המדריך הקצר לחיים מלאי טעם

יום שישי, שעות הצהריים המוקדמות, מתחם "חצי חינם" באזור התעשייה של ראשון לציון. אני ונועה הגענו לעיר על מנת להשתתף באזכרה, ומאחר והקדמנו החלטתי לנצל את ההזדמנות לטובת תחקיר שטח קצר. שלושת מפלסי החניה הצמודים לכניסה היו עמוסים בכלי רכב שנסעו במעגלים וניסו את מזלם באיתור חניה, ואנו הצטרפנו לכוריאוגרפיה הממונעת שכללה צפירות, צעקות, וויכוחים אונטולוגיים אודות בעלות על חניות מתפנות, והמתנות ארוכות עד שמסיימי הקניות יפרקו את העגלות העצומות והעמוסות.

אחרי רבע שעה נשברתי. "שום פוסט לא שווה את החוויה הזאת", מלמלתי לנועה בעודי נמלט ממעגל הדמים דרך יציאה נוספת של המתחם, ואז, ולנגד עיני הנדהמות, התגלה מגרש חניה עצום בגודלו, וריק ביותר ממחציתו. הסתכלתי שוב רק על מנת לוודא, ואכן, חצי חינם היה בסך הכול חמישים מטרים מאחורי. המשכתי לנסוע והחניתי מתוך התרסה בחניה רחוקה במיוחד. ההליכה ממנה אל פתח החנות לקחה לנו שתים וחצי דקות. אם היינו עם עגלה עמוסה בוודאי היתה לוקחת כפול. נוסיף לכך עוד חמש דקות על מנת להחזיר את העגלה למקום והגענו בלחץ לעשר דקות. עשר דקות של הליכה נינוחה, במקום רבע שעה ויותר של בזבוז דלק, עצבים ובאופן כללי של אנרגיית חיים, שכידוע זולגת במהירות רבה מהרגיל בסוג זה של מצבים.

בפתח החנות העפתי מבט אחרון בחבריי משכבר הימים למסע החיפושים, עדיין נעים במעגלים, עדיין מאמינים ברעיון "החניה הקרובה", זאת ש"תחסוך להם זמן" ושעל מזבחו מוקרבות בכל סוף שבוע מאות אלפי שעות צעירות, הסלואו ייקום דמן. לאחר מכן לקחתי נשימה עמוקה ונכנסנו להאנגר הענק.

***

בילוי של חצי שעה בסניף ענק של "חצי חינם" (וככל הנראה של כל רשת דיסקאונט דומה) יכול לספק די והותר חוויות לספר קצר, ואלמלא בחר דיויד פוסטר וואלס לסיים את חייו הייתי מציע לו לשחזר את יצירת המופת שלו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" באמצעות ביקור דומה שבוע אחר כך.

לענייננו, הגעתי ל"חצי חינם" על מנת לבחון במו עיני קטע קצר מהסדרה "מגש הכסף", שהפך ויראלי מיד עם השקתה: ירון זליכה עומד בין מדפי סופר ומוכיח את שליטתן המוחלטת של חמש חברות המזון הגדולות באגפים שלמים של החנות. משפטים מהמונולוג שהוא נושא למצלמה, כגון: "תנובה, תנובה, תנובה, תנובה, תנובה, הו! טרה, מה זה טרה בוא נראה – קוקה קולה", או, "תלמה, תלמה, תלמה, תלמה. יודע מה, עזוב תלמה, בוא נלך למשהו אחר. הלמנס! מי זה הלמנס בוא נראה – יוניליבר תלמה", כבר הפכו לנכס צאן ברזל וזכו לחיקויים לא מעטים ברשת.

כאשר צפיתי בקטע בפעם הראשונה אני מודה שהתקשיתי להאמין. הייתי משוכנע שההפקה סידרה את החנות בעצמה לטובת הצילומים, ודאגה להעלים כל זכר לספקים הקטנים. אחרי הכול, רק לפני שנה וקצת חרך את הרשת החברתית סטטוס נרגש של קונה מרשת "שיווק השקמה", אשר חיפשה רוטב פיצה של "אוסם" ובמקרה נתקלה בבעליה של חברת "פודלי רטבים" (שהגיע על מנת לסדר בעצמו את הסחורה שלו על המדפים) והשתכנעה לקנות את רוטב הפיצה שהוא מייצר. ההצלחה של הפיצה שהכינה היתה מסחררת, והסטטוס שהעלתה הפציר באנשים לרכוש מוצרים של חברות קטנות ולא מוכרות, וזכה לקצת יותר מ-25,000 שיתופים.

אם בסניף של רמי לוי ניתן למצוא מוצרים של ספקים קטנים, חשבתי לעצמי, אולי הם קצת מגזימים שם בתוכנית…

***

אבל הם לא.

הסניף העצום של "חצי חינם", כך גיליתי עד מהרה, היה יכול לשמש את דורון צברי כסט צילומים בכל רגע נתון. חמש הענקיות שולטות באופן מוחלט במדפים, ועשרות סדרניות עמלות ללא ליאות על מנת לשמור אותם מלאים, נקיים ומזמינים.

