק ואת ה"שעמום" שמתוכו נולדות שאלות כמו – מה מניע ומרגש אותי? אילו חוויות אני רוצה לחוות? שאילת שאלות כאלה היא דרך טובה להתקרב לתחושה של מיצוי עצמי, כמו שאתה מחפש. אני חושבת שתחושת מיצוי עצמי קשורה מאוד לעשייה בעלת משמעות – אישית, חברתית, גלובלית. אתה יכול למצוא נושא שקרוב ללבך ולחקור אותו יותר, אם זה בצורת התנדבות, מפגשים עם בני נוער נוספים שמתעניינים בנושא. חיפוש קליל בגוגל יעלה המון תוצאות. מעבר לזה, תחבורה ציבורית יכולה לקחת אותך לטיולים בכל מקום בארץ (ברשות ההורים כמובן), אם יש לך חברים ממקומות רחוקים זו יכולה להיות הזדמנות להכיר מקום חדש או לנסות משהו חדש – טיפוס הרים, צלילה… ואם אתה פחות בקטע האקסטרימי אז אולי ללמוד לנגן או אמנות כלשהי. אבל לדעתי, האלמנט ה"אמוציונלי" מגיע בעיקר ממגע עם הסביבה שלנו והתחושה שלנו כחלק ממנה וכמשפיעים עליה ולכן יצירת קשרים חדשים ומשמעותיים (לא בהכרח עם בני אדם) היא חלק משמעותי מהעניין.
מאחלת לך חופשה של צמיחה ותגליות
ליאור
אירית
הי חסר ישע ,
איפה אתה גר? אתה יכול פשוט לצאת לרחוב לשוטט?
שוטטות ברחוב (ולא למטרת ציד פוקימונים) את יכולה לפתוח פתח להמון הזדמנויות ומפגשים.
אתה יכול גם להשתמש בתחבורה הציבורית על מנת להגיע לכל מיני מקומות מעניינים, מה גם שעצם הנסיעה בתחבורה הציבורית כשלעצמה היא חוויה.
בהצלחה!
אירית
גיא
בסדר , נתתי לייק למרות שמילה זמן הופיעה 29 פעם הפוסט בעוד שהמילה מקצב כלל לא הופיעה. מומלץ לזכור שזמן הוא מוסכמה , רגולציה שבאה לומר לגופים בטבע כיצד הם נמדדים לפי סרגל שרירותי שהחליטו עליו גופים אחרים. הזמן הוא בהחלט מוסכמה פרקטית ואין לזלזל אך חבל לקחת לקיצון. כדאי גם לזכור שלגופים בטבע יש מקצב משלהם ואם לגופים הללו יש מערכת עצבית אז הם יכולים לחוש את המקצב שלהם הכי טוב.
הקטע מהפוסט שמתחיל ב
'אולם היכולת להשקיט את רצף המחשבות האינסופי בהחלט דורשת אימון. '
בהחלט מקובל עלי אבל אימון זה בד"כ לחרוצים. מי קצת עצל ורוצה קיצור דרך יכול להתחיל להשתמש במילה מקצב. זה אולי נראה כמו איזה התחכמות דיקדוקית של השפה אבל השפה מהפנטת. לפעמים מהפנטת לטובה ולפעמים לא ככה שחבל על הזמן.
בברכה.
