בטור הקודם כתבתי על תושבי הישובים צמודי הקרקע (אנשים הגונים וטובים), שגורמים מבלי דעת לנזקים גדולים למדינה: צריכת האנרגיה ועלות התשתיות (מים, חשמל, ביוב, כבישים) פר תושב בישובים צמודי הקרקע גדולה פי כמה מזו שבערים; הבתים צמודי הקרקע מכרסמים בשטחים הפתוחים; ותושב ממוצע בכפר משתמש הרבה יותר ברכבו הפרטי – תוצאה ישירה של מרחקי נסיעה גדולים יותר ושל העדר תחבורה ציבורית זמינה. יחד עם זאת, שוחרי הבנייה בפרברים משתמשים בשורה של נימוקים על מנת להצדיק את אורח חייהם, נימוקים אותם אבקש להפריך בטור זה.
זה שוק חופשי. זכותו של כל אחד לקנות לעצמו דירה היכן שהוא רוצה
אז זהו, שזה לא שוק חופשי. ראשית, ההזדמנות לגור ב"צמוד קרקע", סגורה בפני מרבית האוכלוסיה סיכוייו של כל מי שהוא רווק מבוגר, חד-הורי, נכה או קשיש להתקבל לישוב קהילתי, למושב או לקיבוץ, נמוכים מאוד. שנית, קוני הבתים בפרברים לא משלמים את המחיר האמיתי, העצום, של פיתוח התשתיות. הם מקבלים סיוע נדיב מהמדינה (על פי מחקר של ארגון "חיים וסביבה", תמיכת הרשויות בישראל במגזר הכפרי, שבו חיה רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, גדולה פי 4 מהתמיכה בערים) – וגם מהסוכנות, הקק"ל ועוד.
דווקא בעיר קיים שוק חופשי. מי שיכול ומעוניין להשקיע יותר – יכול, ומוזמן, לקנות דירה בשכונה טובה יותר – ואפילו, אם ידו משגת, במגדלי היוקרה – שהם פרטיים, ודייריהם משלמים בעצמם את מלוא עלותם.
אבוי לנו אם כולם יגורו בבלוקים בערים צפופות
לצד שיכונים כעורים, יש גם, בערים כמו ירושלים, חיפה, כרמיאל, נהריה וכו', שכונות שמציעות לבני המעמד הבינוני איכות חיים טובה, במרחק הליכה מחורשות גדולות ונסיעה קצרצרה מנוף הרים קסום. תושבי הערים האלה נהנים גם ממוקדי תרבות ובילוי סמוכים, ובניגוד לתושבי הפרברים לא נאלצים "לבלות" חלק ניכר משעות הערות שלהם במכונית, בפקקים.
אתה גוזר עלינו עתיד של בטון ומלט
נהפוך הוא: אם, נניח, כל תושבי שכונת "נוה שאנן" בחיפה היו בוחרים לבנות לעצמם בית צמוד קרקע, זה היה סופו של הנוף הירוק בכרמל. חד וחלק. מי שבונה את ביתו בפרברים מתוך "אהבה לטבע" כמוהו כשומר יער, שמדי לילה כורת לעצמו עץ אחד להסקה; אחרי 10 שנים הוא יסיים לכרות יותר מ-3500 עצים, ולא יישאר יותר יער לשמור עליו.
ומה עם פיזור האוכלוסייה?
תרומת המצפים בגליל לעניין הדמוגראפי היא זניחה: כל תושביהם יכלו לגור ברווחה בשכונה אחת בכרמיאל. יתר-על-כן, ע"פ מחקר שנערך עבור משרד השיכון, כמעט כל תושבי הישובים צמודי הקרקע לא היגרו ממרכז הארץ, אלא בסך הכל עברו דירה בתוך אותו אזור. למעשה, עידוד הפרברים גוזל מהערים בפריפריה את תושביהן החזקים ביותר. כך קורה שערים כמו כרמיאל ונהריה נחלשות, ולא מצליחות לממש את הפוטנציאל שלהן למשוך אוכלוסיה איכותית ממרכז הארץ, בזכות הנוף ואיכות החיים הגבוהה שהן מציעות, יחסית לערים רבות בגוש דן.
ומה עם התרומה של ישובי הספר לבטחון המדינה?
