להקשיב לסיפור של הרחוב

לפני כשבוע וחצי הזדמנה לי חוויית שיטוט מיוחדת, ורק העובדה שמעט לאחריה טסתי לחופשה קצרה בלונדון מנעה ממני לכתוב עליה עד כה. זה התחיל במייל שקיבלתי מאלישבע 'המשוטטת' זלצר, חברה טובה וקולגה לשוטטות, שהזמינה אותי להצטרף להליכה שהיא הובילה במסגרת פסטיבל "הליכות ג'יין". ההליכה הספציפית קיבלה את הכותרת "לא לשכוח לעזור – הליכה ספונטנית בהשראת הרחוב", ומאחר והסתקרנתי הסכמתי לבוא ולפטפט את עצמי לדעת (בגבולות הזמן הסביר) אודות ההנאה שאני שואב מפעולת השוטטות.

לטובת לא מעט עוקבים חדשים, שנוספו בעקבות הראיון הקצר בדה מרקר, אציין כי אתר סלואו מעלה על נס את רעיון השוטטות כמעט מיום הקמתו, ובשלוש השנים האחרונות גם הצטרפנו לשאר האומות הנאורות וציינו כנדרש וכראוי את "חג השוטטות" (פרטים נוספים בסוף הפוסט).

על פניו, הליכות ג'יין אינן עונות להגדרת השוטטות, שכן, כפי שכתב אדמנוד וייט, "יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמתית של המשוטט”. עם זאת, וכמי שהצטרף ללא מעט מהן בעבר, אני יכול להעיד כי פעמים רבות הן יוצאות מכלל שליטה, במובן החיובי כמובן, ומתפתחות תוך כדי תנועה, על אחת כמה וכמה כאשר מגדירים אותן מלכתחילה כ"ספונטניות", כפי שאלישבע עשתה.

נפגשנו בגינת רות ביום שישי בשעות הצהריים (לפני שבוע וחצי עוד אפשר היה לעשות משהו מחוץ למזגן בשעות האלה), והמסלול שלנו עתיד היה להסתיים בגינת אמסטרדם, כשעה וחצי אחרי. בהקדמה להליכה סיפרה אלישבע על החשיבות של השיטוט לחייה, והבטיחה הפתעה אי שם באמצע המסלול. אני מצידי תרמתי את חלקי וטענתי כי השוטטות הינה לא פחות ממרד בכת היעילות שהשתלטה על חיינו, אותה אחת המבקשת תמיד להביא אותנו ממקום למקום בזמן הקצר ביותר ולמען מטרה ספציפית, והוספתי כי כיום, ההליכה חסרת התכלית הנה פעילות מדיטטיבית לכל דבר. בעולם בו מרביתנו נועצים לאורך רוב שעות היום את עינינו במסך כזה או אחר (מסך המחשב בעבודה, הטלוויזיה בבית והסמארטפון בכל רגע אחר), השוטטות מאפשרת את אותה פאוזה נחוצה, במהלכה מוחנו חדל מלקלוט מידע באופן פאסיבי, או להגיב למטלות ברורות, ומתחיל לייצר תוכן חדש, נטול תכלית מיידית (מחשבות והירהורים) הנבנה באמצעות גירויים קלים אותם מספקת תפאורת השוטטות (הטבע או הרחוב).

 

***

יצאנו מגינת רות והתחלנו ללכת לאורך ריינס, מסבים את תשומת ליבנו לגרפיטי ויצירות האמנות האחרות הנחבאות ברחוב, קוטפים תותים מעצים מזדמנים, ומידי פעם נכנסים לחצרות אחוריות שנראו לנו מעניינות. כאשר הגענו לסופר הממוקם במפגש עם שדרות בן גוריון עצרה אלישבע וחשפה את ההפתעה – לפני כמה שבועות העלתה פוסט באתר שלה, בו המציאה סיפור מדמיונה בהשראת כתובות הגרפיטי שראתה ברחוב, ואחת מהם, משפט סתום לכאורה המרוסס בכחול "לא לשכוח לעזור" מצאה את דרכה אל קוראת שהכירה את האדם שעומד מאחוריה, והוא הסכים לבוא להליכה, לפגוש אותנו ליד הסופר, ולשתף אותנו בסיפור שמאחורי הכיתוב, אותו הוא מכנה "הצוואה של איתמר".

איתמר, כך גילינו מפיו של אלון, היה מעיין ילד פלא, מצטיין בכל דבר בו נגע. במושב בו גדל הוא היה מוכר בעיקר בשל נטייתו לעזור בכל עת ובכל מקום. כאשר התגייס לצבא ביקש לשרת ב-669, שכן זאת היחידה האחת שעוסקת מעיקרה בהצלה, ובחופשות היה מתנדב בזמנו הפנוי בשלל יוזמות. הוא נפטר באופן מפתיע ובגיל צעיר. במהלך השבעה, בעת ביקור בחדרו ראה אלון משפט שנכתב ליד דלת הכניסה, והוקף בעיגול – "לא לשכוח לעזור" – ובאותו הרגע החליט להנציח באמצעותו את זכרו של איתמר. הוא התחיל בהצבת שלט גדול בכניסה למושב, ולאחר שעזב לתל אביב התחיל לרסס את המוטו באמצעות שבלונה על קירות מזדמנים.

