לבחירה שלי להיות אמא בחינוך ביתי, להוציא את ילדי ממערכת החינוך, לא ניתן למצוא שום רמז בעברי כמעט עד אותו רגע בו הודעתי לגננות שהילדים לא יגיעו מחר לגן.
עד אז הכל היה מאוד קונבנציונאלי ועבורי גם מוכר וצפוי, מלבד תחושה תמידית שמשהו לא מסתדר, שאני לא נמצאת במקום בו אני צריכה להיות, תחושה שדחפה אותי לחקור, לברר ולבחור מחדש. אחרי שידעתי כל חיי מהי הדרך בה עלי ללכת, מה המסלול שעל ילדי לעבור ומה מצופה ממני כאמא, כאשה, כאדם בוגר, ההחלטה לעשות שינוי כל כך משמעותי אינה דבר של מה בכך.
ההתפתחות הלא צפויה הובילה אותי להבנה שיש לי אפשרויות בחירה שהן מעבר למה שלקחתי בחשבון עד אותו זמן וביקשתי לדעת אולי יש עוד מקומות בהם פעלתי מתוך הידוע לי כשבעצם יש עוד קשת רחבה של אפשרויות. הפסקתי לקחת את הידע שהיה לי כמה שבאופן מובן מאליו יוביל אותי ואת משפחתי לתוצאה הטובה ביותר.
את השינויים שנעשו בשנים האחרונות בביתי בעקבות החקירה המחודשת אפשר לחלק לשני נושאים עיקריים: חינוך ובריאות. שני נושאים בעלי משמעות קריטית לעתידם של ילדים ומתוך מודעות לחשיבות שלהם, בהווה ובעתיד, עבור ילדינו, ההחלטות של כפיר ושלי בנושאים האלה הן מחושבות ומושכלות.
ולכן, כשאני קוראת בכתבה שפורסמה בעקבות יוזמת החקיקה לאסור על ילדים לא מחוסנים להיכנס לגן את המשפט "ההורים שלא מסכימים לחסן את ילדיהם מגלים התנגדות אידיאולוגית, מתוך שטיפת מוח של תוכניות טלוויזיה בלתי אחראיות", אני מרגישה צורך להבהיר לאומרו, פרופ' שלזינגר, מה המניעים האמיתיים לבחירה.
דבר ראשון, גם אם היו לי כבלים או לוויין והייתי צופה באותן תוכניות טלויזיה בלתי אחראיות זה לא היה מבטל את העובדה שיש לי דעה ויכולת חשיבה עצמאית (כמו גם למרבית מנויי יס והוט). יש לי את היכולת לחפש, למצוא, לקרוא ואפילו להבין מחקרים, לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יש לי את היכולת לעבד את המידע הזה ולקבל החלטה. ויש לי גם את הגורם שפרופ' שלזינגר מבקש לבטל: הזכות הטבעית שלי כהורה לקבל החלטות הנוגעות לגופם ובריאותם של הילדים שלי.
פרופ' שלזינגר טוען שהורים שחקרו, בדקו והפעילו שיקול דעת לפני שהחליטו האם לחסן את ילדיהם הם אלה הנתונים לשטיפת מוח. מעניין מהי הגדרתו למתן חיסונים לפי התוכנית המקובלת בלי להבין את המשמעות, אלא רק כי משרד הבריאות אומר שצריך.
חיסון הכרחי, או שלוביסט של חברת התרופות עשה עבודה ממש טובה על שר הבריאות? (תמונה מאתר וויקפידיה)
הילדים שלי מחוסנים ומלומדים בדרך בה אני מוצאת לנכון לעשות את זה אחרי שלמדתי שתוכנית החיסונים או תוכנית הלימודים או כל תוכנית אחידה וגורפת אחרת דורשת מחשבה; כבר לא נשמע לי הגיוני שקו חשיבה אחד מתאים לכלל האוכלוסיה באשר היא.
_______________
מקום טוב להתחיל לחקור: העמותה למתן מידע על חיסונים
למידע נוסף ויעוץ: טיפת חלב טבעית
______________
לפרק הקודם – מחשבות על בית הספר
______________
חיסונים בע"מ
אהבתי, ובמיוחד את הכיתוב מתחת לתמונה.
האמת, המצב עוד הרבה יותר גרוע מזה. הרשי לי להזמין אותך לקרוא על מה שבאמת קורה בעולם החיסונים בבלוג "חיסונים בע"מ".
בנוסף, בשביל להבין את נושא החיסונים, פיסה אחר פיסה, כדאי להצטרף לדף הפייסבוק של "חיסונים בע"מ", לקבלת ידיעות עדכניות בתוספת פרשנות שמאירה את הפינות האפלות של העולם הזה.
שניהיה בריאים!
חיסונים בע"מ
לירן
מובן שכהורה חשוב לך להיות משמעותית בקבלת החלטות לגבי בריאותם וחינוכם של ילדייך. אבל הייתי רוצה להעלות מספר נקודות בתגובה:
קודם כל, כשאת בוחרת לא לחסן את ילדייך, את עושה בחירה שנוגעת לא רק לילדייך, אלא גם לילדים אחרים. זאת משום שכאשר חיסונים ניתנים לפחות מאחוז מסוים באוכלוסיה, גדל הסיכוי של אובדן האפקטיביות של החיסון, ולהפך: כאשר אחוז גדול מספיק מחוסן, גדל הסיכוי של חיסול האפידמיה. יש בכך משהו קהילתי, אם תרצי. לכן, אגב, הפסיקו לחסן נגד אבעבועות שחורות, אבל לא נגד פוליו. אחוז החיסונים נגד אבעבועות שחורות היה גבוה, בעוד אחוז החיסונים נגד פוליו לא היה מספיק גבוה והמחלה עושה "קאמבק".
אין בכך לומר שאין מקום לשיקול דעת הורי, אבל צריך לתת מקום גם למחשבה שאנו חיים בחברה בה דווקא הערבות ההדדית מציבה לעיתים סייגים לשיקול הדעת ההורי, במיוחד במקומות בהם החברה חשה ששיקול הדעת ההורי יכול להוביל לתוצאות בעייתיות.
לכן, ניתן לומר אולי שכהורה יש לך את הזכות הטבעית לדאוג לילדייך, ואולי את זכות הראשונים, אבל לא את הזכות הבלעדית.
לירן
רני ארז
בהחלט מסכימה שהחיים בחברה צריכים להילקח בחשבון בשיקול הדעת ההורי. אבל האם בכך שהורה בוחר לא לחסן את ילדיו הוא גורם נזק לחברה? ממליצה לקרוא בשני הקישורים הבאים על יעילות "התחסנות העדר":
מיתוסים על חיסונים
יעילות חיסונים
רני ארז