ביטחון המדינה מופקד בידיהם של הממשלה וכוחות הביטחון (והאזרחים בעלי זכות ההצבעה כמובן) – ולא בידיהם של אזרחים פרטיים, שבסך הכל מעוניינים בבית עם גינה. איך בדיוק תושבי באר מילכה, ישוב זעיר של 20 משפחות על גבול ישראל-מצרים, שומרים על ביטחון המדינה? הם יגנו עלינו במקרה של מלחמה עם מצרים? ומדוע מדינה, שכבר ידעה סכסוכים עם שכנותיה בשל המחסור במים, מתעקשת לבזבז את טיפות המים האחרונות שלה כדי לאפשר ליחידים לגדל גינות פורחות דווקא באמצע המדבר? ציונות היום זה לא קומץ בתים אדומי גגות על גבעה נידחת, אלא הרכבת המהירה לבאר-שבע והטכניון ורפא"ל ושדרות.
ומה עם הנגב? שם יש הרבה מקום
כשמדובר בשטחים פתוחים, יש חשיבות עצומה לא רק לגודל השטח, אלא גם לרציפות שלו. לא רק מבחינת בעלי-החיים והצמחייה, אלא בעיקר מבחינת המטייל באזור, יש הבדל עצום בין שטח פתוח בגודל עשרה קמ"ר לבין שני תאי שטח בגודל חמישה קמ"ר כל אחד, גם אם מדובר באותו שטח כולל בדיוק.
מה ההיגיון להרוס את מעט הנוף הפתוח הפראי שעוד נותר לנו? ולשם מה לבזבז משאבים כה גדולים על "חוות בודדים", שתרומתן לפיזור האוכלוסיה היא אפסית?
יש הרבה מקום לבנות בנגב – באמצעות הרחבת הערים הקיימות. לפיכך הצעדים החשובים, והמשמעותיים באמת, לפיתוח הנגב היו סלילת הרכבת המהירה לבאר-שבע ולדימונה, שקרבה מאוד את הנגב למרכז, והתכנית להקמת עיר הבה"דים בדרום, שאם תתבצע תביא הרבה אוכלוסיה איכותית לנגב.
פעילים סביבתיים גרים בעצמם בפרברים, ומטיפים לאחרים
חלקם בנו את ביתם לפני שנים רבות, כשעוד לא היתה מודעות לנושא. אבל נכון, גם בקרב הפעילים יש צבועים. לי, בכל אופן, המצב ברור: כמסטרנט בטכניון אני מקבל לעתים לדוא"ל הזמנה "מפתה" לבנות את ביתי בישוב קהילתי בגליל. לא, תודה: נאמן, כדרכי, לאמרה של גראוצ'ו מרקס "אני לא מוכן להיכנס למועדון שמקבל אנשים כמוני", אני מוותר מראש על התענוג המפוקפק של מגורים בקרבת "אנשים כמוני". ובכלל, אנו צריכים להיות מעט יותר הוגנים כלפי ילדינו: גם כך, העולם שאנו מורישים להם מלא בבטון, מלט וזיהום אוויר הרבה יותר מזה שאנו קיבלנו מהורינו; בואו לא נהרוס להם את המעט שנותר.
_________
הטור פורסם במקור באתר Ynet
לבלוג האישי של איתמר כהן (אופנן)
יואב
יפה דיברת, אבל הכותרת של הפסקה השלישית מהסוף לא קשורה לתוכן הפיסקה
יואב
מערכת סלואו
תוקן, תודה!
מערכת סלואו
אנונימית
מעניין לשמוע את הצד הזה. אכן מעלה נקודות שלא חשבתי עליהן.
אולם בכנות, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך: כפי שאתה רואה זאת, האם בעולם אוטופי כולם חיים בדירות בעיר?
האם אין מקום לאנשים שרוצים לחיות בסביבה יותר טבעית ושקטה לממש את השאיפה הזו?
ככה העולם נראה משחר האנושות ואם הסיבה היחידה לכפות אנשים למגורים בדירה עירונית בניגוד לרצונם היא סיבה של חיסכון והתייעלות, אז אולי עדיף לחשוב על צמצום ילודה מאשר צמצום מרחב מחייה. כל עוד ישנם דונמים של שטחים שעוד יכולים לאכלס בתים פרטיים, למה למנוע את זה מאנשים רק מתוך מחשבה על האנשים שיבואו אחריהם? שיקחו עליהם את הנטל הכספי ויתפאדלו.
