למקומות, היכון, SLOW

תרגישו שמותר לכם לצעוק

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם גם אתם קמים כל בוקר עם השעון, נכנסים לרכב, עולים על אוטובוס, נדחקים לרכבת ומבלים 45 דקות בממוצע בדרכים, כשבסך הכל רציתם להמשיך לישון. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם גם אתם עובדים יותר מידי שעות ועדיין מרגישים שאף פעם אין מספיק כסף בחשבון, אם אתם עובדים במשהו שלא גורם לכם סיפוק עמוק, אם הדרך היחידה להתקדם היא לדרוך על אצבעות, אם אתם נושמים אוויר מזגנים וחיוורים משיזוף של פלורסנטים, אם הקפה שהמכונה מוציאה קורא לכם בשמות, אם הלקוחות תמיד טועים, הבוס אידיוט והדד ליין קרוב.

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם אתם מבינים שבאוכל שלכם יש יותר צבעים מבחנות של טמבור ויותר כימיקלים מברמת חובב. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם אתם כבר יודעים שבמזונות תעשייתיים יש יותר מידי מלח, סוכר, שומן ולעזאזל, זה טעים. אם אתם נאלצים לאכול בעמידה, בהליכה, בכלי פלסטיק ואין זמן ללעוס. אם אתם כבר לא מצליחים לדמיין את העגל, הפרה, הכבש והתרנגול לפני שהפכו לסטייק מנויילן, לשיפוד מפוקפק ולשניצל קפוא. אם שמעתם שהשמנת יתר היא מגפה אבל למי יש זמן להתאמן, וסוכרת כבר מזמן הפכה ללהיט בקרב ילדים. אם אתם אף פעם לא מבשלים.

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם קראתם שיצא דגם משופר לנייד החכם שקניתם לפני כמה רגעים. אם זרקתם די וי די, טוסטר אובן או קומקום רק כי לך תדע איפה מתקנים. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם אתם מגלים שהצעצועים של הילדים רעילים, אם מוצרים חדשים מתקלקלים, אם דברים שאמורים לעמוד בעומס נשברים. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם המטרה הבאה שהצבתם לעצמכם בחיים מגיעה עם שלט רחוק. אם קנייה של בגד חדש עושה אתכם מאושרים אבל רק לחמש דקות, אם אתם מוקפים בפרסומות, אם אתם מושפעים מפרסומות, אם אתם רוכשים יותר מידי דברים שאתם לא צריכים, אם נתתם למישהו אחר להגדיר בעבורכם "צרכים".

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם חותכים אתכם בכביש, אם נדחפים לכם ברמזור, אם גונבים מולכם את האדום. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם השקיעו מאה מיליון במחלף חדש שהאריך את הפקק בחמש דקות, אם לא השקיעו ברמזור אחד בצומת שנהרגו בו חמש ילדות, אם רכבי 4X4 חוסמים לכם את המדרכות, אם נותנים לבנאדם לנהוג 25 שעות ביממה על משאית, אם בחו"ל אתם נהנים להשתמש בתחבורה הציבורית ובארץ מתבאסים לעלות אפילו על מונית.

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם אתם משתעלים כבר שלושה חודשים, סוחבים כאב בצד, משלשלים. תרגישו שמותר לכם לצעוק אם עמדתם יותר משעה בתור והאבחנה ארכה חמש דקות, אם הקרינה מהצילום גרמה יותר נזק מתוצאות, אם קראתם את העלון והגעתם למסקנה שיש בעולם יותר תופעות לוואי מתרופות, אם רופא המשפחה רשם לכם צ'יפרלקס רק כי היה נראה לו שאתם עצובים. אם אתם עצובים.

