מינימליזם וצעצועים

כשאבא שלי היה ילד, המשחק האהוב עליו היה מקל מעץ וגלגל מתכת שפורק מאופניים ישנים. הוא היה מעמיד את הגלגל ודוחף אותו עם המקל. המטרה הייתה להתקדם כמה שיותר מבלי שהגלגל ייפול. כשהגלגל נפל, הוא העביר את המקל לחבר שלו והיה רץ לידו עד שהגלגל נפל והגיע שוב תורו. המשחק הזה היה מעסיק את אבא שלי שעות. הסב לו אושר. מילא את שעות הפנאי שלו. גרם לו להיות בחוץ , באוויר הפתוח ולהיות בתנועה, לרוץ.

היום, אם לומר זאת בעדינות, המשחקים מעט שונים.

חדרי הילדים מלאים עד אפס מקום במשחקי התפתחות, משחקי הכנה לגן או לכיתה א', משחקים מעודדי זחילה, משחקי חשיבה, עם סוללות, עם שלטים, משחקים מצפצפים, מדברים, מגיבים, נובחים, הולכים, קופצים ומה לא.

בבתים רבים, מרוב שיש כל כך הרבה משחקים, הם מקבלים מקום של כבוד ונדל"ן משמעותי, תחת הכותרת "חדר משחקים" – חדר שלם המוקדש לאחסון החפצים הצבעוניים והיקרים הללו (כאשר לרוב, הילדים מעדיפים לשחק בסלון).

תחשבו כמה נהדר זה היה אם  קטגוריית "המשחקים של הילדים" הייתה תופסת ארון או כוננית. בדיוק כמו הבגדים, מוצרי הטואלטיקה או חומר הניקיון.

בפועל, ארונות, מדפים, מגירות, כוורות איקאה ופתרונות אחסון אחרים, מפוצצים גיבורי על, כלי תחבורה שונים, פאזלים, קלפים, בובות, כדורים, מגנטים, קוביות עץ ועוד ועוד… שפע שאינו מפריע לילדים כמובן, שבוחרים לא פעם לשחק דווקא בחבל שמצאו בחוץ, בשלט הישן של הטלוויזיה, בקליפס של אימא או בקופסא ריקה.

שאלתם את עצמכם פעם האם הילדים שלכם באמת צריכים כל כך הרבה משחקים? האם באמת כל חופש הבחירה והמגוון מטורף של אפשרויות משחק הוא לטובתם ותורם להתפתחותם, או שאולי זה רק מבלבל אותם ומסיח את הדעת שלהם?

המינימליזם טוען, בגדול, ש"פחות זה יותר" וכשזה נוגע לצעצועים קשה שלא להסכים. ככל שהתחלתי לצמצם לילדי (בני 2 ו-5) את כמות המשחקים והצעצועים, ראיתי שהם משחקים יותר עם המשחקים שלהם, לאורך זמן ארוך, והבונוס – קל להם יותר לסדר אחריהם!

אין עוד מיליוני חלקי משחק מפוזרים על הרצפה ושעות של מיון וסידור. בסוף היום, תוך כמה דקות, שמים הכול במקום וזהו. אם זה נשמע טוב מכדי להאמין, הנה כמה צעדים פשוטים שיעזרו לכם להגשים את אוטופיית הצעצועים.

 

***

 

התבוננו בילדים שלכם כמה ימים. בלי לעשות דבר. רק תסתכלו במה הם משחקים? כמה זמן? האם הם קופצים ממשחק למשחק? או משחקים לאורך זמן במשהו? מהם המשחקים המשוחקים ביותר? האם יש משחקים שיוצרים אצלם תסכולים? יש משחקים שדורשים מכם כל הזמן לתקן ולהדביק או לחפש חלקים חסרים?

כדאי לרשום הערות בזמן שאתם מסתכלים. ההתבוננות הזו חשובה, היא תעניק לכם את הבסיס לעבודה אחר כך.

קחו שקית זבל . הניחו בתוכה את כל מה ששבור, הרוס, מרופט. כל הצעצועים בשקל/ביצת קינדר שנשברו או שנעלמו להם חלקים. הקשת נצנצים מהחתונה שהייתם בה לפני שנתיים שכל פעם שמשחקים איתה כל הבית מתמלא נצנצים. כל מה שברור לכם שהוא לפח, פשוט שימו בפח.

