זו לא השתעממות, זו הפעלת החשיבה, רחוב יכול להיראות אותו דבר, או שונה לגמרי למרות שחלפתי בו כבר עשרות אלפי פעמים – זאת תשומת הלב לסביבה שמחליטה, והחשיבה הנלווית. אני משוטטת ומשתדלת להיות רגישה לסביבה בין אם היא זרה ובין אם מוכרת עד זרא.
ברחובות אני מקיימת שיחות עם זרים או שאני מקשיבה לשיחות של זרים. בדרך כלל מתפתחת שיחה משאלה אקראית הנוגעת לתחבורה. ערב אחד בדרך חזרה מהספרייה באוניברסיטה דיברתי עם פסנתרן שחיכה איתי לאוטובוס, דיברנו על כלכלה ועל מוסיקה, יש לו תשוקה לשופן, שופן היה אשף הפסנתר. הוא ניסה לדלות ממני מידע על עצמי ושיתף אותי במידע על העולם, הוא התפלא שאני לא יודעת על אנשי כלכלה חזקים, אמרתי לו שאני מהחלל החיצון והוא שתק. דיברנו על קרנגי הול, תהיתי אם הוא ניגן שם, תהיתי איך הוא מקיים את המוסיקה, מי שמנגן יש בו תשוקה לאמנות הישנה הזו. שלפתי את הנייד והוא התייאש מהתחנה ופספס את האוטובוס בכמה שניות, זה היה אוטובוס אחרון, הצטערתי שהוא לא חיכה עוד שנייה, הצטערתי ששלפתי את הנייד. אחרי חצי שעה בסיבוב ארוך של האוטובוס פגשתי אישה מבוגרת בתחנה. דיברנו על בלט ועל תעסוקות בגיל הזהב. היא הנחתה אותי במידע על אוטובוסים בסביבת האוניברסיטה, מסתבר שהיא באה לשמוע הרצאות באוניברסיטה מדי פעם ובאה לאותם הקונצרטים שבהם מופיע הפסנתרן. היא רצתה להמשיך לשוחח אבל עלינו לאוטובוס. בלי לשוטט רחוק, גיליתי קצת איך אמנות ישנה עוד חיה, אמנות המוסיקה, וגם הקיום ההדדי הזה.
אני שמה לב גם לנגני הרחוב, ברחוב שלי יש אקורדיוניסט וכנר וגיטריסט, האקורדיוניסט ניגן ושר לאחיינית שלי שירי חג בפסח, האחיינית ישבה להקשיב מהופנטת. כנר הרחוב ניגן לי יצירות קלאסיות ולימד את שמות המלחינים, זיהיתי את היצירות אבל לא בשמן, ישבתי על הספסל ומחאתי לו מחיאות כפיים, העוברים ושבים נתנו לו כסף תוך כדי הליכה והצטערתי שהם לא עוצרים לרגע כדי להקשיב, אמרתי לכנר שהוא שימח אותי, הוא ניגן לי מכל הלב, השקיע בנגינה וצחקק וגם אני צחקקתי.
היתה תקרית עם הורים צעירים ותינוק בעגלה, הם אמרו שקשה להם כלכלית ושאלו על סלואו, "זה כמו הריקוד סלואו?" אמרתי שאנשים פשוט קונים היום הרבה שטויות ושמעצבנות אותי הרשתות, "זאת אידיאולוגיה", היססתי וטעיתי והייתי צריכה להגיד תפיסת חיים, שינוי אורח חיים. באוניברסיטה שתלתי פתק עם כתובת האתר של סלואו בשירותי הבנות והתכתבתי קצת בפתקים עם סטודנטים אחרים.
ציירתי שם ים מהטיול בים בשקיעה, היה דשא, היה גן שעשועים, היו עצים וציפורים ומטוס מרעיש, השם של המקום פחות חשוב, הציפורים בסביבת המגדל וליד המטוס עפו אחת לתוך השנייה בצרחות אמוק, מעולם לא ראיתי ציפורים מבוהלות שכאלה, כמו לקוח מהסרט "הציפורים", כל מני אידיאולוגיות גדולות נכנסו לי לראש, "הרעש הזה לא טוב לאף אחד" רציתי לכתוב בפתק באוניברסיטה, במיוחד לא לציפורים האומללות וכתבתי שהלוואי שנלמד לחיות אחד עם השני, אני מרגישה מטופשת להתכתב בפתקים, מי שישוטט ברחוב ויראה את הציפורים האלה בטח יחשוב לעצמו מחשבות משל עצמו, מי שישים לב לסביבה שלו. אני רואה אנשים שקועים בניידים שלהם בזמן הנסיעה ולא מסתכלים לעבר החלון כדי לראות מה קורה לאנשים, כמו האיש שזרק בדל סיגריה בוערת והחיילת הביטה אחריו בתימהון והביטה בבדל ותהתה לעצמה מה עליה לעשות עם הבדל הבוער, ומישהי עם כפכפים דקים דרכה בטעות על הבדל הבוער ולא שמה לב שכמעט נשרפת לה הנעל וכעסתי על האיש החוצפן והחיילת לא ידעה מה לעשות עם עצמה ושילבה זרועות, יש הרבה סיפורים מעבר לחלון בנסיעה, היה זוג שרב בחטף, האוטובוס נסע מהר אז הזוג רב בחטף.
