אתמול בערב, בערך באותה שעה בה נערכה ההפגנה נגד עליית מחירי הדלק, נפל לי האסימון – מלחמה עם איראן יכולה לעשות פה דברים טובים. עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא בעד המלחמה הזאת, אבל מבחינת המחאה החברתית, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות: הצרפתים יברחו ומחירי הדירות יצנחו, פטריוטיות ה"מצור" תשתלט על ההמונים, דבר שיוביל לפריחה בעסקים הקטנים (כל ישראל ערבים וגו') טראומות פיזיות ונפשיות יחזירו את הרופאים והעובדים הסוציאליים לכותרות, ואחרי 48 שעות, כשהכול יסתיים, לביבי ייגמרו התירוצים לעליות המחירים המופרכות, היי, את גלעד שליט הוא לא יוכל להחזיר שוב, אז כנראה שרבבות יצאו לרחובות.
בעבר, עליה של מחירי הדלק לא היתה גוררת עמה מסקנות חריפות מצידי, לכל היותר הייתי מגחכת קלות לעצמי בזמן שהייתי ממלאת את מיכל הדלק של הטוסטוס שלי בשקל תשעים, אבל, דברים משתנים, ואנשים מתעוררים.
באופן אישי, המציאות שלי השתנתה לפני כשנה. כשהייתי בחודש חמישי או שישי להריון קיבלתי את ההחלטה הבוגרת והבלתי נמנעת לוותר על הטוסטוס אחרי 12 שנים נפלאות, וזה היה וויתור לא פשוט על חופש וניידות – על הטוסטוס הייתי מצליחה לדלג לתוך מרכז ת"א ללא פקקים ובעיות חנייה, להשאיר את הקטנצ'יק ליד תחנת הרכבת כדי לנסוע לחיפה או למודיעין, להיות בזמן בנקודת מפגש לנסיעה שבועית משותפת לאוניברסיטה, לעשות סידורים בקלות, ללכת לשוק… תענוג.
וכשהיה ממש רטוב, או כדי לנסוע לטיול, או כשהגיע תורי להסיע את החברים, הייתי משאילה את הרכב מההורים.
תמונה אחרונה למזכרת
חווית הנהיגה מאוד השתנתה, אך גם נוסף לי מרחב חדש ונוסף. חפץ משמעותי.
קשה לי להתרגל לחפצים חדשים. אוטו כחול, ארבעה גלגלים, גג, חימום, מוסיקה, מגבים (אפילו לא צריך חליפת סערה. מבריק). וזה גם בית קטן. עם חלקים ממני, ואפשרות לשמוע מוסיקה שאני אוהבת, ולהניח בתוכו דברים: מזרון יוגה, ומיני פינוקים כמו קרקרים משיפון, שקית עם חמוציות ושקדים, טישו, ליפסטיק לשפתיים יבשות.
יש בו גם סל-ממש-ממש-לא קל של השועל הקטן. וכמה דברים שלו שיאפשרו להסתובב עם תיק יותר קטן (ילדים הופכים אתכם למחסן טואלטיקה נייד).
ובסך הכול אנחנו מסתדרים יפה, האוטו ואני. אפשר לנסוע לטייל בלי להודיע למישהו מראש. יש לי קארמת חנייה טובה, חוש התמצאות והכרות עם רחובות תל אביב והסביבה. יש לי גם אייפונית עכשיו, והווייז עוזר לי לפעמים להתלבט לגבי דרך בשעות של עומס פקקים.
זה יכול להיות סיפור על התבגרות והתברגנות. אבל זה לא הסיפור שהייתי רוצה. יש בי רצון שגם אופן הניידות שלי יממש את הערכים שאני מאמינה בהם – שילוב משובח של קמצנות הנובעת מחינוך ומהיותי עבודת בתחומי עבודה לא מכניסים במיוחד ואג'נדה אקולוגית וקהילתית.
כרזה מתקופת מלחמת העולם השניה שעודדה נסיעה משותפת עקב מחסור בדלק
התחלתי לבחון את הפתרונות האפשריים לחיסכון ושיתוף, ועברתי אחת אחת על האופציות שלי.
רכבת?
יש רכבת נוחה למדי, וזה ירוק, אבל התדירות בעייתית. והזמן שלי הפך יקר- גם כי אני מתגעגעת לשועל שלי, וגם כי צריך לשלם לשמרטפית, או לשחרר סבים וסבתות לעיסוקיהם האחרים. וכי לחנות ליד הרכבת זה עוד כסף, וזה הופך לכמעט לא משתלם.
אנשים מהעבודה?
אנחנו צוות קטן, 10 אנשים ואף אחד לא גר בשכנות אלי. ואיכשהו, אנשים לא ממש מוכנים להתגמש, אם זה לא ב-ד-י-ו-ק מתאים.
אתרי אינטרנט?
חיפשתי בלוחות באינטרנט אחר קאר פול, שיתוף כזה או אחר, טרמפיסטים מזדמנים, ועד עתה- לא קיבלתי כל תגובות (בעצם אחת, מבת נוער שגרה בשוהם וצריכה טרמפ חזרה בלילה מהגלידריה בה היא עובדת). אולי בגלל שאני נוסעת נגד כיוון הפקקים, אולי בגלל הגיוון בשעות והימים, או שוב בגלל שרוב האנשים מעדיפים את הנוחות של רכב פרטי, ומוכנים לשלם את המחיר הכלכלי והאקולוגי.
אז הפוסט הזה הוא קצת כמו לשים פתק במכולת השכונתית:
מחפשת שותפ/ה לנסיעות רכב למודיעין, גם פעם בשבוע או רק כיוון אחד יהיה שיפור מהמצב העכשווי. מכירים מועמדים? יש לכם עוד רעיונות ודרכים להפוך את הנהיגה ברכב ליותר שיתופית וידידותית?
____________
לפרק 2 – קומפוסט עירוני
____________
עומר
תני למחשבות לרוץ לכל הכיוונים…לא יתחילו בלעדינו…סעי לאט
עומר