גיא
אמא
לבן ה15,
בתור אמא לבנים בני גילך, מבינה את דברייך כי באמת זה גיל שבו הרגשת העצמאות מוגבלת אבל זה גם הזמן לפתח את העצמאות דרך חוויות חדשות,פשוטות אך שוברות שגרה שאני מניחה שההורים שלך יסכימו לפחות לחלקם כמו מציאת מתכונים חדשים באינטרנט: הכנת פסטה במכונה ביתית,גלידה,עוגות, קציצות ,רטבים,פנקייקים….זאת הזדמנות לפתח כישורים שגם יעזרו לך בעתיד וגם יפנקו את כל בני המשפחה בהווה. אימון גופני (אפשר להוריד תוכניות מהאינטרנט) לשרירי בטן,גב,ריצה, ידיים…לנסוע בתחבורה ציבורית/רכבת למקום חדש/עיר גדולה/ירושלים/תל אביב…אמנות (עיסת נייר,אוריגמי וכו׳), כתיבה ספר/קומיקס, ללמוד קסמים, צילום מקצועי….יש ביו טיוב הכל ואין עניין של עלויות גבוהות… אפשר לעשות את הדברים לבד או עם חברים…..ואם אתה לא מתחבר לשום דבר אז זה גם בסדר וגם לא צריך לעשות כל יום משהו חדש, חוץ מזה אתה בחופש ולא חייב למצות את עצמך, לכל גיל הקסם שלו וזה שאתה קורא בגילך על תנועת ההאטה זה כבר נחמד,אתה יכול להמשיך ולחקור את הנושא
(don't be afraid of your freedom …(Rolling Stones
אמא
נעמה יערי
זה מזכיר לי את הספר של טיך נהאת האן. "רגע זה רגע נפלא" שמדבר על להיות כאן ועכשו. מקימה ועד שינה. כשאתה מצחצח שיניים – תתרכז בצחצוח השיניים. כשאתה אוכל – באכילה וכך בכל צעד בזמן הליכה. האם זה דומה או שונה ממה שאתה כותב עליו?
נעמה
נעמה יערי
עמית נויפלד
לא קראתי את הספר הספציפי שאת מזכירה, אבל על זה בדיוק אני מדבר בסעיף השלישי. בזמנו התחלתי לתרגם את הבלוג "הרגלי זן", והפוסט הראשון "תשטפו את הקערה שלכם" (http://bit.ly/2a8Zvx5) מדבר בדיוק על התובנה הזאת, שהיא כנראה המשמעותית ביותר בלימודי הזן – הנוכחות בכל פעולה שאנחנו עושים.
עמית נויפלד
חסר הישע
תודה לאימא שהגיבה 🙂
גרמת לי להיות קצת יותר אופטימי באומרך "לכל גיל הקסם שלו" ושזה בסדר שאני לא עושה כל יום דבר חדש. אם כי לפני שהגעתי לחטיבת ביניים תמיד היו אומרים לי "זו הולכת להיות התקופה הטובה בחייך" וכו' וכו', אבל לא ממש הרגשתי כך (עכשיו סיימתי את החטיבת ביניים) וכנראה בגלל זה אני נהייתי יותר פסימי לגבי "מיצוי" והנאה בחיים בעתיד.
לגבי ההצעות שלך, 80% אני כבר עושה:
מבשל כבר תקופת חיים גדולה (ביחס לגילי), אימון גופני, מן הסתם שגם – זה הרי הגיל… (אמנם זה אולי נראה קצת חנוני שילד בגילי קורא על תנועת ההאטה – אבל אצלי זה משהו אחר…) מה גם שבזכות כל מה שקראתי כאן (ובעוד מקומות), איני דורש או רוצה להתאמן בחדר כושר (על מנת להסתגל לחסכנות בעתיד וגם לא להלעיט על ההורים בהוצאות מיותרות) אלא קונה ומתעסק בציוד ספורט ביתי.
אומנות… לא ממש. רק מוזיקה בינתיים. אבל אחלה רעיון.
כתיבת ספר? חשבתי על זה כמה פעמים אבל מה אני אעשה איתו אחר כך? הרעיון הכי אפקטיבי בהקשר היה לכתוב בלוג (אבל מנסיוני הדל, והאופי הפרפקציוניסטי שלי הגעתי למסקנה שזה עוד לא לגילי… לעצרי הרב).
קסמים? זה היה התחביב העיקרי שלי עד לפני שנה (אוי כמה כסף נשפך על כל הקסמים שקניתי ועכשיו אוגרים אבק מתחת לריצפה). אח"כ זה קצת נזנח. ננסה לשחזר…
צילום? מסובך לי מדי, ואני ממש אבל ממש לא בקטע של טכנולוגיה. כל הקטע עם הפיקסלים והרזולוציה גורם לי לחלחל – כנ"ל כל הקטע של שפות תכנות (שהרבה חברים שלי לומדים).
לגבי נסיעה לעיר אחרת – נשמע מעניין אבל מה הלאה? מה בדיוק אני אעשה שם?