עברו על המשחקים ומיינו אותם לקבוצות. משחקי הלוטו ביחד, פאזלים 24 חלקים יחד, המכוניות יחד. ואז התחילו לנפות כפילויות. באמת שאין צורך להחזיק ארבע כבאיות שונות, מספיקה אחת 🙂 אין צורך בשבע מכוניות על שלט ובטח שלא שלוש עשרה בובות של דובים/ חתולים/ כלבים כשלמעשה הן רק תופסות אבק ואף פעם לא משחקים בהן. את כל הכפולים שימו בקופסא גדולה ורשמו עליה "למסירה".

הוסיפו לקופסת ה"מסירה" משחקים וצעצועים בהם ילדכם אינם עושים שימוש. יש לא מעט כאלה כמעט בכל בית. משחקים שמתסכלים, מכעיסים או מעצבנים את הילדים, ולא גורמים לאף אחד אושר. משחקים אמורים לשמח ולהעסיק את הילדים, לא לגרום להם לתסכול וכעס. ברור שלגיטימי וחשוב שילדים יחוו את כל קשת הרגשות, אבל אם יש חפץ בבית שתמיד מעלה רגשות שליליים, אני בגישה של להעיף אותו מהבית. החיים מזמנים לנו מספיק הזדמנויות לחוש תסכול וכעס.

הקציבו מקום לכל דבר. לכל קטגוריה צריך להיות מקום ספציפי בתוך ארון/כוננית/כוורת /מגירה. ולא, רצפה זה לא מקום אחסון. אני אוהבת את השיטה הקובעת גבולות. למשל, כל כלי התחבורה ייכנסו לסלסלה אחת שתחליטו עליה מראש. מה שחורג מגבולות הסלסלה, הולך למסירה. אם יגיע כלי תחבורה חדש בעתיד, יהיה צורך "להוריד מהכביש" אחד אחר בכדי לעשות לו מקום.

ספרים. למי שאין מנוי לספריה, זה הזמן לעשות! יש בה (כמעט) את כל הספרים ומה שאין אפשר לבקש שיזמינו. אפשר גם להחליף ספרים עם חברים, זה ממש כיף.
כאן השיטה של קביעת גבולות מצוינת. מחליטים בכמה מדפים בכוורת רוצים שיהיו ספרים (שלושה זה לגמרי מספיק לדעתי) ובוחרים רק את הספרים האהובים והנקראים. השאר ייכנס לקופסת המסירה. עוד אפשרות לשלב המעבר (מתאימה לכל קטגוריית המשחקים), היא להשאיר כמות קטנה במחסן לרוטציה. כשיימאס מכמה ספרים, נוציא את מה שבמחסן לשימוש ונאפסן את המאוסים.

מניסיון, לילדים אף פעם לא נמאס, והם הכי אוהבים לקרוא שוב ושוב ושוב את אותם שלושה ספרים… גם אצלכם??

קופסת המסירה. לא מספיק לקרוא לה בשם, יש לסייע לה באופן אקטיבי להגשים את ייעודה. לתת את הצעצועים שהחלטתם למסור לחברים ו/או משפחה, לפרסם בווטסאפ השכונתי או לתרום לויצו או לחנות יד 2 מקומית שמקבלת צעצועים.

למי שמרגיש קושי להיפרד מצעצועים מסוימים (היו יקרים, מתנה ממשפחה קרובה, נוסטלגיים וכו') או מי שמפחד שהילדים ישימו לב ויחפשו משחק ספציפי שחשבתם למסור, אפשר לשים במחסן או מקום אחר שאין לילדים גישה אליו. אם תוך חודש אין דורש, אפשר למסור בשקט 🙂

Edward Henry Potthast, Girls Playing in Surf

***

בנוגע לשאלה האם לשתף את הילדים בניפוי, זה תלוי בהורה הממיין ובילדים.