אני לא יודע עד כמה אני מצליח להעביר את הסיפור בכתב, אולם, כאשר עמדנו מסביבו בעת שהוא מספר אודות איתמר והרקע לכתובות הגרפיטי באמצעותן הוא מנציח את חייו, אפשר היה כמעט לחוש את ההתרגשות של כל המשתתפים בהליכה.

***

שוחחנו עם אלון עוד דקות ארוכות ולאחר מכן המשכנו בהליכה. פנינו ימינה לשדרות בן גוריון ואז שוב ימינה, ישר לחצר בניין מעונות העובדים (לשעבר). בכניסה לבניין, זו הפונה לשדרה, הקים אחד השכנים גלרייה עצמאית ופתוחה לאמנות, וכל מי שעובר ברחוב וסקרן דיו על מנת להציץ לחצרות, יכול להיכנס וליהנות מהעבודות. בשלב הזה ביקשתי להגיד עוד כמה דברים על שוטטות, או יותר נכון, על החוב שחבים המשוטטים לרחוב. הסיבה שאנחנו נהנים לשוטט ברחובות היא שיש לא מעט אנשים בעולם שטורחים ועמלים על מנת להפוך את הסביבה העירונית למעניינת ומסקרנת יותר לעוברים ושבים. הסיפור של אלון, אליו נחשפנו תודות לפוסט של אלישבע, היה כמובן מקרה קיצון, לא כל כתובת גרפיטי טומנת בחובה סיפור מרגש עד דמעות, אבל גם עצירה לעוד רגע של השתהות במקום, התבוננות, הרהור או חיוך, היא משהו שיש להודות עליו, ולאחר מכן, לנסות ולהשיב באותו מטבע לעובר הבא ברחוב.

המלצתי לאנשים לצפות בסרט "יציאה דרך חנות המזכרות", סרט דוקומנטרי מהטובים שראיתי, שמסקר את העולם המופלא של אמנות הרחוב מזווית ייחודית (אני לא רוצה להרוס) ושגורם כמעט לכל מי שרואה אותו לרצות לצאת לרחוב ולעשות. משהו. לא צריכים להיות אמנים גדולים, אני למשל לא הייתי מצליח לצייר קו ישר גם אם חיי היו תלויים בכך, אבל לאחר הצפייה בסרט הכנתי שבלונה של הסלוגן שהמצאתי לאתר "גם רוזה פארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא", וריססתי אותה במקומות שונים בעיר להנאתם של העוברים ושבים.

לפני שתקפצו (כמו אשתי), אני בהחלט מודע לכך שקו דק עובר בין ונדליזם ברחוב לאמנות רחוב, ואני יוצא מתוך הנחה שהחוש האסתטי של מרבית האוכלוסיה מסוגל לבצע את ההבחנה בין כיתוב מעורר עניין או חיוך, לניבולי פה סתמיים, ובין ציור בעל ערך אמיתי לקשקוש שנעשה בחוסר תשומת לב או חן. מעבר לכך, במידה והחלטתם להשאיר את חותמכם ברחוב, אני ממליץ לבחור באזור בו כבר קובצו יצירות מופת לפניכם, ותמיד להעדיף מרחבים ציבוריים על פני פרטיים.

***

המשכנו דרך שדרת ההרדופים שהיתה בשיא פריחתה (ידועה גם כרחוב שלמה המלך) וסיימנו בגינת אמסטרדם, במרכזה, גיליתי לראשונה, נטוע עץ תות ששרד מהמאה ה-19. היינו קצת יותר משלושים אנשים להערכתי, ולאחר שהכרזנו על הסיום הרישמי של ההליכה, רבים מאיתנו עוד השתהו במקום, או המשיכו באיטיות לתור את הרחובות הסמוכים, ובמילים אחרות, שוטטו.

***

בעוד חודש ויומיים בדיוק נחגוג בפעם הרביעית את חג השוטטות. בשנה שעברה אתגרנו את קוראי האתר והזמנו אותם להצטרף אלינו לשעה של שוטטות במעגלים בכיכר דיזינגוף בבוקר יום שישי (כמחווה לחג השוטטות הראשון שצויין בשנת 1979 בהליכה הלוך ושוב על מרפסת מלון "גרנד הוטל מישיגן") ולאחר מכן יצאנו לשוטטות עצמאית ברחבי העיר.

השנה התמזל מזלנו והחג נופל על יום ראשון, מה שמאפשר לנו לתכנן מחווה לשעות הקרירות יותר של הערב. אנחנו עדיין חוכחים בעניין, ואם יש חובבי שוטטות מושבעים בקהל שמעוניינים להציע רעיונות משלהם לציון היום, זה בדיוק המקום (אבל אפשר גם בפרטיות במייל).

כל החלטה שתתקבל אודות החג המשמח תתפרסם כמובן באתר, וגם בעמוד הפייסבוק, אז מוזמנים להמשיך לעקוב, ובלי קשר, דומני שהחום נשבר, וזאת בדיוק השעה להניח להכול, ולצאת לטיול סתמי ברחוב.

***

לפוסטים נוספים באתר בנושא שוטטות