אגדה אינדיאנית עתיקה (המיוחסת לשבט ההופי) מספרת על עתיד שבו האדמה תהיה מזוהמת, בעלי החיים ימותו בהמוניהם, והמים יהיו בלתי ראויים לשתיה. כאשר תתרחש הדיסטופיה המתוארת, יחזרו לוחמי שבט הריינבו (שיהיה מורכב לא רק מאינדיאנים אלה מכל בני הגזעים, לבנים, שחורים צהובים או חומים) , ינקו את העולם ויביאו שלום ואחווה לכל בני האדם. החדשות הרעות הן שבמאה השנים האחרונות עשינו כמעט כל שביכולתנו על מנת להבטיח את התגשמותה של הנבואה העתיקה, והחדשות הטובות הן שבמקביל, ומאז יולי 1972, שבט הריינבו מפגין נוכחות הולכת וגדלה ברחבי העולם.
המפגש הרשמי הראשון של שבט הריינבו נערך, כאמור, בשנת 1972 בארצות הברית, ומשך אליו קרוב לעשרים אלף איש. מאז, התנועה רק הלכה וגדלה ומפגשי הריינבו החלו לצוץ כמעט בכל מדינה בעולם, כולל בישראל. כחובבת מושבעת של פסטיבלים וטבע, החלטתי הפעם לחרוג מהנישה המקומית, לעלות על טיסה, לעשות מסע של יותר מחמש מאות קילומטר בין כפרים קטנים והרים ולהגיע לטבע יפה הוד והדר, מבודד ונפלא, על מנת להצטרף לביקור קצר במפגש של קהילת הריינבו האירופאית שנערך ביוון.
במפגש הנוכחי אליו הגעתי לקחו חלק כאלף איש, הצעירה מביניהם בת חודש וחצי, והמבוגרים בני יותר משבעים. והוא נמשך חודש תמים, במהלכו חוגגים המשתתפים את הטבע, החיבור, השיתוף ואהבה.
בלתי אפשרי להרגיש זרים במפגשים הללו. אנשי הריינבו רואים את עצמם כמשפחה, פונים זה לזה בכינויים "אחי" ו-"אחותי", וההרגשה הכללית שמתקבלת היא "ברוכים הבאים הביתה". ערב רב של אינדיבידואלים מכל רחבי היבשת יוצרים כמו באחת קהילה מחבקת ותומכת, אשר מקדמת סגנונות חיים אלטרנטיביים, כבוד לזולת, שיתוף, סובלנות הדדית, וכמובן חיבור לאימא אדמה. בפועל, רעיונות אלה אחראיים לעובדה כי גם בכינוסים המוניים של עשרות אלפי חברים, לא נרשמים מקרי אלימות, גניבות, הטרדות מיניות וכו', ובנוסף, המתחם בו נערך הפסטיבל יישאר לאחריו נקי וללא רבב, וזאת למרות ששום חברת ניקיון לא תישכר לצורך העניין. האחריות לאדמה היא מוטיב חוזר בכל פסטיבלי הטבע למיניהם (ראו למשל בפוסט שכתבתי על הברנינג מן בישראל) אולם דומה שעבור בני הריינבו ההקפדה על שמירת הטבע כפי שהוא חורגת מהממוצע, והמתחם בו נערך המפגש יישאר תמיד נקי לחלוטין, כולל למשל שימוש באפר במקום בסבון כדי לא לזהם את הנחלים.
אחד מהשיאים של האירוע היה טקס הפול מון. הטקס נערך בעוצמה פאגנית מדהימה: מדורת ענק, מתופפים, נשים וגברים ערומים למחצה רוקדים באקסטאזה, מזבח של בוץ ואבנים מקושט בפרחים. קשה מאוד להעביר את החוויה של מאות אנשים שמחזיקים ידיים ועושים יחד "אום". גם הציניקנים הגדולים ביותר שמגיעים לראשונה נשברים עד מהרה ונמסים לתוך החוויה, שנוגעת בתדרים עמוקים ולא מילוליים.
ההתכנסות בטבע מאפשרת ניתוק מלא מ"באבילון", כך מכונה המציאות הגשמית בעולם המערבי בקרב בני השבט, הכוללת חשמל, טלפונים, בנקים, טלוויזיות וכדומה, ומחליפה אותה בחיבור למקומות שבטיים יותר, טבעיים יותר ואיטיים יותר. לאורך היום יש שיעורי יוגה, סדנאות שונות כמו טנטרה, משחק או קליעת לוכדי חלומות. הכל נעשה ברוגע ומתוך חיבור לזמן הטבעי. ישנם אנשים רבים שפתחו צ'אי שופס לאירוח של כולם, ובכל פינה אפשר לשמוע אנשים מנגנים ואפשר לשבת להאזין, לרקוד, או אפילו להצטרף לנגינה.