אני הרגשתי בנוח לנפות חלק נכבד בלעדיהם. ניפיתי משחקים שהם לא ידעו על קיומם או לא ירגישו בחסרונם.
משחקים אחרים, שרציתי להעיף, אבל חשדתי שהילדון לא ירצה לשחרר, השארתי במחסן (משחק ארור של מסלול לגולות! הוא כל הזמן מתפרק והמעלית לא עובדת וחסרים חלקים, אבל הילדון משוגע עליו. שמתי במחסן והילד שאל איפה הוא וביקש לשחק, אז נאלצתי להחזיר אותו למקומו)

לפעמים הניפוי יכול להיעשות לגמרי על ידי הילדים. אצלנו הילדון קיבל במתנה (לפי בקשתו) כבאית של יחידת החילוץ (שקניתי לו מיד שנייה כמובן). אמרתי לו שצריך לעשות לה מקום בסלסלת כלי התחבורה, והוא החליט ממה להיפרד. הוא שם בצד כמה כלי תחבורה שהוא פחות מחבב והם נמסרו באהבה לבת הדודה הקטנה.

אני מאמינה, אם כן, שאפשר לשלב את שתי הגישות: לנפות בלי הילדים ולנפות רק עם הילדים – כל עוד מתחילים.

והמלצה אחרונה, אל תנסו לעשות את כל השלבים באותו יום (רק להתבוננות רצוי להקדיש שבוע לפחות). קחו את התהליך לאט. מלאכת ה"דיקלאטרינג" (היפטרות מחפצים שאין לנו צורך בהם), היא כמו קילוף בצל, כל פעם מורידים עוד שכבה. אני עשיתי כמה סבבים של ניפוי במהלך השנה וחצי האחרונות, ותמיד יש עוד מה לעשות 🙂

בהצלחה!

***

רוצים ליווי בתהליך? מוזמנים לצור קשר בעמוד הפייסבוק "אמא אקולוגית" ובבלוג "מושג ירוק".

 

 

תגובות3

  • הגב דצמבר 27, 2020

    יעל

    מאוד נכון. זה גם משיק יפה לגישה המונטסורית.

      

  • הגב דצמבר 27, 2020

    עוד יעל

    בספר שאני קוראת עכשיו ("המין האנושי: היסטוריה של תקווה" של רוטחר ברחמן) בדיוק קראתי פרק על הנושא הזה – איך דווקא משחקים לא מובנים ולא מיוצרים מראש מפתחים יותר את הדמיון, מטפחים סקרנות וטובים יותר לרווחת הילדים. וגם שמעצב דני אחד בשנות ה-40 החליט לנסות פתאום ליצור גינת משחקים פחות מובנית ויותר מעין מגרש גרוטאות, שיוצר המון אפשרויות והזדמנויות שמושכים את הילדים להעז ולנסות.

    אני מאוד מסכימה עם זה. מכירה ילדים שיש להם כמות צעצועים ובובות מופרכת לגמרי, ובסופו של דבר לפעמים דווקא הדברים הפשוטים או לשחק בלי שום אביזר מושך אותם יותר.

      

  • הגב דצמבר 28, 2020

    שחר.ב

    הזכרת לי את ילדותי. הורי גדלו בסביבה שלא זורקים שום דבר, ובאמי אף נצרבה הרגשת מחסור בצעצועים בילדותה לעומת הסביבה שלה. מכיוון שהייתה גם מסודרת, היו המוני ארגזים ממוינים בצעצועים עד לפרט האחרון. תמיד בביקורים של חברים, היא עסקה שעות אח"כ במיון הצעצועים בחזרה.
    מיותר לציין שכילדים בהתאם לחוק פרטון (מיעוט של סיבות גורמות לרוב התוצאות) שיחקנו אולי במשחק קופסא אחד או שניים ובלגו. המוני לוחות משחקים וצעצועים עמדו ללא דורש, מחכים לניקוי האבק (עוד שעות של עבודה).
    אני מרגיש עד היום ששעות של עבודה מיותרת (מיון וניקיון המשחקים) וויכוחים מייגעים (לסדר את הצעצועים) גזלו זמן יקר. ולסיום עצה קטנה, עדיף להחזיק לוח עץ שצד אחד הוא שחמט ודמקה, וצד שני זה שש בש. זה חוסך המון מקום.

      

השאירו תגובה