נקודה למחשבה

כמו רבים וטובים לפני, גם אני נקלעתי לתערוכה המדוברת של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה. את הכרטיסים רכשה חמותי חודשים מראש, ובאחת השבתות האחרונות התכנסה המשפחה כולה לחוויה שלטעמי ניתן לסכם במילים "משהו כיפי לכאורה ותשתית לתביעה ייצוגית ראויה".

אני לא מתיימר להיות מבקר אמנות ואין בכוונתי לעסוק בטיב העבודות עצמן, אלא רק בחוויה ההיקפית שאופפת את התערוכה. זו האחרונה הייתה מפוקפקת במקרה הטוב ומבאסת במקרה הרע, כאשר האחריות לתוצאה מוטלת ברובה על ההפקה (מוזיאון תל אביב) ובמידה צנועה יותר גם על המבקרים עצמם.

מיום הפתיחה, פחות או יותר (מקושרים כאלה ואחרים זכו לתעד את עצמם על רקע העבודות עוד לפני), הפיד שלי ברשת החברתית היה מוצף בתמונות מתוך ארבעת חדרי האינסוף שמהווים את ליבת התערוכה. בין אם רציתי בכך ובין אם לא, בכל יום נחשפתי לעשרות תמונות של חברים וחברות, שפשוט היו חייבים לעדכן את כל העולם שהם חזו בפלא הנקודות. קשה להאשים אותם כמובן, מדובר בעבודות פוטוגניות להחריד, ובאותה מידה גם קשה להבין אותם – כל מבקר זכאי (לכאורה, על כך בהמשך) לבלות כשלושים שניות בלבד ביחידות עם העבודה. מאחר ודומה שהרוב המוחלט של המבקרים העדיף לנצל את פרק הזמן הקצרצר לטובת סדרת צילומים מהירה (אני מרשה לעצמי להניח שהתמונה שפורסמה ברשתות היא רק האחת שהצליחה להתעלות על אחרות), הרי שניתן לקבוע שבפועל איש כמעט לא נכח באמת בתערוכה של קוסאמה. בגופינו אולי שוטטנו במסדרונות המוזיאון ועמדנו בתורי אינסוף לחדרי ההצצה, אבל ברוחנו היינו במקום אחר ובזמן אחר, שבו לייקים נשפכים כמים ותגובות מפרגנות גורמות לנו לשקול ברצינות להחליף את תמונת הפרופיל. ומילא כל אותם מבקרים שבחרו לנצל כך את השניות היקרות בחברת הנקודות הצבעוניות, זכותם להיות שבויים מרצון ברוח התקופה, אבל למה לעשות ספוילרים לאחרים?

בעודי מסתובב בתערוכה לא יכולתי שלא לחוש שביקרתי בה כבר מאות פעמים בעבר. לא היה דימוי שלא היה טבוע במוחי ולא הייתה עבודה שלא ראיתי משלושים זוויות עוד בטרם כף רגלי דרכה במקום. מחקרים שבוצעו בעשור האחרון הוכיחו שחשיפה אינטנסיבית לתמונות של מזון יכולה לפגום בהנאה מהאכילה הממשית שלו, ולא יהיה זה מופרך להשליך מהם על כל חוויה חושית-אנושית אחרת. כל דבר שאנחנו חווים באינטנסיביות ברשתות החברתיות (או ברשת בכלל, דוגמת סקס), בהכרח יהיה מוצלח פחות במציאות, נטול פילטרים ואנדורפינים, ואם לא מוצלח פחות, הרי שלכל הפחות לא מרגש במיוחד, בבחינת "היינו שם".

אז כן, קצת הרסתם. לא באמת היה סיכוי לחוות מיד ראשונה את העבודות, אבל מעשיכם מתגמדים מול המחדל הגדול לו אחראי מוזיאון תל אביב, ואני כמובן מדבר על עומס המבקרים.

נכון, התערוכה בארץ לזמן מוגבל, ויש מקום להעניק את האפשרות לכמה שיותר אנשים לתעד אותה באינסטגרם, אבל הביקור ביום שבת הבהיר מעל לכל ספק שהמוזיאון מכר מראש כמות בלתי סבירה של כרטיסים, תוך ידיעה ברורה שמספר המבקרים בכל רגע נתון לא יאפשר באמת לאיש לחוות אותה כפי שמן הראוי לחוות, או אפילו כפי שהאמנית עצמה ציפתה שהתערוכה תיחווה. בכניסה לכל חדר אינסוף יש שלט קטן שמבהיר שהכניסה היא ביחידות או לכל היותר בזוגות (מהנחייה זאת ניתן להתרשם גם באתר המוזיאון). בפועל, הוכנסנו לחדרים בקבוצות של כעשרה אנשים, וזאת כתוצאה מתורים בלתי אפשריים (המתנו כחצי שעה לפני כל חדר). האינסוף מעולם לא היה פחות מרשים, והסתכם עבורנו בהשתקפויות של אנשים אחרים.

