נקודה למחשבה

כמו רבים וטובים לפני, גם אני נקלעתי לתערוכה המדוברת של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה. את הכרטיסים רכשה חמותי חודשים מראש, ובאחת השבתות האחרונות התכנסה המשפחה כולה לחוויה שלטעמי ניתן לסכם במילים "משהו כיפי לכאורה ותשתית לתביעה ייצוגית ראויה".

אני לא מתיימר להיות מבקר אמנות ואין בכוונתי לעסוק בטיב העבודות עצמן, אלא רק בחוויה ההיקפית שאופפת את התערוכה. זו האחרונה הייתה מפוקפקת במקרה הטוב ומבאסת במקרה הרע, כאשר האחריות לתוצאה מוטלת ברובה על ההפקה (מוזיאון תל אביב) ובמידה צנועה יותר גם על המבקרים עצמם.

מיום הפתיחה, פחות או יותר (מקושרים כאלה ואחרים זכו לתעד את עצמם על רקע העבודות עוד לפני), הפיד שלי ברשת החברתית היה מוצף בתמונות מתוך ארבעת חדרי האינסוף שמהווים את ליבת התערוכה. בין אם רציתי בכך ובין אם לא, בכל יום נחשפתי לעשרות תמונות של חברים וחברות, שפשוט היו חייבים לעדכן את כל העולם שהם חזו בפלא הנקודות. קשה להאשים אותם כמובן, מדובר בעבודות פוטוגניות להחריד, ובאותה מידה גם קשה להבין אותם – כל מבקר זכאי (לכאורה, על כך בהמשך) לבלות כשלושים שניות בלבד ביחידות עם העבודה. מאחר ודומה שהרוב המוחלט של המבקרים העדיף לנצל את פרק הזמן הקצרצר לטובת סדרת צילומים מהירה (אני מרשה לעצמי להניח שהתמונה שפורסמה ברשתות היא רק האחת שהצליחה להתעלות על אחרות), הרי שניתן לקבוע שבפועל איש כמעט לא נכח באמת בתערוכה של קוסאמה. בגופינו אולי שוטטנו במסדרונות המוזיאון ועמדנו בתורי אינסוף לחדרי ההצצה, אבל ברוחנו היינו במקום אחר ובזמן אחר, שבו לייקים נשפכים כמים ותגובות מפרגנות גורמות לנו לשקול ברצינות להחליף את תמונת הפרופיל. ומילא כל אותם מבקרים שבחרו לנצל כך את השניות היקרות בחברת הנקודות הצבעוניות, זכותם להיות שבויים מרצון ברוח התקופה, אבל למה לעשות ספוילרים לאחרים?

בעודי מסתובב בתערוכה לא יכולתי שלא לחוש שביקרתי בה כבר מאות פעמים בעבר. לא היה דימוי שלא היה טבוע במוחי ולא הייתה עבודה שלא ראיתי משלושים זוויות עוד בטרם כף רגלי דרכה במקום. מחקרים שבוצעו בעשור האחרון הוכיחו שחשיפה אינטנסיבית לתמונות של מזון יכולה לפגום בהנאה מהאכילה הממשית שלו, ולא יהיה זה מופרך להשליך מהם על כל חוויה חושית-אנושית אחרת. כל דבר שאנחנו חווים באינטנסיביות ברשתות החברתיות (או ברשת בכלל, דוגמת סקס), בהכרח יהיה מוצלח פחות במציאות, נטול פילטרים ואנדורפינים, ואם לא מוצלח פחות, הרי שלכל הפחות לא מרגש במיוחד, בבחינת "היינו שם".

אז כן, קצת הרסתם. לא באמת היה סיכוי לחוות מיד ראשונה את העבודות, אבל מעשיכם מתגמדים מול המחדל הגדול לו אחראי מוזיאון תל אביב, ואני כמובן מדבר על עומס המבקרים.

נכון, התערוכה בארץ לזמן מוגבל, ויש מקום להעניק את האפשרות לכמה שיותר אנשים לתעד אותה באינסטגרם, אבל הביקור ביום שבת הבהיר מעל לכל ספק שהמוזיאון מכר מראש כמות בלתי סבירה של כרטיסים, תוך ידיעה ברורה שמספר המבקרים בכל רגע נתון לא יאפשר באמת לאיש לחוות אותה כפי שמן הראוי לחוות, או אפילו כפי שהאמנית עצמה ציפתה שהתערוכה תיחווה. בכניסה לכל חדר אינסוף יש שלט קטן שמבהיר שהכניסה היא ביחידות או לכל היותר בזוגות (מהנחייה זאת ניתן להתרשם גם באתר המוזיאון). בפועל, הוכנסנו לחדרים בקבוצות של כעשרה אנשים, וזאת כתוצאה מתורים בלתי אפשריים (המתנו כחצי שעה לפני כל חדר). האינסוף מעולם לא היה פחות מרשים, והסתכם עבורנו בהשתקפויות של אנשים אחרים.

זה כאמור כבר מחדל מתוכנן ומהונדס, שנובע מבצע כסף, מטיפשות, או משילוב אכזר של שניהם. לאחר הביקור חמותי כתבה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "מצטערת שהחוויה לא הייתה מתגמלת". עניתי לה: "היא תהיה אחרי התביעה".

נכון, מאז הייתי עסוק מעט בבטלה, אבל חלק ממני עדיין מסרב לעבור על כך בשתיקה.

***

נטשנו את התערוכה מבלי לראות את כל חדרי האינסוף, ההמתנה פשוט לא הייתה סבירה, במיוחד לאור התגמול שבסופה. לפני שעזבנו, באחד האולמות הגדולים נתקלתי בעבודה יפיפייה (לטעמי) שהייתה תלויה על הקיר בכניסה – אשכול ענבים משתלשל מענף – שכמובן מצויר כולו באמצעות נקודות בגדלים שונים. בהיתי בה רגעים ארוכים, עקבתי אחרי האופן שבו נקודות בודדות מתכנסות לכלל חלק מובחן וברור, שעדיין לוקח חלק בכאוס הכללי. זאת הייתה עבודה שהצליחה לגעת בי בצורה לא ברורה ונעימה. שמחתי שזכיתי להתבונן בה. החוויה הקצרה מולה הזכירה לי את יוזמת Slow art day שמצוינת ברחבי העולם בכל שנה בתאריך השני באפריל – אנשים מבקרים במוזיאונים מקומיים, צופים בחמש עבודות בלבד (ומקדישים עשר דקות לפחות לכל יצירה), ולאחר מכן נפגשים על מנת לשוחח ולהחליף רשמים. אני מתקשה לחשוב על דרך טובה יותר לחוות אמנות. אמת, אנחנו מספיקים הרבה פחות, אבל לפחות את העבודות בהן בחרנו לצפות, חווינו באמת.

 

***

למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.