פעמיים ביום מתאגד השבט כולו סביב הארוחות, שאף הן מופת של חוויה איטית: אתה מתעורר באוהל שלך מתישהו בבוקר, וקצת אחרי כן נשמעת קריאה של "עזרה במטבח", אתה יכול לבחור ללכת להתנדב במטבח ויכול כמובן שלא. מתישהו, זה יכול לקרות ב-11 וזה יכול לקרות ב-15, תתחיל להתגלגל לאורך המחנה קריאה של "מעגל אוכל". אנשים מתחילים להגיע לאיטם עם צלחת וכף, למעגל פנימי וחיצוני. חלק מהאנשים כבר מאוד רעבים בשלב הזה, אבל איך בכך בכדי לשנות את העובדה שזה בדיוק הזמן המקובל לשירה משותפת וממושכת של שירי ריינבו. תוך כדי מעבירים נשיקה לאורך המעגל, או מתקרבים למעגל השני לנשיקות.
אחרי הרבה זמן, אולי שעה, עוצמים יחד עיניים לסדרת "אומים" ממושכת, עד שמישהו יחליט שמספיק וייקטע אותה ביללה ממושכת, אליה יצטרפו כל הנוכחים במחיאות כפיים או קריאות משלהם. אחרי זה יושבים בנחת במעגל, ואז נשמעת קריאה לבקשת מתנדבים לחלוקה. המתנדבים יעשו מעגל פנימי משלהם, ידברו על התפריט הטבעוני והטבעונאי (raw), יזכירו את כללי ההגשה (מבחינה היגיינית בעיקר, למשל לא לשים צלחת אישית מעל הסיר הכללי), יעשו עוד אום משותף ויצאו למשימה של חלוקת מזון למאות אנשים.
קבוצה אחת יוצאת לכל אחת מרוחות השמיים ומשם ממשיכה לפי כיוון השעון. האנשים הרעבים שבמעגלים מחכים לשמוע את הקריאה "חומוס, פעם ראשונה" ושמישהו יאסוף את צלחתם. רעבים רבים מחכים גם לקריאה השנייה, שתגיע רק אחרי שכולם קיבלו. כל תהליך הכנת המזון ואכילתו הוא התנסות מדהימה באיטיות, ומטבע הדברים, ולמרות הרוח החיובית הכללית, האיטיות הזו גם מייצרת אנשים ממש רעבים, ורעב ככל הנראה אינו מעודד תרומות נדיבות ל"כובע הקסמים", אשר עובר בשיירה בין כל הנוכחים ואוסף תרומות לטובת רכישת המזון (זה אולי המקום לציין שההשתתפות במפגשים אינה כרוכה בשום תשלום, למעט התרומות לרכישת המזון).
מבחינה רוחנית נסעתי על מנת ללמוד ולקבל שיעורים שקשורים למים. איטיות, סבלנות, ללמוד להיות בזרימה, לאפשר לדברים לחלחל ולהרגיע קצת את האש. אבל הריינבו היה עבורי הרבה יותר מזה – הזדמנות לרקוד, להתחבק, לפגוש המון אנשים שחיים באופן יצירתי ומעורר השראה ולחוות חיים אלטרנטיביים גם אם לפרק זמן קצר. הלוואי והיתה לי האפשרות לקחת שנה ולטייל בין מפגשי ריינבו בעולם, אולם בשלב זה אני מסתפקת בלקיחת חלק בחוויה הגדולה ובניסיון להביא משהו ממנה לחיי היומיום האורבאניים שלי.
מאז שחזרתי, וככל שעובר הזמן, התובנות מחלחלות ואני מתחילה להרגיש ולהבין דברים. זה די הרבה מים לקרר ולרענן את הקיץ. ממליצה בחום לאחרים.
_________
לקריאה נוספת ומומלצת אודות פסטיבל הריינבו באתר "מסע אחר"
_________
הילה
הי ענת כבר שנין אני רוצה ללכת למפגש ריינבו ולא עושה את זה… איפה שומעים על המםגשים? איך מוצאים אותם? תודה על הכתבה
הילה
הילה
ענת ביגר
בישראל יש בדרך כלל כל שנה שני כינוסים, אביב וסתיו. המפגש הקרוב יתקיים בספטמבר. חפשי בפייסבוק את Israel Rainbow Family
וכמו שאומרים בריינבו:
Welcome Home Sister
ענת ביגר
מערכת סלואו
מגיב shef1 אנא צור קשר עם מייל תקין על מנת שנוכל להתייחס לטענה.
תודה
מערכת סלואו