גולשים רבים ברשתות החברתיות נשמו אמש לרווחה: החשש שפלוני או אלמוני יפרו את הקוד האתי הלא רשמי, ויחשפו אירוע כזה או אחר מפרק הסיום של סדרת המופת "שובר שורות", טבע באינספור סטטוסים ושיתופים שחגגו את השקתה של רשת בתי הקפה COFIX אשר מציגה את מרכולתה – כוס קפה, כריך מיניאטורי, פחיות שתיה קלה או מקבץ סמלי של עגבניות שרי ומלפפון ירוק גמדי – במחיר שווה נפש של חמישה שקלים חדשים.
חגיגת ההשקה של הסניף התל אביבי הראשון לוותה, בין השאר, באג'נדה חברתית מפיו של אבי כץ, מבעלי הרשת, אשר לא היסס להניף את דגל יוקר המחיה על ראש שמחתו, ואף להודות כי ספקים העובדים עמו קיבלו איומים מרשתות קפה אחרות, ובהתאמה, לא מעט פעילים חברתיים שיתפו פעולה וסייעו בהפצת הבשורה. בלהט ההתלהבות הראשונית אפשר כמובן לסלוח לעובדה כי מרבית החוגגים לא השיתו ליבם למספרים שהוזכרו בהודעות לתקשורת, אשר חרגו מעבר לחמשת השקלים המדוברים, או במילים אחרות, לא שמו לב לתוכנית העסקית: 300 סניפים בתוך שלוש שנים, בזכיינות, כאשר עלות הקמת כל סניף מוערכת ב- 200,000 – 300,000 שקלים.
אני אכתוב זאת שוב במילים: שלוש מאות סניפים, בתוך שלוש שנים, כאשר עלות הקמת כל סניף מוערכת במאתיים עד שלוש מאות אלף שקלים חדשים. רק על מנת לסבר את הדעת, לרשת "ארומה" הקיימת מאז שנת 1994, יש כעשרים סניפים בעיר תל אביב, ועוד כמאה סניפים ברחבי הארץ. עשרים שנים של פעילות ומאה ועשרים סניפים בלבד.
הסניף הראשון, הבוקר ברחוב אבן גבירול
ישנן סיבות רבות לחדול באופן מוחלט מקנייה ברשתות. המרכזיות שבהן: רשתות תמיד יתרמו לעושרם של מעטים (בעלי השליטה), ליצירה של מעמדות נמוכים (עובדים לא מיומנים בשכר מינימום), לפגיעה בתחרותיות (צמצום כמות השחקנים מוביל כמעט תמיד לתיאום מחירים), לצמצום המגוון והטעמים (רשת כמעט תמיד תציג את אותם מוצרים על מדפיה ללא קשר לטעם, מסורת, הרגלים או פרודוקטים מקומיים), וכמובן, לפגיעה במרקם הרחוב והשכונה (שכן רשתות נוטות להתכנס בקניונים ומתחמי קניות מגודרים).
התוכנית העסקית המגלומנית של רשת COFIXמגדילה לעשות, ולרגעים היא אף מזכירה את משחקי הפירמידה שעולים וצצים מידי כמה שנים, הבנויים על מודל עסקי שאינו מחזיק מעמד לאורך זמן, ושעוסק בעיקר בתגמול כספי בתמורה לצירוף אנשים חדשים למשחק, שכן לרשת החדשה המבטיחה למכור לנו עולם ומלואו בחמישה שקלים, ומאיימת להתפשט ברחבי המדינה כמו עובדים זרים בנאום של מירי רגב בתחנה המרכזית אין באמת דבר להציע לזכיין – לא מוצר ייחודי ולא שירות (הרשת פועלת בשיטת "קנה ולך") – למעשה, כל שיש לה הוא קונספט פשטני של הכול בחמש, והיה ומחר תחליט "ארומה" למכור קפה במחיר דומה, הרי שאיש לא יוכל לבוא אליה בטענות על גניבת הפטנט.
למרות כל האמור, בעלי רשת COFIX מתכננים לבקש כ 100,000 – 200,000 ₪ עבור הזיכיון עצמו (בחישוב פשוט של עלות הקמת סניף בין 50,000-100,000 ₪ בלבד), ולא נותר אלא לתמוה מהו הערך המוסף אותו הם מספקים ומעלים על נס.
אותם אומללים אשר שילמו עבור זיכיון של דאנקן דונאטס', קנטאקי פרייד צי'קן, סטארבקס ועוד רבים אחרים וטובים, לפחות הוציאו את כספם על "מיטב" המותגים הקיימים, אשר כביכול הבטיחו להם, מטעם הלוגו בלבד, שגשוג כלכלי להם ולזרעם. זכייני COFIX שייתכן ועומדים כעת בתור, עלולים לקנות במיטב כספם עלי אדמות את הזכות למכור שלוש עגבניות שרי ומלפפון בחמישה שקלים חדשים, לפני מס, או במילים אחרות, האג'נדה החברתית אשר משמשת כעת לבליץ היחצ"ני של הרשת, היא אותה אחת העומדת בעוכריה – בניגוד לרשתות הגדולות המוכרות נוחות ואיכות מעושה (שלא לומר מאוסה), ובניגוד לבתי הקפה הפרטיים המוכרים אינטימיות ואותנטיות כהלכה – רשת COFIX אינה מעניקה שום יתרון לזכיין הממוצע, לפחות לא כזה שאינו קיים בקיוסק הוותיק ברחוב קינג' ג'ורג', בו אני קונה לעיתים סנדוויצ’ים מושקעים וטריים בדרכי לעבודה (15 ₪ ללחמניית בגט עמוסה בכל טוב). למעשה, ההבדל היחיד ביניהם, הוא שהזוג החביב המנהל את אותו קיוסק, לא נאלץ לשלם 200,000 ₪ בעבור הזכות להשתתף במשחק הפירמידה המדובר, סליחה, בעבור הזיכיון.
בעבר הלא רחוק, עסקים היו מתגאים במרכולתם, ויש שאף היו תולים שלט על פתחם – מאז שנת … – אנחנו, שמכרנו את עצמנו, את הזולת ואת הקהילה, לעידן הכלכלה הריכוזית והרשתות, יכולים עדיין לעצור ולשנות הלכות עולם במחי החלטה – רק לא רשת – לא בחמישה שקלים, לא בעשרה ולא בעשרים.
תהיו טובים, תקנו מקטנים.
____________