טבע ראשון, טבע שני

לפני מספר ימים קיבלתי הודעה מגולשת באתר. היא קראה שלושה פוסטים שונים שעוסקים באופן שבו הטכנולוגיה גורמת לנו להתמכר לתוכן וכיצד ניתן לנטרל את השפעתה (למי שסקרן: תוכן ממכר, תזונה דיגיטלית ו-מינימליזם מחשבתי). למרות שהסכימה עם הטענות שעלו בהם, משהו עדיין היה חסר בעבורה – התייחסות לטבע האנושי שדוחק בנו לספוג עוד ועוד תוכן, בכל הזדמנות ובכל שעה. "האדם הוא יצור סקרן מטבעו, הטכנולוגיה רק עוזרת לנו להגשים נטייה טבעית בצורה קלה יותר. יכול להיות שאם לא הייתה טכנולוגיה עדיין היינו חסרי שקט ומנוחה, מחפשים כל הזמן פיסה חדשה של מידע."

מדובר ללא ספק בטענה טובה וחשובה, שאכן עולה לא אחת במפגשים עם קהל ומן הראוי להעלות את התשובה עבורה גם בכתב. "האדם מטבעו הוא _____" השלימו את המשפט באמצעות אחת המילים הבאות: גרגרן, רודף בצע, תאב כוח ושררה, רע מנעוריו…אכן, לעיתים נראה שרק טענה בדבר "טבע האדם" יכולה להיחלץ להגנתנו ולהסביר תופעות והתנהגויות אנושיות שבכל מקרה אחר היינו נוטים לגנות. "טבע האדם" הוא מעין כרטיס יציאה מהכלא שאנחנו מעניקים לעצמנו בסוף המשחק. זה לא אנחנו, זה הטבע הרע שבתוכנו.

התשובה לטענת טבע האדם, לפחות זאת שבכוונתי להעניק, מורכבת משני חלקים. הראשון גורס בפשטות שטבע האדם אינו "רע", הוא פשוט לא מסונכרן. ניקח למשל את הטענה בדבר טבענו הסקרן. סקרנות היא כלי אבולוציוני בעל חשיבות דרמטית להישרדותו של פריט ביולוגי. סטגנציה עלולה להוביל להכחדה. מי שיוצא לסייר, הופך כל אבן וטועם כל פרי, יגדיל באופן דרמטי את סכויו לאתר מקורות מים חדשים ומזון נוסף לתפריט (כמו גם את הסיכוי לחטוף עקיצה או הרעלה, ועדיין נראה שמדובר בהימור משתלם לקבוצה). במובן זה, טבענו הסקרן היה מנגנון שסייע לנו לשרוד, להתפתח ולהתקדם בעולם עתיר אי ודאות וסכנות. אבל "סקרנות אבולוציונית" התאימה וסייעה בימים בהם מידע חדש היה נדיר יחסית. היום היא משמשת כחרב פיפיות – המוח שלנו לא בנוי להתמודדות עם כמויות עצומות של תוכן חדש. אנחנו קורסים תחת עול המידע שמציף אותנו כל הזמן, מפתחים חרדות ונוירוזות חדשות שמהוות גשר רעוע בין יכולותנו הטבעיות לבין מציאות שדורסת אותן בדרכה לקליק בייט הבא.

דוגמה טובה נוספת לטענה זאת היא טבענו ה"גרגרני". אנחנו אוכלים יותר ממה שדרוש לנו, ובשל כך משמינים. בימים בהם השמנה מוכרת כמגיפה עולמית, הטענה בדרך הטבע האנושי הופכת לכבדת משקל (חה!). אלא שבמקרה זה, יש לנו כבר מידע מבוסס שמאמת את טענת חוסר הסינכרון של הטבע האנושי. מתברר שמנגנון השובע שלנו בנוי בצורה כזאת, שבה הוא מאותת לגוף שאפשר להפסיק לאכול, אבל ברבע שעה איחור. שוב, מערכת גאונית בתקופה בה אוכל היה מצרך נדיר שיש לעבוד קשה בעבורו – ללקט ולרדוף בסוואנות לוהטות. כשכבר התיישבנו לאכול, היה הגיוני לצרוך יותר מזון ממה שאנחנו זקוקים לו באותו רגע. חגורת שומן  דקה יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות כשאתה לא יודע מתי ומהיכן תגיעה הארוחה הבאה. היום, כאשר מזון בעל ערך קלורי גבוה יתר על המידה מקיף אותנו כל הזמן, המנגנון האבולוציני שהשתמר בנו, "טבענו האמיתי", פועל כנגדנו. אנחנו אוכלים יותר מידי ובדרך כלל שלוש פעמים ביום.