לגבי חברים – בעיה. אני מופנם יותר מדי… פחות נהנה עם חברים.
חוץ מזה, על תנועת ההאטה אני כבר קורא מזמן וקראתי פה בבלוג כבר הכל, לכן "להמשיך ולחקור את הנושא" כבר לא ממש פרקטי בשבילי.
חסר הישע
עמית נויפלד
אני חייב להגיד לך ראשית שמאוד משמח אותי לדעת שנער בן 15 קורא את הבלוג הזה. ענו לך תשובות מוצלחות מאוד מעלי, וגם מהדברים שאתה כותב נראה שאתה מעסיק את עצמך היטב רוב הזמן, כך שאני לא בטוח שיש לי הרבה מה להוסיף, אבל אני אנסה.
נתחיל מהברור מאליו, הייתי נותן הרבה כדי לחזור לגיל שלך, אבל רק אם הייתי יכול לחזור אחורה עם כל מה שאני יודע היום. כלומר, למרות שהיתה לי ילדות שמחה בסה"כ, אני לא זוכר את השנים האלה כמשהו שהייתי רוצה בהכרח לשחזר אחד לאחד. זאת באמת תקופה מבלבלת, ולעיתים מלחיצה, במהלכה אנשים "חושבים" מתחילים לחוש שהם הגיעו לגיל מסוים בו הם כבר אמורים לעשות דברים בעלי משמעות. אני זוכר שבגיל 16 למשל החתמתי את עצמי על הצהרה שאני אשנה את העולם, או שאהיה שיכור שמתגלגל ברחובות, אבל לא שום דבר באמצע. מיותר לציין שהקיצוניות הזאת נעלמה מחיי, והיום אני כבר מבין שהדבר היחידי שאדם יכול לעשות זה לשנות את עצמו, ואם הוא יצליח זה אולי ישפיע גם על הסביבה שלו.
מסיבה זאת אני מתחבר לגמרי לרצון שלך "למצות" את עצמך, אבל תזכור שמיצוי משמעו "ניצול מוחלט, שימוש מלא", אתה בוודאי לא רוצה לסחוט את עצמך כבר בגיל 15. אלה בדיוק השנים להתנסות בהמון תחומים. גם לי היו תחביבים שנזנחו מאחור, לעיתים בעלות של כמה אלפי שקלים טובים (למשל כשהחלטתי להיות צלם ומיהרתי לקנות את כל הציוד), אז אל תלקה את עצמך. תמשיך לחפש את העוגנים שיעשו אותך מאושר, ובסוף תמצא שניים או שלושה כאלה שילוו אותוך לשארית חייך. אם לקחת שוב דוגמה מעצמי, בערך בגיל 16 הבנתי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, וגם שאני מצליח לכתוב ברמה מסוימת שמאפשרת לאנשים לקרוא בלי לרצות להתעלף, ומאז שני התחומים האלה תמיד מלווים אותי. אם אתה יודע לכתוב, ומאופן ההתנסחות שלך נראה שכן, תפתח את הבלוג שלך, קודם כל בשביל עצמך, כנ"ל גם לגבי הספר, זה לא משנה כמה אנשים יקראו אותם (אני כתבתי רומן שמעולם לא ראה אור אבל זה לא מונע ממני להמשיך לכתוב למגירה ולהאמין שיום אחד אני אכתוב משהו מספיק טוב) הכתיבה עצמה היא פעולה משמחת – כשהייתי כותב סיפור טוב הייתי מסתובב אחר כך מאושר שבועיים עוד לפני שמישהו קרא אותו. גם שהקמתי את הבלוג הזה לא ידעתי אם אנשים בכלל ייכנסו אליו, אבל בער בי לכתוב על הנושא.
