יום אחד עולה קיבוצניק על קו 830 מקיבוץ אפיקים, ונוחת בתל אביב. בגדול, לא כזאת מהפיכה. האנשים מדברים אותה שפה ולובשים אותם בגדים, פחות או יותר. אבל מדובר היה בשוק עבורי. הכאפה באה מהחיבור הפתאומי בין מה שאתה עושה במשך היום, לכסף שממנו אתה חי. למי שלא גדל בקיבוץ יהיה אולי קשה לדמיין מה מרגיש בנאדם שמעולם לא חי את הקשר הזה. לא אני, לא ההורים שלי, ולא אף אחד שהכרתי עד אותו הרגע, התפרנס מהעבודה שלו. עבדנו כי זה מה שכולם עשו, במקום ששיבצו אותנו אליו, ובסוף היום היה איכשהו אוכל על השולחן. ידעתי שאיפשהו מישהו מוכר את התמרים שאני מגדל, אבל באמת שעד לאותו רגע לא הפנמתי את הקשר בין הדברים.
ואז אני נוחת בתל אביב, ואמור למצוא דרך לממן את הקניות שלי בסופר, וזאת נראית לי כמו משימה בלתי אפשרית בעליל. מה פתאום שמישהו ישלם לי כסף על עבודה שאני עושה? אני זוכר את הפניקה שאחזה בי באופן מאוד מוחשי, ובניסיון להיאבק בה התחלתי לעבוד כמו מטורף בכל דבר שנתנו לי לעשות, ובכל סכום. הייתי גנן, שיפוצניק, שליח, מאבטח ברינקס, וסוכן מכירות של פלדלת.
"יום אחד בני, כל זה יהיה מופרט" - עמית גל רגע לפני הקמפיין הראשון
בסופו של דבר התגלגלתי למשרד פרסום. התחלתי בתור קופירייטר, אחר כך מנהל קריאייטיב ולבסוף סמנכ"ל, וזה מה שעשיתי ב-17 השנים האחרונות. למרות שהפכתי, כביכול, לאדם חשוב עם ג'יפ ומשכורת מנופחת וכל המסביב, הרגשתי בכל רגע שאני הולך על אוויר. העובדה שמצאתי מישהו שמעוניין לתגמל אותי על העבודה שלי, ועוד בנדיבות, נראתה לי סוג של נס. מכאן ברור גם למה הייתי מוכן לתת הכל בתמורה. אינסוף שעות, ילדים שאני רואה רק בתמונות על המקרר, וחברים שקיימים רק בפייסבוק.
ולמה אני מספר את כל זה? כי אני לא חושב שאני לבד בעסק. לדעתי רוב האנשים, בלי קשר למקצוע הספציפי שמפרנס אותם כרגע, חיים את הבהלה הזו, והיא שמניעה את גלגלי המכונה הדורסנית שבתוכה אנחנו חיים. הנחת היסוד הבסיסית שמלווה אותנו קובעת שאם מישהו מוכן לשלם לך מספיק כסף בשביל לחיות ולפרנס את עצמך ואת המשפחה שלך – אתה מן הסתם חב לו את חייך.
איפשהו במהלך מאות השנים האחרונות חברו יחדיו מושגים כמו מונרכיה, מהפיכה תעשיייתית, קולוניליזם, כוחות השוק ורעיון ההגשמה העצמית דרך קריירה, ויצרו את המעטפת הסובבת אותנו, כאנדיבידואלים המצויים בתחרות מתמדת, ומציאות שהשורה התחתונה שלה היא אחת: you cant beat them. so you better join them. אנחנו מניחים, באופן לא בלתי הגיוני, שאם לא נמצא דרך להשתלב איכשהו במונופולים הגדולים או בסוג כלשהו של נגזרת שלהם, כנראה שלא נמצא לעצמנו חיים.
(צפייה מומלצת בסיום הקריאה)
אבל לאחרונה התחילו לקרות דברים מעניינים. ברגע זה ממש , תאורטית לפחות, כל אחד מאיתנו יכול לפרסם סטאטוס שיגיע למליוני אנשים. תאורטית, אם תצליחו לשכנע רק אחד מתוך עשרה להשקיע בכם דולר אחד, יש לכם 100k דולר. זה מספיק כסף בשביל להרים כל פרויקט שעולה בדעתכם, ועוד יישאר לכם כסף לקנות קרטיבים לילדים.