אנחנו מטבענו תמיד רוצים עוד, יותר ומהר, בגלל שברוב המוחלט של 100,000 שנות קיומנו (סופר מהופעת ההומו-סאפיינס לצורך העניין, למרות שהמנגנונים המדוברים עתיקים בהרבה כמובן), היה לנו מעט, פחות ולאט. חברת השפע שמקיפה אותנו היא תוצר של פחות מ-200 שנה – אפילו לא מיצמוץ אבולוציוני – ואנחנו פשוט לא מותאמים, מבחינה טבעית, לחיים שהיא מציעה.

 

Jerry W. McDaniel, Me, 1988

 

אלה יכולות להיות חדשות מדכאות במידה. אם טבענו האנושי שואף תמיד לעוד, הרי שנידונו לחיות במירוץ אינסופי, לעבוד ולצרוך עד כלות רק בגלל שלפני טריליון שנה זה היה רעיון טוב. באותו מידה, ייקחו לנו כמה מיליוני שנים טובות להתפתח למצב שבו אנחנו יכולים לרכוש סמארטפון חדש בלי להפוך חמש דקות אחר כך למתים מהלכים. אבל אל דאגה, בדיוק בגלל מסקנה מדכדכת זאת יש חלק שני לתשובה.

***

תנוח דעתנו. האדם כבר מזמן אינו יצור "טבעי". אנחנו יצורים "מתורבתים". תהליך איטי שנמשך אלפי שנים, במהלכן התפתחו השפה, הכתב, הדת, הפוליטקה, האמנות ועוד, הפך אותנו מאובייקטים טבעיים לסובייקטים תרבותיים. הביטו מסביבכם. אין שום  דבר "טבעי" באופן שבו אנחנו חיים. אין לנו מושג מאיפה מגיע האוכל שלנו. אנחנו מנותקים ממזג האוויר. לאור השמש אין שום השפעה על סדר היום שלנו. אנחנו בעלים של יותר מידי חפצים שלא מאפשרים לנו לנוע ביעילות ממקום למקום. האדם היושב בביתו וצופה ב'משחקי השף' הוא ייצור טבעי בערך כמו הפרה במחלבה והתרנגולת בכלוב הסוללה. ייצור מתורבת לעילא ולעילא, שבינו ובין "טבעו" האמיתי אין ולו דבר.

אלה כמובן חדשות טובות. "תרבות" היא בסך הכל דבר נחמד. היא מאפשרת לנו להתלבש, לשמור על כללי נימוס בסיסיים ולשלוט על הסוגרים במקומות ציבוריים. אבל, באותה מידה שהתרבות מאפשרת לנו "להתגבר" על טבענו, היא גם עלולה להעצים אותו, להתיר בעבורו את הרסן ולהניח לו להשתולל באופן חופשי. תרבות של שפע מאפשרת לנו לאבד שליטה על הדחף לעוד, ולהביא את עצמנו ואת העולם כולו לסף קריסה בעטיו. וכשם שתרבות יכולה להעצים דחפים טבעיים, היא עלולה במקרים אחרים לרמוס אותם כליל. למשל, תרבות המעלה על נס את האינדיבידואל, גורמת לנו להתכחש לטבענו החברתי, המשתף פעולה, הקהילתי, ושולחת אותנו למירוץ יחידים בודד ומתיש.

התרבות הפכה לטבע ראשון. טבענו האמיתי נדחק למקום השני. אנחנו עדיין נתלים בו, כשנוח לנו, כדי להצדיק פעולות כאלה ואחרות, אבל האמת היא שהשלכתו על חיינו שולית ביחס לטבענו הראשון. אין בכך בכדי לטעון שעלינו להזניח אותו, להפך, תפקידו של האדם כיום, וביתר שאת מכל תקופה אחרת, היא לברור היטב בחייו, במעשיו ובפעולותיו, ולנסות לפענח מה "טבעי" בעבורו. האם ישיבה על כיסא בעבודה לאורך 9-12 שעות מרגישה "טבעית"? האם בהייה במסכים לאורך רוב שעות העירות מרגישה "טבעית"? האם רכישה של עוד ועוד חפצים במבצעים כאלה ואחרים רק כדי לשחרר קומץ אנדורפינים מרגישה "טבעית"? או שאולי דווקא רביצה בבטלה משחררת למשך שעה אחת (לפחות) בכל יום מרגישה לנו כיותר הולמת את הנסיבות הביולוגיות? שנימנום בשעות הצהריים הוא משהו שהגוף פיזית דורש (ולא עוד כוס קפה)? שישיבה בחברותא תוך ניהול שיחה גורמת לנו ליותר אושר בר קיימא מרכישה של טלוויזיה גדולה (ואז עוד יותר גדולה)?