אני מבין גם שלימודים לא מדברים אליך, לפחות לא כדבר חדש, אתה נמצא במסגרת של לימודים ביום יום וזה לגיטימי, אבל נסה ללמוד דברים שלא מגיעים אליהם בדרך כלל במערכת החינוך. בגיל 16 קראתי את ניטשה בפעם הראשונה. לא הבנתי כלום. שום דבר. זה היה כמו סינית בשבילי. אבל זה גם שינה את חיי, כי הבנתי שבתוך הדפים האלה יש תובנות, שגם אם אני לא לגמרי מצליח לפענח, עוסקות בדברים החשובים ביותר – משמעות, מוסר, אמת, דת, ייעוד וכדומה. (רק אל תתחיל ב"כה אמר זרתוסטרא" אם זה נשמע לך מעניין, מדובר בספר קשה במיוחד שלו)
אני מנסה לחשוב על עוד דברים, אבל באמת שכתבו את הרוב מעלי. להתנדב למשל זה משהו שמעניק המון סיפוק. גם למצוא עבודה ולהתחיל להרוויח קצת כסף, גם לנסוע לעיר זרה בלי לדעת בדיוק מה תעשה בה – זה כל העניין שמאחורי הרפתקה – פשוט תרד בלב העיר ותתחיל לשוטט, תלך לאיבוד (משהו שאנשים כבר לא עושים מספיק).
בסוף הפוסט הזה יש לינק למדריך הקצר לאופטימיות זהירה, אני חושב שהוא גם מדבר על הנושאים האלה, תקרא אותו אם לא יצא לך כבר, העוגנים יגיעו בשנים הקרובות, אל תהיה בלחץ, אתה באמת בגיל שבו אפשר לישון כל יום עד אחת ולא לעשות כלום, וזה בסדר גמור. נראה לי שבסך הכל אתה בכיוון הנכון, ולו מעצם העובדה שאתה כאן באתר 😉
עמית נויפלד
עומר
Omerkuint.wix.com/storyעבור הילד בן ה15
עומר
יונתן
תודה רבה על התגובות, שמחתי לקרוא ולראות שאתם מגויסים לעזור ולשתף אותי.
עמית נויפלד, אני מאוד מזדהה עם ה"הצהרה" שסיפרת לי עליה – גם לי יש מחשבות כאלה באופן תכוף, תמיד כשאני מדמיין את עצמי בגיל יותר מבוגר, אני חושב על דברים גרנדיוזיים מדי. לימדת אותי שהמחשבה הזו מלווה (מלוות?) כמעט את כולם בגיל הזה. גם שכנעת אותי לחזור לכתוב בבלוג.
לגבי שוטטות בעיר זרה – שוב, מה אני אגיד להורים "אני נוסע לתל אביב בשביל ללכת שם לאיבוד"?
עומר, אהבתי את הסיפור.
בכל מקרה יש לי עוד הרבה מה להוסיף אבל קשה לי לנסח את זה כרגע.
נ.ב – יש לכם פה בעיה עם המערכת תגובות, כל הזמן שאני שולח הוא כותב לי ש"התגובה כבר קיימת" למרות שהיא לא…
יונתן
מאיה
פוסט מקסים, גם המדריך לאופטימיות, תודה.
מאיה
אייל
"בגיל 16 קראתי את ניטשה בפעם הראשונה. לא הבנתי כלום. שום דבר"
יש לך המלצה איך להתחיל למי שהוא 10 שנים יותר מבוגר מזה ובכל זאת חווה את אותו הדבר? 😛
אייל
עמית נויפלד
🙂 כן, ספרות משנית. לי מאוד עזר הספר של וולטר קאופמן "ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט". ספר מצוין שעושה סדר בהגות וכתוב בצורה בהירה ומעניינת. הוא לא פותר את כל הקשיים, אבל נותן מסגרת ברורה יותר שממנה אפשר להתחיל לפענח את כתבי החידה שניטשה השאיר אחריו.
מדובר אגב באחד הפילוסופיים עליהם נכתבו הכי הרבה טקסטים משניים, ושאת הגותו ניתן לפרש ביותר מדרך אחת ובהצלחה. אני כתבתי את התיזה שלי על לותר וניטשה, והראיתי איך ניתן לפרש את הרעיונות המרכזיים שלו: הרצון לעוצמה והעל האדם, כמוטיבים פרוטסטנטיים שעברו חידוש תחת ידיו, וזאת למרות הביקורת הרבה שלו על הדת הנוצרית (כלומר, לטעמי, הוא נותר אדם מאמין עד יום מותו, ממש כפי שהיה בצעירותו, ולמרות שנהוג לומר שהוא "הרג את אלוהים". ספויילר: לותר הרג אותו, ניטשה רק מצא את הגופה)
בקיצור, קאופמן, ספר טוב גם למי שלא קורא את ניטשה עצמו.
