לחנך את אמא – 12 – מי מקבל כאן החלטות?

הבן הגדול שלי נכנס לפעוטון בגיל שלושה וחצי חודשים.
הפתעה! קחו דקה להירגע.
גם הבן השני.
עוד רגע וממשיכים…

לקח לי יום אחד להבין שהשיטה לפיה הם בגן עד ארבע ואני בעבודה, לא מתאימה לי.
לקח לי שלוש וחצי שנים להבין איך לשנות את זה.

עם כל אחד מהם הייתי בחופשת לידה ארבעה חודשים שבסופם שבועיים של תהליך קליטה בגן. בזמנו, כשחופשת הלידה היתה שניים עשר שבועות, ההארכה לארבעה חודשים עלתה לי בדין ודברים לא נעימים שלא לומר לא חוקיים, מול הבוס. העובדה שיש לי תינוק עכשיו, שאני אמא, לא שינתה לו הרבה. בשבילו הייתי מועסקת ואם אני לא פנויה לזה, הוא ימצא מישהי שכן.

איכשהו, אז, זה נשמע לי הגיוני. אמנם מקומם ומכעיס אבל נוגע בנקודה רגישה; הרי אם אני לא בעבודה, אני לא מעודכנת. משאבי אנוש – מגיעים עובדים חדשים שאני לא מכירה, חוקי עבודה מתעדכנים, חוזי העסקה משתנים ואני… איפה אני? היה לי ברור שכדי להישאר בתמונה אני צריכה להיות בתוך המסגרת.
לפני הלידה, החיים שלי היו במסלול מאוד ברור של תעסוקה וגמול בצידה, והחברה הציגה לי את כל מה שאני צריכה כדי לא לתת לעובדה שעכשיו אני אמא, להסיט אותי ממסלולי.

מצאתי את עצמי מבולבלת. מצד אחד לידה של תינוק זה אירוע גדול ומשמעותי, משנה חיים. מצד שני, חופשת הלידה הקצרה, מבחר הגנים הרחב מגיל שלושה חודשים והיצע המוצרים השונים שמאפשרים לתינוק להסתדר בלי אמא שידר לי "לא קרה כלום, עסקים כרגיל”.
אני יכולה להעיד על עצמי, וחושבת שמכריי יתמכו בכך, שאני עומדת במבחן האדם הסביר ורוב חיי לא חרגתי בהרבה מהמצופה מאדם כזה ולמעשה לא ממש חשבתי על המניע החברתי בחיים הפרטיים שלי, אבל הפער בין הפרשנות הפרטית שלי לאמהות ובין יחס החברה לאמהות, הכריח אותי לעשות חושבים.
לפעול על פי הצורך שלי פירושו להתרחק ממה שאני מכירה, ממה שעליו גדלתי, מהרוב. שינוי גדול ומשמעותי, התפתחות לא צפויה בעלילה.

כעת ועדת טרכטנברג ממליצה לייעל את תהליך קליטת התינוקות למערכת החינוך.
על אף הדרך הפרטית שלי, אני לא מהממהרים להקים קול צעקה. החברה שלנו מאורגנת היטב לקליטת תינוקות למערכת החינוך מרגע שההורים שלהם מוכנים לכך וזאת השאלה המהותית – מתי ההורים מוכנים לכך.

אני מכירה את טענות האין ברירה והשיקול הכלכלי שהחיים בישראל מחייבים אותנו לערב בתכנון המשפחה, אבל בסופו של דבר את סדרי העדיפויות שלנו ובהם חלוקת המשאבים העומדים לרשותנו כמשפחה רק אנחנו קובעים. הנה, אני ויתרתי על משכורת נאה, רכב וטלפון נייד ושרדתי לספר על כך.

האחריות צריכה לחזור למקום אליו היא שייכת, ואלו לא החוקים ולא הועדות, אלא אנחנו ההורים. כן, אנחנו רגילים לפעול לפי מסר כזה או אחר ואפילו להתפעל מהתוקף שהוא מקבל באמצעות ועדות, חוקים ותקנות אבל בסופו של דבר, הזכות לשיקול הדעת, קבלת ההחלטות והאחריות הם שלנו.

על אף שאני מבינה מה עומד מאחורי הבחירה של הורים להכניס את תינוקם לגן, עם הבת שלי בחרתי אחרת ואני יכולה להעיד שלשמוע מהגננת שהילד שלך התחיל היום ללכת, זה לא תחליף לחוויה עצמה.

הם עושים כל דבר פעם ראשונה, רק פעם אחת.

_______

לפרק הקודם – סיפור אמיתי  – לפרק הבא – איך הילדים לומדים?

_______