08:00 קימה. מקלחת, נסיעה לעבודה. בדיקת מיילים בדרך. מסדרים בראש את השעות הראשונות של היום, רק את הראשונות כי בתחום הזה לתכנן קדימה יותר משלוש שעות זאת בדיחה. מגיעים למשרד, קפה, עונים למיילים, מריצים טלפונים ונכנסים לישיבות. חזרה לשולחן ומבט על הקפה, יש עליו קרום. הבחור/ה הנחמד/ה שיצאנו איתם לפני יומיים שלחו לנו סמס מצחיק, אבל למי יש זמן לענות. יש פרזנטציה בעוד חמש דקות ומייד אחריה פגישה שלב ב' עם לקוחות….
אם ככה מתחיל גם היום שלכם, הפוסט הזה בשבילכם.
___________
מאיר אריאל כתב פעם שיר ליוסי בנאי ששמו- "ההספד"
הפזמון של השיר הולך כך:
"איש צדיק ותמים, איש ישר
לא זמם, לא חרש, לא קשר
בחייו התכונן למותו
בשקידה, על קווים לדמותו."
והשיר, כמשתמע מהפזמון, מתאר אדם שמשך מהלך חיים שלמים אסף לעצמו את נתוני האדם שהיה רוצה להיות ועד שהשלים את מלאכת האיסוף כבר לא נותר לו זמן לממשם.
מאיר כתב יפה, במבט חד דרך דמעה שקופה, את המודוס הבסיסי המשותף למרבית בני האדם החולקים חייהם במערב השופע.
מצג שווא המערים אינספור מדיומים להגדרת האני ולמיתוגו, מדרבן את ההולכים על שתיים לחיות תחת המטלה של עיצוב, קיטלוג ועיטור ימיהם. בחיים כאלו אין די זמן לצקת יתדות קיום והמבנה המתעצב תדיר, בלאו הכי מוחלף כל אימתי שמתגלה אופציה חדשה.
קמתי לעוד יום עבודה. השעה הייתה שמונה. עמדתי בחדר השינה והסתכלתי דרך החלון לים.
נזכרתי איך כמה שנים לפני כן, ביקרתי חבר במשרד עו"ד שעבד בו. המשרד היה במגדל לווינשטיין בקומה ה- 27. בין מערום ניירות הציץ ראשו של החבר. הכול היה ממורק, בייחוד החלון דרכו ניבט הים, כמין בדיחה עגומה שנועדה להגדיל את הדיסוננס. נזכרתי שבזמנו ריחמתי על החבר, שאפילו זמן לצאת לאכול צהריים לא היה לו, ולפניו עמד עוד אחד מהלילות הלבנים במשרד.
אבל בשעה שמונה בבוקר, כמה שנים אח"כ, דרך החלון שלי, הים היה אותו ים, אך הבדיחה העגומה הייתה עליי.
תכנית חיי שיכתבה את עצמה תוך כדי התממשותה והוליכה אותי רחוק מנרטיב החיים שדמיינתי שנכתב עבורי.
פתאום הבנתי שלכל זה אין בהכרח נרטיב. חייתי בבית גדול, יפה ומעוצב, בניתי קריירה בעבודה המוגדרת אצל רבים כנחשקת, אצרתי מאגר ספרים המקפל את יופי וחוכמת האדם בתוכו. חיי הקולטורה שלי היו גדושים בריפרורים ובשעות הפנאי ניהלתי שיחות תוכן ערניות עם אנשים חכמים.
והרגשתי מרוקנת.
___________
מקלחת זריזה הוציאה אותי מהבית רעננה מבחוץ- המידה הנדרשת למפיקה לקראת ישיבה. סביב לשולחן נערך דיון. שבעצם היה משחק הורדת ידיים בין שני צדדים. לאחר שעה, הצד "שלי" ניצח. לא הייתה לזה שום משמעות רגשית, רק השגת נוחות מעמדית להמשך הפרויקט. תוך כדי שיחה חשבתי לעצמי, בכמה מעט מילים אנחנו משתמשים. בכמה הרבה ביטויים שחוקים.
וכמה משמעותית לפרויקט הייתה העובדה שלבשתי היום שמלה.
אח"כ במשרד, מול מסך המחשב, עשיתי פוורד לשניים עשר מיילים שהצטברו מהלילה. ובמהירות.
ללא ספק זה מיקם אותי בדרג בכיר ומקצועי יותר מאשר אדם מתחיל במשרה כמו שלי.
במאבק הפראי לקיום, בני אדם בכל זאת מבקשים משהו שיישרד בתוכם, או אחרי לכתם.
"האידיאולוגיה הוחלפה באימג'אולוגיה" כמו שפעם כתב מילן קונדרה.
כמעט מביך היה לחשוב כמה שנות עמל השקעתי בלנכס כמה שיותר פיסות של ידע שאינו זוכה לעולם לחוות את אפשרות קיומו החיצוני מעבר לדלת אמותיי. מוח מלא בעובדות הוא כמו חנות מתנות מלאה באבק, שבה כל דבר יקר יותר מערכו האמיתי. הידע המסתתר במגירות מוחבאות, מועמד למכירה פומבית באי ביי, או משודר ביו טיוב, ושם ללעג רציני את הניסיון לנכס את המידע ולהופכו לפרטי.
אז מה נשאר לאדם מדמותו? אולי תמונה באינסטגרם? רק שהצילום אינו תיעוד הממשות, אלא סינטוז התוכן הפנימי, תוכן שמכוון ומוטה מטרה מיתוגית. בני אדם סביב נופלים לעיצוב חייהם ולהתמכרות לדמות מפולטרת. היופי של עצמם בא להם כהתגלות, והאומנות קיבלה מעמד חדש- אוטוביוגרפי.
אין מה לדבר על החוש המופשט של היופי.
כמו גם על ההנאה הפשוטה מהדברים הבסיסיים שנותרה רחוקה ובלתי מושגת יותר. גם עבורי.
____________
קליק לשיר המלא של מאיר אריאל: (גלגלו עד תחתית העמוד)
____________
דניאל קדם היא מפיקה בעברה ואשת חינוך בהוויתה. לכרטיס הכותב שלה לחצו כאן
____________
עוזי
שמח שיצא לי לקרוא וליהנות מהמבט שלך, עשית שינוי שמניח את הגוף במקום אחד עם הנשמה וזה נהדר. חיבוק וגעגועים!
עוזי