עמית נויפלד
נעמה יערי
OMER KUINT – אהבתי מאד מאד את הסיפור שלך.
נעמה יערי
חסר הישע
לאירית, ששאלה אותי איפה אני גר:
אני גר במודיעין, עיר שבה חוץ מנוף, שלווה ופסטורליות אין יתרונות אחרים. בשביל לשוטט צריך שיהיו מוקדי משיכה, למשל להסתכל על אנשים או על הפעילות שלהם, או סתם על אומנות רחוב וכו'. במודיעין אין את כל זה, אין אנשים, אין אומנות ואין כלום. זוהי "עיר שינה". מי שגר בה הם בעיקר יוממים, שחוזרים רק על מנת לישון כאן. קשרים חברתיים את לא תצרי פה.
בתחבורה ציבורית אין ממש צורך בעיר, כי העיר עוד די קטנה, מה גם שאין בה "מקומות מעניינים" – אולי רק כמה אתרים ארכיאולוגיים או סתם טבע, אבל להסתובב שם לבד זה לא משהו, ועוד בחום של ישראל – אני מעדיף להישאר בבית בין 10:00 ל18:00.
תודה בכל מקרה
חסר הישע
רוח
לחסר הישע – חפש מסגרות שמתאימות לך, שם תוכל להכיר חברים. אם אתה אוהב לכתוב – הרשם לסדנת כתיבה, אם אתה אוהב לטייל, חפש טיול או שאתה יכול להצטרף אליו וכו'.
צריך קצת יצירתיות ובעיקר מספיק אומץ כדי לצאת מהשגרה ולחוות דברים חדשים. קח את עצמך בידיים.
רוח
רינגו
לחסר הישע,
העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך היא – תירגע. אתה בן 15, החיים שלך עוד ישתנו אלף פעם. אתה תחווה דברים שאתה לא יכול לדמיין כרגע, גם טובים וגם רעים. יהיו לך אלפי הזדמנויות ללמוד, להכיר, לטייל ולהתפתח. למרות האימרה "החיים קצרים" – תאמין לי, החיים ממש-ממש-ממש ארוכים אם לא מבזבזים אותם על צפיה באח הגדול…
בגיל שלך דברים נראים מאוד דרמטיים. קח את זה באיזי. אתה בסך הכל נער משועמם בחופש הגדול, זה טבעי וזה נורמלי. דברים, טובים וגם רעים, עוד יקרו לך.
רינגו
חסר הישע
תודה רבה רינגו! אתה משמח אותי
חסר הישע
גיא
אני ממש גרוע בקטע הזה של העצות(*) אבל נראה לי מאד כדאי להפסיק לכנות עצמך כ"חסר ישע"
השפה כאמור מהפנטת.
אחרי שאמרתי את זה(*). נראה לי שקיבלת עצות מאד טובות אולי
מלבד "קח את עצמך בידיים." כי אי אפשר באמת לעשות את זה.(אפשר אולי לעמוד על הידיים אבל לא לקחת)
גם להתאפס על עצמך אי אפשר באמת וגם לשמוע קולה של מחיאת כף יד אחת.
גיא
כבר לא חסר ישע
גיא, אל תדאג, סתם כיניתי את עצמי חסר ישע. תמיד אני מחפש שמות אנונימיים שיתקשרו איכשהו לתוכן התגובה אבל אני כנראה גרוע בזה.