תרגישו שמותר לכם לצעוק אם חזרתם מהחופשה האחרונה הרוגים, אם נראה לכם שמסביב כולם מושחתים, אם האוויר שאתם נושמים אפור והמים שאתם שותים יקרים, אם ילדים הולכים לבית ספר עם סכינים, אם אתם גרים באותו בניין כבר עשר שנים ולא יודעים איך קוראים לשכנים, אם בקושי יוצא לכם לראות את החברים, אם העברתם עוד ערב מול שעשועוני טרויוויה והלכתם לישון יותר טיפשים, אם אתם לא מצליחים להירגע גם כשאתם עם ספר על הספה, אם התמכרתם לזרם המידע, אם הטלוויזיה עכשיו פתוחה, אם נדמה שאנשים כבר לא אומרים תודה וסליחה, אם סוף השבוע הקרוב נראה כמו מבצע צבאי מורכב, אם אתם עייפים גם אחרי שמונה שעות שינה, אם אתם כועסים ולא יודעים על מה, אם אין לכם סבלנות, אם זכרתם שכן הבטיחו לכם גן של שושנים אבל אתם לא מוצאים את כתב השירות, אם היה לכם פעם חלום לעשות משהו אחר, משהו נפלא, אבל אתם כבר לא זוכרים מה זה היה.

תרגישו שמותר לכם לצעוק.

מותר לכם לצעוק.

תצעקו עכשיו, אבל תצעקו חזק. מספיק חזק כדי שאדוורד מונק יגיע בריצה עם קנבס ומכחול.

ככה למשל:

יופי. 

***

ועכשיו, נושמים עמוק

מפתיע כמה מעט הזדמנויות יש לנו לנשום עמוק במהלך היום, וכמה מעטים מאיתנו הם אלו שעוד זוכרים לנסות. אבל פעם בכמה זמן, אנחנו מגיעים למטפל אלטרנטיבי, לשיעור יוגה, לבדיקה אצל רופא שאוחז סטתוסקופ. והם אומרים, "לנשום עמוק", ואנחנו מצייתים להוראות, נושמים, עוקפים את הריאות ומשחררים את הבטן שהחזקנו בפנים כל היום, נותנים לחמצן להתפתל ברחבי הגוף בחופשיות, מעבר למה שצריך כדי לתפקד, אבל בדיוק במידה כדי לראות, לראות כמה שהכול יכול להיות כל כך פשוט, אם רק נזכור מידי פעם לנשום עמוק.

בדקות האלה אנחנו יכולים להיזכר במה שרצינו להיות, לחלום על לגדל ירקות. אנחנו מוכנים להיות סלחניים, לאהוב, לחייך בלי סיבה מיוחדת לאנשים ברחוב, לשיר לעצמנו ולהתעלם מהזיופים, להחליט להתחיל לאכול בריא, לעשות ספורט, לחזור ללמוד, או סתם ללכת לאט ולבהות. אבל רק לכמה שניות. מהר מאוד אנחנו נדרסים על ידי מחשבות על דברים שאנחנו צריכים לעשות. צריכים. לא רוצים. הנה לכם תרגיל למתחילים: נסו להחליף את המילה צריך במילה רוצה, מהר מאוד תגלו באיזה סיטואציות אתם באמת מאמינים לעצמכם. זה אולי נשמע מגוחך, אבל אתם לכל הפחות רוצים לנסות.


אנחנו הרי הרבה יותר חכמים מכל זה, ואנחנו הרי כבר יודעים שאפשר גם אחרת. לא חושבים, לא מאמינים, לא מקווים. יודעים. לא בגלל שחווינו הארה אלא מפני שמדי פעם, אנחנו רואים אותם, את האנשים האלה, שמסתובבים בינינו רגועים ומחויכים. האנשים האלה שהורידו הילוך ועדיין משייטים בנינוחות לא מאומצת של חמישי. שלא מתרפסים לפני מותגים, לא עונדים שעונים יקרים, לא משדרגים כל שני וחמישי, מעדיפים חושה על מלון חמישה כוכבים. האנשים האלה שמצאו זמן להירתם למאבק חברתי, לקרוא ספרים בשדרה, לקחת קורס בישול, לגדל בעצמם את הילדים, לרכב על אופניים, לטייל ברחוב שלובי ידיים, לפתח תחביב, להיות ממוקדים, פעילים, יעילים. האנשים האלה שלא מחכים להחלטת ממשלה כדי לרדת לארבעה ימי עבודה, שעזבו קריירה מבטיחה כדי למלא הבטחה שפעם נתנו לעצמם, שוויתרו על אופציות לטובת הגשמה, שחיים את מה שהם אוהבים ולא נותנים לזה לעלות להם לראש, שמאמינים במילה ייעוד ועדיין לא לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות. 