הגילוי שספקים קטנים ויצרנים עצמאיים אכן לא זוכים כלל לייצוג על המדפים היה מדכא במידה (זה אולי המקום לכתוב כי לפני שנסעתי ל"חצי חינם" הגעתי גם לסניף של "שיווק השקמה" ברחוב הלח"י בבני ברק, בחיפוש אחר אותו רוטב פלאי, וגם שם לא הצלחתי למצוא דבר שאינו "אוסם" או "ברילה"). אולם התובנה החשובה יותר מהביקור צפה ועלתה דווקא כשהיינו בדרכנו החוצה מהסניף. חצינו את מדפי המוצרים האסיאתיים וחלפנו על פני זוג שהתלבט בנוגע לבחירת רוטב חריף. הבחורה שלפה מהמדף בקבוק כתמתם כלשהו, ובן זוגה מיהר להחזיר אותו למדף בעודו אומר: "לא את זה, אני רוצה משהו של חברה מוכרת".

הוא לא אמר "אני רוצה את הרוטב הטעים יותר של החברה האחרת", או, "הרוטב של החברה שאנחנו תמיד קונים", ואפילו לא "הרוטב של החברה שמרחתי עליך בירח הדבש שלנו בקו-צ'אנג". הוא פשוט אמר "של חברה מוכרת", וזה עוד בנישה מצומצמת של רטבים אסיאתיים חריפים שאינם נושאים תגיות של "אסם", "תלמה" או "עלית", וגם אם היו נופלים לי הראש באמצע יום שמשי הייתי מתקשה לזהות אותם בעצמי.

עכשיו, צאו וחשבו מה סיכוייה של גבינת עיזים המיוצרת על ידי משק משפחתי לא מוכר, בעודה מונחת לצד מוצרי "תנובה", "שטראוס" ו"מחלבות גד".

***

"מגש הכסף" מתמקדת בחמש החברות השולטות בחצי משוק המזון בישראל, ומסיבה זאת ממש קל לצופה לשכוח פרט קטן אבל מהותי (המופיע בדקה 00:45 של הסרטון) – החצי השני מתחלק בין לא פחות מ-1,108 חברות קטנות. מאחורי המספר הזה עומדים אלף מאה ושמונה בעלי עסקים קטנים ובינוניים – יבואנים, חקלאים, מגדלים, אופים, גבנים ויצרנים אחרים – שרק מחכים שנפסיק לשלוח את היד אל עבר אותם מוצרים מוכרים, וניתן להם צ'אנס לשנות את מאזן הכוחות, ולצור תחרות אמיתית.

אחרי הכול, זאת האמת הבסיסית. מן הצד השני של המשוואה, של חמש החברות שיוצרות את מונופול המזון האימתני, ניצבים אנחנו, הצרכנים, שמאפשרים להן להתנהל בשלווה. אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות הספציפית הזאת, אנחנו צריכים לצאת לרחובות לא רק על מנת להפגין, אלא גם על מנת לחפש את אותם ספקים קטנים ויצרנים עצמאיים, ואז, להטות את כספנו לעברם ולעודד אחרים נוספים.

***

הטעם הוא הדבר החשוב ביותר לתנועת "מזון איטי", והוא עומד מאחורי כל אחד ואחד מעקרונותיה. זאת הסיבה שהתנועה תומכת במשקים קטנים, במגדלים עצמאיים, מקימה רשת עולמית של שווקי איכרים, ומשמרת זרעים וזנים שרשתות ותאגידים מעלימים. כדי לשמור את רעיון הטעם מהכחדה, כך הבינו בתנועה לפני שלושה עשורים, אנחנו חייבים לשמור על רבגוניות רחבה ככל האפשר של טעמים.

ורבגוניות זה משהו שצריך וראוי להתאמץ בשבילו. לחפש את המוצרים של הספקים הקטנים על המדפים הנמוכים והרחוקים, לפני שהם נעלמים סופית מהשוק. לחלק את הקניות לחנויות שונות ולא להעמיס מזון לשבועיים בסניף של "חצי חינם" וחצי לזרוק כי לא הספקנו לאכול. לצמצם למינימום את קניית המזון המוכן וללמוד לבשל בעצמנו את מה שאנחנו אוכלים. להתנסות במאכלים מסורתיים לפי מתכונים של הסבים והסבתות שלנו, והסבים והסבתות של חברים שלנו. להזמין לפחות פעם אחת ארגז ירקות עונתי ישירות ממגדל שעושה משלוחים ולבשל רק עם מה שמקבלים. לקנות בשוק פירות, ירקות או קטניות שמעולם לא טעמנו ואין לנו מושג אפילו איך הם נקראים…

במילים אחרות, המדריך הקצר לחיים מלאי טעם (ולפירוק מונופול המזון) מסתכם בשלוש מילים פשוטות – לנסות דברים חדשים.

***

***

באותו נושא

צעדים ראשונים בסלואו פוד
קמפיין "רק לא רשת"