כבר לא חסר ישע
שירה
אני חולה על הילדים החכמים האלו כמו הילד בן ה15. אם הייתי חוזרת היום לגיל 15 הייתי מתחילה לפתח כל מיני מיומנויות שהתחלתי איתם רק בגיל מבוגר וגורמות לי הכי הרבה אושר היום: לשחק טניס שולחן מקצועי, להבריז פחות מהקרטה, שפה, מועדון אסטרונומי לנוער, סריגה (תמיד זה נראה לי כמו הדבר הכי מסובך שיש והתחלתי ללמוד בגיל 35 לסרוג), הייתי קוראת ספרי פילוסופיה לנוער ובכלל ספרים וחורשת על הספריה. הייתי לוקחת אוטובוס לירושלים ומשוטטת שם מהבוקר עד הערב (את זה עשיתי האמת בגיל 15) והייתי מתנדבת עם בעלי חיים. הייתי גם משתדלת מאוד להיות מאוהבת במישהו, רצוי כזה שאין לי איתו סיכוי כדי שלא יפגע בי. בהצלחה בחיים ילדון.
שירה
נוי
להוא שכבר לא חסר ישע…
ספרים, ספרים, ספרים!
ככה תהיה בהרבה מקומות שהם לא מודיעין, מבלי לקחת אוטובוס. למרות שגם אוטובוס זאת אופציה טובה. וירושלים אכן עיר מרתקת להתחיל לשוטט בה. לשוטט לבד זו בהחלט חוויה מבגרת ומעצבת ואתה צריך לבחון אם היא מתאימה לך בשלב הזה.
וגם….על שומרי הגן שמעת?
נוי
שיר
לזה שכבר לא חסר ישע #2 :
קודם כל, תראה כמה תגובות קיבלת. אני חושבת שזה מרשים.
ולעניין –
אני חושבת שזה באמת גיל מורכב וכו' וכו', אך ניתן להפיק ממנו המון.
אם יש תובנה אחת טובה שלקחתי איתי בשנים האחרונות, היא לחיות כפי שאני רוצה לחיות. זה מאד מאד משחרר. בהקשר הזה, העובדה שאומרים לך "אלו השנים היפות ביותר" זה טוב ויפה, אבל באמת שאין שום סיבה שתחיה לציפיות של אחרים. אתה זה שחי את החיים שלך, ולא הם.
והערת שוליים, אני לא מרגישה שהשנים שחלפו מאז גיל התיכון שלי היו פחות מהנות או יפות. נהניתי בתיכון יותר מבחטיבה, ואני נהנית מאד מחיי עד היום, בגיל המופלג המתנשא ל-23 שנים.
כל שנה שחולפת נראית לי יפה, so don't let them fool you.
מבינה אותך בכל הנוגע לחוסר העצמאות הנובע מהגיל הצעיר, ועדיין, אתה גדול מספיק בכדי להתנייד בתחבורה ציבורית, רק צריך להחליט לאן אתה רוצה להגיע, ואני חושבת שזו השאלה האמיתית.
כנערה הייתי מאד פעילה חברתית וזה דבר שאני ממליצה עליו בחום. יש המון דרכים להיפתח, והייתי ממליצה דווקא על הביזארי שעשיתי ביניהם – קורס ליצנות. באמת באמת, זה היסטרי. אם אתה צריך עזרה בלחפש או להבין למה, תרגיש בנוח להתייעץ.
אני גם ממש ממליצה על אתגר פיזי חברתי. הייתי במחנה שבו בנינו רפסודה ושטנו בכינרת. זה היה משהו שלא חוויתי קודם לכן, מאד מרגש.
בנוסף, שווה לצאת לעבוד, גם אם לא למען הכסף. קייטנות, גלידריות, מכירות… מלמד קצת על העולם, וכן מאפשר לך לחוות סוגים שונים של אנשים. האמן לי, יהיה לך סיפור חדש בכל יום.
דבר אחרון, סייגת את "ללמוד דברים חדשים" וטענת שאתה תלוי בהוריך על מנת לעשות כן.
מה הם אותם הדברים, אם יורשה לי לשאול?
אולי לי וליתר קוראי הבלוג תהיינה אלטרנטיבות.
שיר
גברי
נראה לי שדבריך סותרים:
מצד אחד לחוות דברים חדשים ולשבור שגרה
מצד שני לא לעשות כלום
גברי
עמית נויפלד
לא סותרים כי אם משלימים.
יש לדעת לפנות זמן גם לעשיית כלום, שכן בזמן זה החוויות החדשות (וגם הרשמים הרגילים) מתעכלים בנחת במקום להירמס על ידי הפעולה הבאה.
עמית נויפלד