זה כאמור כבר מחדל מתוכנן ומהונדס, שנובע מבצע כסף, מטיפשות, או משילוב אכזר של שניהם. לאחר הביקור חמותי כתבה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "מצטערת שהחוויה לא הייתה מתגמלת". עניתי לה: "היא תהיה אחרי התביעה".

נכון, מאז הייתי עסוק מעט בבטלה, אבל חלק ממני עדיין מסרב לעבור על כך בשתיקה.

***

נטשנו את התערוכה מבלי לראות את כל חדרי האינסוף, ההמתנה פשוט לא הייתה סבירה, במיוחד לאור התגמול שבסופה. לפני שעזבנו, באחד האולמות הגדולים נתקלתי בעבודה יפיפייה (לטעמי) שהייתה תלויה על הקיר בכניסה – אשכול ענבים משתלשל מענף – שכמובן מצויר כולו באמצעות נקודות בגדלים שונים. בהיתי בה רגעים ארוכים, עקבתי אחרי האופן שבו נקודות בודדות מתכנסות לכלל חלק מובחן וברור, שעדיין לוקח חלק בכאוס הכללי. זאת הייתה עבודה שהצליחה לגעת בי בצורה לא ברורה ונעימה. שמחתי שזכיתי להתבונן בה. החוויה הקצרה מולה הזכירה לי את יוזמת Slow art day שמצוינת ברחבי העולם בכל שנה בתאריך השני באפריל – אנשים מבקרים במוזיאונים מקומיים, צופים בחמש עבודות בלבד (ומקדישים עשר דקות לפחות לכל יצירה), ולאחר מכן נפגשים על מנת לשוחח ולהחליף רשמים. אני מתקשה לחשוב על דרך טובה יותר לחוות אמנות. אמת, אנחנו מספיקים הרבה פחות, אבל לפחות את העבודות בהן בחרנו לצפות, חווינו באמת.

Emily Kame Kngwarreye, Yam Dreaming (Red Dots), 1995

תגובות7

  • הגב דצמבר 26, 2021

    ענת

    טרם ביקרתי בתערוכה, יש לי כרטיסים לפברואר ומקווה שעד אז ההמולה קצת תרגע.
    בכל מקרה, בכל פעם שמישהו העלה משהו מהתערוכה בסטורי, מיד העברתי… הבנתי שזה הורס לי הכל.
    אבל מצער אותי יותר מכל שמדברים נגד האמנית, שהיא כביכול "אמנית אינסטגרם" למרות שהאומנות שלה התחילה הרבה לפני, ומתוך תהליכים נפשיים לא קלים.
    לכן חששתי תחילה מהפוסט, אך כשהבנתי ש'התביעה' היא נגד המוזיאון, אני מתחברת לכך. היה על המוזיאון לא לאפשר לצלם, או למצוא פתרונות אחרים כדי לשמר את התערוכה ואת החוויה של הצופה.
    בכל מקרה מקווה שאהנה.

      

  • הגב דצמבר 29, 2021

    לילי

    הי, מבינה אותך ובאמת חבל. אבל אני ביקרתי בתערוכה ביום חול בצהריים והתורים היו סבירים בהחלט.
    ומסכימה שבמוזיאון עם אלפי מוצגים ויותר קשה ממש לחוות יצרה לעמקה. נחכה לשני באפריל בעצם אפשר גם לפני.

      

  • הגב דצמבר 30, 2021

    טלי

    התיאור שלך (לא הלכתי לתערוכה) מזכיר לי את התחושה שלי בגרנד קניון – ההוד של הטבע מורגש, אבל הוא כל-כך מעומעם בשל החזרתיות המעייפת של הדימויים בכל מדיה אפשרית לאורך עשורים ארוכים. שם, לפחות, אפשר לשהות זמן רב ולתת לטבע לאט לאט לחדור את שכבות המיסוך.