אלה, ועוד רבות אחרות, הן השאלות החשובות ביותר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל יום. תשובות כנות אליהן, ייאלצו אותנו לקבל החלטות, לשנות ולהשתנות. לוותר לעצמנו מעט. לעשות פחות.

***

הטבע הראשון שלנו (תרבות) לא יכול להתעלם לאורך זמן מהטבע השני (טבעי). האופן שבו מתנהלים חיינו בתקופה הנוכחית, הדיסוננס שנוצר בין שני הטבעים, לא משרת את המטרה העליונה של חיינו – להיות מאושרים. בצד האופטימי, נראה שיש לנו תקווה – תרבות היא עניין גמיש, יחסית, שיכול להתאים עצמו (גם אם באיטיות) לזמנים ולנסיבות. היום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לתרבות חדשה, שתדע להתאים קצב נכון לחיים בעולם מהיר יתר על המידה. תנועת ההאטה מציעה שינוי תרבותי כזה – חתירה לטמפו הולם תוך בירור באשר לשילוב הטבעים שיכול לעבוד בצורה הטובה ביותר. מה מטבענו "הטבעי" אנחנו רוצים לשמר, ולאיזה טבע "תרבותי" אנחנו רוצים לכוון – תרבות "רעה" או תרבות של האטה. הבחירה היא שלנו, והגיע הזמן להפסיק להתלבט.

***

 

את המדריך השלם להאטה ניתן למצוא פה, או בספרייה הציבורית הקרובה לביתכם

 

 

תגובות6

  • הגב מאי 30, 2021

    אורי

    תענוג לקרוא כתמיד.

    מרשה לעצמי לתת זווית זן-בודהיסטית על סוגיית המאמר – טבענו האמיתי.
    על פי הזן, טבענו המקורי ריק, הוא נטול זהות קבועה ובלתי נפרדת, הוא תמיד בזיקה לדברים – לנתונים המגיעים מהחושים, למחשבות, לתחושות, לרגשות (חמשת המצרפים).
    כמו מראה, טבענו האמיתי משקף את המתרחש באותו הרגע, כמו רקיע, הוא יכול להתכסות עננים, אבל במקור הוא צלול ובהיר ומשותף לכולנו. כשאנו מזהים אותו ושוכנים בו, לא חסר לנו דבר.

    רעב, תשוקה, תאווה, גרגרנות – מתארחים בטבענו האמיתי, ככל שנארח אותם יותר, הם יקנו מקום קבע בתודעתנו, יכשילו את מעשינו ויגרמו לנו לפעול מתוכם כאוטומטים.

    אבל הם אינם טבענו האמיתי.

    המילה הפאלית המקבילה ל"סנכרון" במאמר מתוארת בבודהיזם כ- "sammā" – נכון, בהרמוניה – בתואם עם השחרור מסבל – והיא מקדימה כל אחד משמונת האלמנטים של הדרך המתומנת. (השקפה, כוונה, דיבור, פעולה, אורח חיים, מאמץ, מודעות, ריכוז)

    בקידה.

      

  • הגב מאי 30, 2021

    עליזה הלר

    כמו כל דבר בחיים, מינון היא מילת המפתח.
    נהניתי מאד לקרוא…

      

  • הגב מאי 31, 2021

    אסנת

    עמית אתה מבריק, שליח אמיתי לעשות שינוי בעולם…אשמח לחבור אליך!
    אתה הדבר הכי מעניין ברשת מבחינתי.

      

  • הגב מאי 31, 2021

    יולי בצר

    Like !!!

      

  • הגב יוני 2, 2021

    שני ד

    מאמר נפלא
    תודה על החיזוקים-תזכורות מעת לעת
    תמיד טוב להרגיש חלק מקהילה שדוברת שפה דומה

      

  • הגב יולי 17, 2021

    לורה

    אין כל רע בצריכת מידע לצרכי ידע, לימוד, תחביב, מקצוע, בידור וכו', כל עוד נזכור לחזור לטבענו האמיתי (המודעות לכל זה..) בסיום הקריאה (:

      

השאירו תגובה