האנשים האלה לא באמת מיוחדים, הם לא הגיעו מקריפטונייט ואין להם כוחות על-אנושיים. הם גם לא לובשים שרוואלים ויושבים כל היום על חוף הים בישיבה מזרחית ומודטים, הם מסתובבים בינינו בג'ינסים ובחליפות, מרימים עסקים ומושכים משכורות. אז מה יש באנשים האלה, שמרשים לעצמם להסתובב ככה בעולם, מאושרים?

ואולי, רק אולי, בסופו של דבר מדובר בהחלטה רציונלית פשוטה. אנשים כמונו, רגילים, שהחליטו יום אחד לקחת נשימה עמוקה ולהסתכל סביבם. עמוק בפנים, הרי גם אנחנו יודעים מה הם רואים: עולם שמאיץ את עצמו לדעת עד כדי ירידה מהפסים. רוב הזמן אנחנו מתעלמים, נסחפים הלאה עם הזרם, זה קל, כי ככה כולם עושים. אבל לפעמים אנשים מקבלים החלטה, ולנוכח הנסיבות יש רק מסקנה אחת ראויה.

זה קצת כמו לנהוג בכביש מהיר ולראות איך שני רכבים כמעט מתנגשים. באופן אינסטינקטיבי, אנחנו מאטים.

***

 

SLOW

לפעמים אנשים מבקשים שיסבירו להם מה זה תנועת slow: "תן לי את זה במשפט אחד", הם בדרך כלל אומרים, וכדאי מאוד שזה יהיה משפט טוב, אחרת הם יאבדו ריכוז. קשה להאשים אותם, אותנו. ככה התרגלנו לחשוב, בסלוגנים קצרים, בג'ינגלים שנתקעים. אנחנו חיים בעולם של קופירייטרים שנונים וצרכנים מיוחמים, אבל זה הולך להשתנות, עובדה, הגעתם עד לפה. רק כדי לא להתגרות במזל, הנה לכם סיסמה אחת של התנועה – Making a Connection – מספיק קצרה וקליטה כדי לשרת גם חברה המייצרת טלפונים ניידים, נכון, אבל "קשרים" הם אכן הרוח החיה שמאחורי התנועה. Slow מבקשת לצור קשרים טובים יותר בין האדם למזון, לעבודה, למשפחה, לבריאות, לקהילה ולפנאי. מהותה בראייה הוליסטית של יחסי האדם-זולת-עולם ובהבנה כי במערכת היחסים המשולשת הזו, לא ניתן להזניח אף פרט במשוואה. 

תנועת ההאטה לא המציאה את הגלגל. מאז ומעולם היו אנשים שבחרו להאט למרות תזזיתו של העולם. התנועה רק מבקשת להעניק להם קורת גג יציבה, לחלוק ולשתף, לעודד ולחזק. להאט את הקצב במציאות שבה אנו חיים, זו אף פעם לא החלטה קלה, ותמיד יותר נעים לקבל אותה בחברה טובה.

