הרגלי זן

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי איטי, אבל לתנועת ההאטה נחשפתי לראשונה דווקא בתקופה "מהירה" בחיי. עבדתי שעות ארוכות במשרה שלא אהבתי, בליתי ערבים שלמים מול ערוצי הסרטים של חברת "הוט", אכלתי את רוב הארוחות שלי מקופסאות פלסטיק (מזון מעובד מהסופר במקרה הרע או משלוחים ממסעדות במקרה הטוב), נהגתי עם הרכב שלי כמעט לכל מקום והבית שלי היה עמוס ברהיטים וחפצים, שגם העובדה שמרביתם הגיעו משווקי הפשפשים לא הצליחה להסתיר את העובדה שמדובר היה בסוג של פיצוי עצמי.

ואז, ביום בהיר אחד לפני כעשור, בעודי מסתובב בסניף של "צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר (כן, גם הייתי קונה אז ברשתות), נתקלתי בספרו של העיתונאי הלונדוני קרל אונורה "בשבח האיטיות". שבועות ארוכים לאחר שרכשתי אותו הוא העלה אבק לצד מיטתי, שכן, כפי שציינתי, את הערבים שלי נהגתי להעביר כזומבי בסלון, סוגד ארוכות לטוטם השחור מתוצרת טושיבה, ואז הולך לישון מותש אחרי חצות, אולם בסופו של דבר הגעתי אליו, וגילוייה של תנועת ההאטה היה לא פחות ממפץ גדול במיקרו קוסמוס הפרטי שלי.

כמעט מיד ידעתי שמצאתי בית חדש (אחרי פלרטוטים עם תנועות סביבתיות שבעיקר גרמו לי לחוש רע עם עצמי), ולצד ההחלטה לשוב ולהאט את דרכי באופן אישי, ביקשתי להפיץ את דבר קיומה של התנועה והתחלתי לחפש מקורות מידע נוספים. לא התפלאתי לגלות כי בשפה העברית ההיצע היה אפסי (למעט ספרו של אונורה, הצלחתי לאתר רק את ספרו של טום הודג'קינסון "אלוף בטלות" שתורגם אז לראשונה לעברית), אולם ברגע שפניתי אל הרשת האינטרנטית, ואל השפה האנגלית, הצלחתי לאתר עשרות בלוגים ואתרים שעסקו בתנועה וברעיונותיה באופן ישיר.

אחד המוצלחים שבהם, בו אני נוהג לבקר באופן קבוע גם כיום, הוא הבלוג Zenhabits שנכתב מאז שנת 2007 על ידי ליאו בבאוטה. "הרגלי זן" הוא כנראה אחד הבלוגים הנקראים ביותר בעולם, ונכון לשנת 2012 כבר היו רשומים אליו כרבע מיליון מנויים אשר גמעו בשקיקה את הפוסטים שכתב ליאו, בקצב מסחרר יש להודות – בתחילת דרכו של הבלוג עלו שלושה או ארבעה פוסטים מידי שבוע, וגם כיום, כמעט תשע שנים לאחר שעלה לאוויר, מצליח בבאוטה לשמור על קצב עדכונים מעורר השתאות של פוסט או שניים בשבוע לכל הפחות, ולעשות זאת תוך כדי שהוא מנהל בלוגים מקבילים נוספים ומפרסם ספרים.

Le Moulin (The Mill), c. 1896, Musée Maillol, Paris

יהיה קשה להפחית בחשיבותו של הבלוג, ובהשפעה שהיתה לו על תהליך ההאטה הפרטי שעברתי בשנים האחרונות. המאמרים שכותב בבאוטה עוסקים במגוון כה רחב של נושאים (חלק מהחן של תנועת ההאטה נעוץ בהיותה הוליסטית כמובן), עד שקשה לי לחשוב על תחום בחיי שלא אותגר על ידו, החל מהרגלי התזונה וההתעמלות וכלה בהרגלי העבודה היומיומית.

בזכותו של בבאוטה למשל התוודעתי לשיטת GTD  ( וייעלתי בצורה דרמטית את ההספק שלי בעבודה בה אני אוחז, מה שמאפשר לי לנצל חלק ניכר מהזמן אותו אני מבלה במשרד בכתיבה של פוסטים לסלואו, בלימוד גרמנית, או סתם בבהייה איכותית. גם לרעיון המרגיע (אם כי יצרני) של "חיים ללא יעדים" נחשפתי בזכותו ואמצתי לחיקי בחודשים האחרונים, ושתי דוגמאות אלה הן רק שבריר של תפיסת חיים שלמה, אשר יחדיו עם עוד מספר לא מבוטל של אתרים, דוברים, סרטים, ספרים וסתם אנשים טובים שאני פוגש במהלך החיים, סייעו לי ללקט ולגבש את אורח החיים העכשווי שלי.

ואת כל האמור אני מספר רק כהקדמה לגילוי המשמח שחוויתי לפני מספר ימים – שני חברים, אריאל לוין ודניאל תמנה, העלו את הגרסה הישראלית לאתר, ועד כה תרגמו קרוב לחמישים פוסטים (עדיין לא כולם באוויר) וגם את אחד מהספרים שכתב בבאוטה, אשר זמין להורדה חינמית באתר.

כדי להבין כיצד ניתן להעלות "גרסה ישראלית" לבלוג אמריקאי סופר פופולארי יש להכיר את מדיניות זכויות היוצרים של בבאוטה, אשר דוגל ב"אי זכויות יוצרים" uncopyright  – מבחינתו של בבאוטה, כל התכנים שהוא מעלה לאתר שלו, ובכללם הספרים הדיגיטליים שכתב, זמינים להעתקה, תרגום ופרסום בכל דרך אפשרית, והוא רק מקווה ששמו יוזכר ושקרדיט יינתן, גם זה לא חובה מבחינתו. אני מודה שגם עמדה זו השפיעה עלי רבות (את הנימוקים של בבאוטה ניתן לקרוא פה) ובהתאמה כל התכנים שאני מעלה לאתר סלואו הינם ברישיון CC ואת חלקם ניתן למצוא גם באתרים אחרים.

האתר החדש של לוין ותמנה מרגש שכן הוא מנגיש את אחד ממקורות הידע העצומים ביותר שקיימים ברשת לקוראים הישראלים, שלעיתים נרתעים מלקפוץ ראש לתוך מסה גדולה של טקסטים בשפה האנגלית (גם אני בדך כלל עונה לתיאור הזה). בעבר תרגמתי מספר מאמרים שכתב בבאוטה ופרסמתי אותם תחת הטור "הרגלי זן", אולם מפעל התרגום הפרטי שלי אינו מתקרב לחזון שעומד מאחורי האתר של הצמד תמנה לוין, שהגדילו לעשות ואף העתיקו את העיצוב של האתר, מה שגורם לקורא לחוש שהוא מעולם לא עזב את המקור.

כולי תקווה שבארבע השנים שחלפו מאז עלה אתר סלואו לאוויר הוא סיפק לחלק מהקוראים את אותה תמיכה וליווי שאני קיבלתי בזמנו מהבלוג של בבאוטה, והגם שאני מתכוון להיות פה לעוד ארבע שנים לפחות, אני ממליץ בחום לעקוב אחר האתר החדש, הן בשל התכנים, והן על מנת לעודד את העומדים מאחוריו להתמיד במלאכה שלקחו על עצמם.

לא נותר לי אלא לאחל לכם צלילה נעימה באתר החדש, ולסיים במוטו של הבלוג "הרגלי זן": חייכו, נשמו, ולכו לאט.

לאתר הישראלי החדש הרגלי זן