היה איש עצוב עם אוזניות ענקיות, אני רואה הרבה אנשים שקועים בעצמם, היה האיש הגדול שבהה לעבר גן השעשועים, זקנים עם סיגריות, הומלסים בתחנות אוטובוסים ואנשים עוברים לידם כאילו לא רואים אותם, אולי הם באמת לא רואים אותם, כי יש את הכביש והמכוניות, והמזגנים. או שלא יודעים מה להגיד, אני לא יודעת מה הם חושבים לעצמם. אני מרגישה רע שאני גרה לבד בחלל גדול והאיש הזה צריך לישון על הספסל.
כשאני הולכת לאיבוד אני שואלת עוברים ושבים על המיקום ולפעמים יש להם תשובות, הם תמיד מוכנים לעזור, "תשאלי את הקצב" או "תנסי מפה" או "תיקחי את הקו הזה" יום אחד הסתובבתי בלי הנייד והלכתי לאיבוד בגבעתיים ורמת גן, את האזור הזה פחות מכירים, אולי בגלל שהרחקתי לכת, אבל המבוגרים יודעים להגיד באיזה רחובות ללכת, שאלתי מישהי איך אני חוזרת לרחוב הזה והזה הסברתי לאנשים שאני בלי הנייד, אמרו לי שבלי הנייד הופכים אבודים, ואח"כ הסתכלתי במפה עם האישה שגם לה לא היה נייד והיא הסבירה לי איך לחזור לרחוב הזה והזה, הרחקתי לכת, באמת הרחקתי לכת והיא חייכה אלי מתוך שותפות גורל קטנה.
ההיתקלות באנשים זרים מוזרה לי עדיין, אבל ככה אני לומדת קצת על הלך הרחוב, על האנשים שמקיימים אותו, ובכלל, את המדינה שלנו, במוסדות חינוך יש פוליטיקות, במוסדות ממשלתיים אין העסקה ישירה לכל העובדים ויש הרבה קבלנות, בשבזי בתל אביב המחירים בתקרה על כל מני קשקושים רק בגלל שזה מקום נחשב. משיטוט אני לומדת דברים, להסתכל בעיניים חדשות ולהפעיל את הראש והאכפתיות. ועדיין, יש את האנשים הקרובים לי, אותם אני שומרת קרוב ללב. הם מקור הכוחות.
אפשר גם ללכת לאיבוד בזוג, גם זה קרה לי, בלי לחצים של זמן. היה לי כיף, לו כאבו הרגליים, אבל ישבנו וצחקנו קצת אחרי האיבוד הגדול, נתתי לו להוביל אותי, הסמטאות היו יפות אם כי מפחידות, היה חשוך וריק יחסית, הוא הביט אחרי אדם זר, החזקתי לו את היד, כשישבנו, שנינו התבוננו באנשים זרים, ודיברנו על אנשים זרים, ולדבר עם איש מוכר הרגיש בטוח והרגיש טוב. אף אחד מאתנו לא שלף את הנייד. בפעם השנייה, הרחוב היה יותר מוכר, האנשים, עדיין זרים.
________
לפוסטים נוספים של הדס
עמק
איזה יופי! תודה, הדס.
עמק
הדס מזרחי
בכיף עמק, שמחה שנהנית, ממליצה לך גם לשוטט, אולי עם עט ופנקס, או בזוג. ראיתי משוטט עם עט ופנקס, הוא הניח את העט בפה שלו, והרהר והביט סביב, אח"כ רשם משהו, נורא רציתי להציץ לפנקס שלו.
הדס מזרחי
בר
שלום,
את יכולה לשלוח לי את הפייסבוק שלך לאימייל?
[email protected]
בר
שירה
נהניתי מאוד לקרוא. אני כבר הרבה זמן לא חיה בישראל אבל דרך מה שכתבת הצלחתי להרגיש את מה שאני זוכרת מישראל או יותר נכון מתל אביב (ולא בגעגועים..).
שירה
הדס מזרחי
שירה, בואי אלינו לים. אני אוהבת את הארץ למרות הצרות.
הדס מזרחי
שירה
תודה, הדס. אבל אני לא אהבתי 🙂
אל תפסיקי לכתוב. את כותבת ממקום טהור ובצורה מאוד מעניינת שמשלבת אישי ופילוסופי.
שירה
הדס מזרחי
תודה שירה, אני לא אפסיק לכתוב, גם אם יצעקו לי די! כמו השכנים עכשיו אחרי שזייפתי חופשי עם הגיטרה, אני לא יודעת לשיר. אני לא אפסיק לכתוב גם אם יצעקו לי די!
הדס מזרחי
ביולוג ירושלמי
כתיבה מעניינת, אסוציאטיבית, מושכת את העין.
היה לי כיף נורא לקרוא, להכיר ולחלוק מחשבות זהות ותחושות דומות מאוד של הקיום האנושי.
אהבתי.
תודה רבה 🙂
ביולוג ירושלמי