      

  • הגב ינואר 5, 2022

    לידיה

    למרות שביקרתי ביום חול, עדיין קיבלתי שוק שאני צפויה לעמוד בתור לכל חדר אינסוף.
    עדיין נותרה בי תמימות, כנראה, אם זה הפתיע אותי. מה ציפיתי באמת?

    גם את עיני תפס אשכול הענבים שהזכרת! עצרתי את בנותיי ופשוט הסתכלנו ודיברנו על זה קצת. גם עבורי זה יהיה רגע משמעותי הרבה יותר מכל יתר הזמן בתערוכה.

      

    • עמית נויפלד
      הגב ינואר 5, 2022

      עמית נויפלד

      להגנת המוזיאון יש לומר שבכל עיר בעולם שבה התעורכה הציגה היו תורים לחדרי האינסוף, אבל אני מאמין שבכל מקום אחר לפחות הייתה הקפדה מנומסת על כניסה לבד או בזוגות.

      ושמח לשמוע על אשכול הענבים 🙂

        

  • הגב ינואר 11, 2022

    רינגו

    התובנה הברורה שלי לגבי חוויות בכלל וחוייות ויזואליות בפרט היא שהחלק המשמעותי ביותר בהן הוא הראשוניות.
    בדרום אמריקה מצאתי את עצמי אדיש למדי בתצפית על המאצ׳ו פיצ׳ו ועל מגדלי האבן העצומים של טורס דל פיינה. בעיקר, כפי שציינת, כי הרגשתי שראיתי כבר את התמונה הזו אלף פעמים.
    לעומת זאת, בשיטוט מקרי בירושלים נכנסתי לכנסייה שנראית סתמית לחלוטין מבחוץ, ומצאתי את עצמי המום מול היכל מדהים בגודלו שעולה על כל הקתדרלות שראיתי באירופה. מסתבר שנקלעתי היישר אל כנסיית הקבר, בלי שראיתי תמונות שלה או שמעתי עליה משהו באופן כללי בעבר.
    על כן אני נמנע באופן מוחלט מאינסטגרם וממליץ לכולם לא לעשות תחקיר או להביט בתמונות לפני שנוסעים לטיול. המפל הכי סטנדרטי הוא מראה נפלא כשלא ציפיתם לו, ואילו המאכל הכי טעים הוא סתמי כשכבר קראתם עליו מאות פוסטים מהללים.

      

  • הגב ינואר 18, 2022

    לא דוב ולא יער

    היי נויפלד, כבר זמן קורה את הכתבות המעולות באתר, וזה גם זמן להגיד תודה!

    שאלה לי אליך, מדוע האתר לא תומך בפרוטוקול https?
    אני מודע לזה שאין באתר יותר מדי דברים רגישים כמו תשלום, אך כן יש קישור לקניית הספר לדוגמא שגורמים עוינים יכולים להחליף.

    כמו שהגיב פעם למישהו הקולגה שלך בעיתון הארץ מומחה האבטחה רן בר זיק, מדוע אפילו בלוג צריך אבטחה:
    "כל אתר שסומכים עליו מספיק צריך הצפנה.
    אדגים עם מקרה תיאורטי של בנק ״מלעוני״.
    בנק מלעוני מרים אתר תדמיתי בלבד. לא ב-HTTPS. כשחוקר אבטחה המתמחה בסייבר מטומטם שקוראים לו רז בן-ניק (שם בדוי) בא בשאלות, מנהל האבטחה של בנק מלעוני טוען שמדובר באתר תדמיתי בלבד ואין שום טעם לשים HTTPS.
    תוקף מארגון האקרים אנונימיים משתלט על הראוטר של שדה התעופה כך שכל התנועה אל/מאל האתר של בנק מלעוני חשופה לו באמצעות התקפה פשוטה של MITM שאפשר לעשות גם עם רספברי פיי. הוא משגר הודעת סמס שכל מי שטס או נוחת היום ונכנס משדה התעופה לאתר של בנק מלעוני מקבל 1000$. כל האנשים שנכנסים מהווי פיי של שדה התעופה מגיעים לאתר של בנק מלעוני, אתר תדמית, אבל קופץ בו פופאפ שמכריז על כך שמי שנכנס זכה ב-1000 דולר. כל מה שצריך זה רק להכניס את פרטי כרטיס האשראי ותמונת עירום. ״אבל חשבתי שזה רק אתר תדמית״, אמר מנהל האבטחה של בנק מלעוני בבכי."

    (https://internet-israel.com/%d7%aa%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%98/%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%98%d7%97%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-https/)

      

השאירו תגובה