אנונימית
איתמר כהן (אופנן)
אנונימית, תודה על תגובתך.
לא צריך לקפוץ מקיצוניות לקיצוניות. אף אחד לא מציע שכולם יחיו בדירות בעיר: יש כבר הרבה מאוד בתים צמודי קרקע שכבר קיימים, וייבנו עוד. השאלה היא המגמה הרצוייה, ומה המדינה מעודדת.
בניגוד למה שכתבת אין "דונמים של שטחים". ישראל היא כבר היום אחת המדינות הצפופות בעולם, ואצלנו חלק ניכר מהשטח גם לא זמין למגורים בשל צרכים בטחוניים ואחרים. בנייה פרברית מבזבזת קרקע גם בשל הבתים עצמם, וגם בשל הסביבה: תלות גבוהה ברכב הפרטי, שמאלצת לבנות הרבה מאוד כבישים, חניונים ומחלפים, שהם בזבזני שטח עצומים (בשטח של מחלף אחד אפשר להקים בקלות שכונה שלמה, כולל פארק עירוני).
כרגע המדינה מעודדת בנייה צמודת קרקע: העלות למדינה של יחידת דיור צמודת קרקע בישוב קטן – בצריכת מים, אנרגיה, תשתיות (שטחים, ביוב, פינוי אשפה וכו') – גבוהה פי כמה מהעלות למדינה של יחידת דיור בעיר. מי שקונה בית פרטי בישוב קטן לא באמת משלם את העלות הזו: הסוכנות היהודית והמדינה עושים זאת. במלים אחרות, כרגע תושבי הערים מסבסדים את תושבי הישובים הקטנים. העיוות הזה חריף במיוחד באזורי תעשייה שונים, שבהם רוב העובדים מגיעים מקרב תושבי הערים, שגם סובלים מהזיהום מהמפעלים – אך רוב הארנונה מגיעה אל המועצות האזוריות, העשירות בשטח ודלילות בתושבים. זה מה שקרה שנים בין דימונה, ירוחם והמועצה האזורית תמר.
המדינה מתרשלת בקידום תכניות של פינוי-בינוי ושיקום שכונות בערים, שם אפשר לקדם מאות אלפי יחידות דיור – ובמקום זה בונה עוד ועוד על שטחים פתוחים. מכר שלי שאוהב מאוד את ירושלים, נאלץ לאחרונה לעזוב את דירתו בירושלים ולעבור לבית בצור הדסה לא כי הוא רצה, אלא כי למרבה האבסורד, בית פרטי בצור הדסה זול יותר מדירה בירושלים. שוב, זה קורה רק כי בעלי הבתים הפרטיים לא באמת משלמים את עלותם האמיתי.
אני לא מאמין בחוקים ובאיסורים, אלא בתמריצים. ניקח כדוגמא מטוסים פרטיים. השימוש במטוס פרטי גורם לנזק סביבתי אדיר – הרבה יותר מאשר טיסה מסחרית רגילה. לכן, המדינה בוודאי לא מעודדת זו. מי שרוצה לקנות מטוס פרטי – שיעשה זאת, על חשבונו. המדינה בוודאי לא צריכה לעודד זאת. להיפך – עדיף שהמדינה תגבה מסים גבוהים על הדלק הסילוני.
באופן דומה, כל אחד יכול, אם זה מספיק חשוב לו, לקנות בית פרטי. אך זה צריך להפוך למצרך יקר ונדיר הרבה יותר. אי אפשר להמשיך ולבזבז קרקע בלי חשבון, כאילו משאבי הקרקע לא ייגמרו לעולם. הם ייגמרו. קרקע היא המשאב הכי יקר ונדיר שיש. בניגוד למים ולאנרגיה, אי אפשר להתפיל או לייצר אותה. לכן צריך לשמור היטב על מעט השטחים הפתוחים שנותרו לנו.
אשר להפחתת הילודה – בעצם, זו אותה התשובה. נכון, לטעמי המדינה צריכה להפסיק לעודד ילודה. בשום אופן אין להגביל את כמות הילדים שמותר לאדם להביא לעולם – אך אפשר בהחלט לחשוב על תמריצים ודרכים לעודד אנשים להקטין את הילודה.
בברכה,
איתמר כהן (אופנן)