Crowd Funding – הילד החדש, השובב והמסעיר ביותר בשכונה. הנה דוגמה מחו"ל, והנה אחת מאצלנו, בעברית עדין לא הוחלט סופית איך קוראים לזה. יש המתרגמים "מימון המונים", לפעמים זה "מימון חברתי" ולפעמים "גיוס ציבורי". המחשבה המאוד בסיסית היא שאתה מציע לעולם רעיון, מוצר, מחשבה, יצירה. העולם שקיים בחוץ, מחליט האם זה מעניין אותו. אם כן, הוא שם כסף, וגורם לזה לקרות. זו מחשבה מהממת ביופייה בעיני. מכיוון שאני לא מתכנת ולא נגר ולא מוזיקאי, אני לא מסוגל לייצר את המוצרים עצמם. אבל אני יכול בהחלט לתרום למגמה הנפלאה הזו, במציאת הדרך הטובה ביותר להביע את הרעיונות של היוצרים, ולדברר אותם לעולם באופן מובן ואטרקטיבי. זה מה שאני עושה היום.
אתר הקולנוע העצמאי 'עין הדג' יצא לגייס 15,000 ש"ח, והצליח מעל ומעבר למשוער
בעולם הישן, הייתי אמור לשמור את האינפורמציה הזו לעצמי. למה לי לייצר מתחרים? אבל חלק מהמהפכה קשורה גם לשיתוף. אתה לא יכול רק לינוק מהעולם. אתה חייב גם לתת בחזרה. את תחקירי הקמפיין שלי אני מפרסם מייד לשימוש הציבור, ומעבר לכך, אני מזמין במעמד חגיגי זה את כל פרסומאי הארץ להכיר את התחום המרתק הזה, ולהצטרף למגמת הגדילה שלו.
אי אפשר לטעות במגמה
אם מציצים בעקומת הצמיחה של המימון חברתי בישראל (להלן דוגמה של השנה האחרונה באתר headstart) אפשר רק לנחש שהעתיד הלא רחוק יציע כאן מקום לכולם. אבל עקומות זה לא הכל. תחשבו מה יקרה אם כל ההגבלים שקיימים כרגע (יש מי שמתאמץ עדיין להחזיק את העולם הישן. אבל אין לו סיכוי) יפרצו, ותווצר כלכלה שמאפשרת לבנאדם לתמוך במוצרי הצריכה הבסיסיים שלו. אם אתה ממילא קונה קוטג', למה שלא תצטרף לקבוצה שמממנת מחלבה מסויימת, שבמקרה גם משאירה את העגלים עם האמהות שלהם? ואם אתה ממילא הולך לסרטים, למה שלא תתמוך בבית קולנוע שתומך בעצמו ביצירה מקורית? עד היום התפקיד של הבנקים, בבסיס, היה לקחת את מעט החסכונות שיש להרבה אנשים, ולתת אותו לגופים גדולים שמשקיעים אותו בכיוונים שונים. עכשיו, עם לפטופ ישן ואתר בינוני, גם אתה יכול לעשות את זה. אם כל זה נשמע כרגע כמו מילמולים של פסיכופט, זה רק מוכיח שזה בדיוק מה שהולך לקרות.
ועכשיו רק נשאר לברר, מה בעצם יש לנו להציע לעולם והאם העולם באמת זקוק למה שיש לנו להציע לו. את מגמת מימון ההמונים אי אפשר להפריד מרעיון כלכלת המשאבים – מכאן והלאה, העולם יתחיל לסנן את הצרכים שלו ביתר קפדנות. אם היינו שואלים את השאלות האלה מוקדם יותר ייתכן והיו נחסכים מאיתנו רעיונות כגון פפסי מקס או מיני אייפד, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
____________
עמית גל הוא פעיל בסדנא לידע ציבורי ומנחה סדנאות לחשיבה יצירתית – לבלוג האישי שלו – A Creative Fool
____________