תנועת ההאטה גם לא מבקשת להשיב את הגלגל לאחור, היא רק מבקשת שנשים לב לאופן שבו אנחנו עושים בו שימוש ביומיום. תמיד יהיו דברים שהמהירות יפה להם, ילד לעולם לא ילמד לרכב על אופניים ביציבות אם הוא לא יאיץ, ואכן, ההאטה אין משמעותה פיזית, היא דרך חשיבה ישנה חדשה, דרך המבקשת למצוא את הקצב הנכון לכל דבר.

במקרים רבים עקרונותיה של התנועה חופפים לאלה של התנועה האקולוגית. Slow רואה עצמה כחלק אינטגרלי מהתנועה הסביבתית. אך, בעוד שהתנועה הסביבתית נאבקת להציל את העולם, תנועת ההאטה מכוונת להציל קודם כל את האדם. הדרך להציל את עצמנו היא להחזיר את השליטה לחיינו, להזכיר לעצמנו מה הם הדברים החשובים באמת, וכמה פשוט וקל ליהנות מהם אם רק לוקחים נשימה עמוקה ומאטים את קצב החיים. כן, אנחנו לא מתביישים, אנחנו פה כדי ליהנות. ליהנות מקשת טעמים רחבה, מבריאות יותר טובה, מסביבה נקייה, מקהילה תומכת, ממערכות יחסים חזקות ובעיקר מחופש מהלחץ הבלתי פוסק שפועם ברקות. 

 

***

איפה מתחילים

באתר תנועת ההאטה תמצאו 550 מאמרים, מדריכים, המלצות לספרים וקמפיינים מתמשכים שמבקשים להשריש בחיינו את האיטיות. אבל לפני הכול, יש צעד ראשון והכרחי – לא לעשות כלום.

כן, כלום, רק כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו עדיין יכולים. אנחנו מכורים ל"עשייה", ללוחות זמנים, למטרות ולאמצעים. לתוכן שמתעדכן באופן תדיר (אל דאגה, לא פה), אבל ההאטה היא לא עוד משימה לרשימה. היא שינוי מוחלט בתפיסה.

ללכת לנמנם למרות שיש כביסה. לצאת לשוטט למרות שיש עוד משימות בפרויקט, לבטל את כל התוכניות לסוף השבוע הקרוב, למרות שפתיחה של גלריה, אימון משולב, חנוכת בית במעלה עקרבים ושתי ארוחות משפחתיות נשמעים טוב. לדעת שזה בסדר פשוט להיות, כאן, עכשיו, לבד או עם מישהו שאנחנו אוהבים. בלי להיות שבויים במרדף אחרי עוד ממה שזה לא יהיה. בלי הצורך המתמיד להספיק כמה שיותר, ולא משנה מה.

בימינו, לא לעשות כלום זאת משימה לא פשוטה. אבל אם נצליח, ולו לכמה שעות, יש לנו תקווה.

The Setting Sun, Wilhelm Kotarbiński

תגובות5

  • הגב אוגוסט 3, 2020

    דר

    תודה, הכל נכון, אבל – סכרת נעורים היא מחלה אוטואימונית שאינה תלויה בתזונה ואורח חיים, בניגוד לסכרת סוג 2.

      

    • עמית נויפלד
      הגב אוגוסט 3, 2020

      עמית נויפלד

      צודק לגמרי, המילה נעורים כנראה השתרבבה בהיסח הדעת, תודה

        

  • הגב אוגוסט 3, 2020

    יהודית

    תודה רבה על המאמר שכתוב בצורה מאוד מעניינת ומעודדת להאטה ממקום של בחירה ועוצמה

      

  • הגב אוגוסט 5, 2020

    עמית

    האמת היא שלא בא לי רק לצעוק, אלא גם להתנתק מאנשים בגלל האמונות שלהם. למשל, אם האמונות שלהם הן שמותרות הן חובה כי אנחנו במאה ה-21 וצריך להתקדם עם הזמן.

      

  • הגב אוגוסט 27, 2020

    דניאלה

    תודה רבה אתם מהממים
    ממש כיף לקרוא

      

השאירו תגובה