על הדיכאון

במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

***

הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה  – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

***

הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

Willi Baumeister: Happy Day,1947

***

אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

***

כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

***

הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

תגובות28

  • הגב דצמבר 8, 2019

    אמצ

    אוף, זה בדיוק אני:
    "…צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה…"

      

    • הגב דצמבר 9, 2019

      אחת, הגיונית

      אני מזדהה עם המאמר הזה באופן כמעט מוחלט. זה לא שאני חושבת שאין בכלל מקום לכדורים נוגדי דיכאון, אבל הם צריכים להיות מיועדים למקרים קשים מאוד, למצבים שבהם טיפול פסיכולוגי וחברתי לא עוזר, למקרים שבהם אנשים שוקלים התאבדות. בשאר המקרים צריך לפחות לתת צ'אנס לטיפול אמיתי ועמוק בבעיות האישיות, החברתיות והתרבותיות שהובילו לדיכאון. תודה

        

  • הגב דצמבר 8, 2019

    נגה

    מאמר חכם מאד. מנסיון. רק שהפתרונות המוצעים שהם אכן הפתרונות הנכונים לא קלים בכלל לביצוע. ליטול כדור לצערי הרבה יותר פשוט.

      

  • הגב דצמבר 8, 2019

    לירון

    אני מסכים עם כל מילה שלך. אין ספק שחוסר ההתאמה של רוב האנשים לדרישות העולם המערבי מובילות להתפתחותו של דיכאון.
    ומבחינה ביולוגית הוא אכן מחלה, מחלה של העולם המערבי.
    אני ממליץ לראות ההרצאה הבאה
    https://m.youtube.com/watch?v=NOAgplgTxfc

      

    • פרלין
      הגב דצמבר 8, 2019

      פרלין

      תודה על השיתוף, בהחלט אצפה 🙂

        

  • הגב דצמבר 8, 2019

    יהודה איש שלום

    כל הכבוד. שנים שאני נלחם פסיכיאטרים.ומסביר להם שזה לא הכל קשור לחומרים במח.אנחנו נשמות אחרי הכל וכל אחד יש לו יעוד משלו בעולם הזה.אי אפשר לחיות כמו עדר ולצפות שלא יהיו לכך השלכות הרסניות.אי אפשר להיות עסוק כל אחד בטלפון שלו ולצפות שככה ניצור אחווה.אחוות אחים ואחיות.כי זה מה שאנחנו משפחת האדם.שלא לדבר על כך שחלק מאיתנו בא מכוכבים אחרים ולא מסוגל לסבול התנהגויות מסוימות על כדור הארץ.אבל עם כל זה באנו לכאן כדי לשנות מערכות שאינן משרתות אותנו אלא עושות ההפך.בקיצור ככל שנתאחד נהפוך חזקים יותר ושלמים יותר.ונוכיח לפסיסיאטרים שאנחנו נפש רוח ונשמה ולא רק חומר.אנחנו לא גלמים.לכל נשמה יש את הצרכים שלה.בסך הכל כולנו רוצים אהבה לאהוב ולהיות נאהבים.ואםכבר מדברים על הצד הגופני הרי שללב תפקיד מרכזי לא פחות מהמוח. ובקשר למוח דפוסי החשיבה שלנו משפיעים עלינו יותר ממה שרוב בני האדם יודעים.למחשבה יש כח אדיר.היא יכולה לרפא חוליים רבים.אני יודע את זה מנסיון.חוויתי את זה על בשרי.מחשבה טובה יכולה לפתוח חסימות.בין אם זה בלב או הכבד או בידיים או בכל מקום אחר בגוף.עד כאן להפעם.

      

  • הגב דצמבר 8, 2019

    אושרי

    מאמר נהדר. הסברת בצורה רהוטה מאוד מדוע התחושה שאנו חווים כפרטים היא סימפטום של בעיה חברתית. לגבי הצעד הבא הוא להבין שגם לבעיה החברתית יש מקור, רגע או רגעים בעבר שיצרו שברים/פצעים שלא התאחו/התרפאו. גם לחברה, כמו לפרטים, היו רגעים טראומטים שזקוקים לטיפול, יש בעיות מערכתיות שממבקשות פתרונות. עבורי נקודת הציון המרכזית היא המהפכה החקלאית, דווקא השגשוג של הציידים-לקטים יצר לחץ על משאבי הטבע ומאבקי טריטוריה, שאילצו אותם לפתח את הטכנולוגיה החקלאית, אך בד בבד להתיישב ביישובי קבע ולצבור רכוש. יישובי הקבע והעודפים שיצרה הטכנולוגיה החקלאית אפשרו שכלול טכנולוגי ולצורך כך גם חברתי. מקבוצה מצומצמת מאוד שחיה בפשטות ובה כולם מכירים את כולם וערבים לכולם, לשבטים גדולים שמתחברים ללאומים, מיישובים קטנים שמתחברים יחדיו לערים. ערים שמאורגנות דרך מעמדות, תפקידים ומקצועות (פרשנות שלי לספר "רובים,חיידקים ופלדה"). החברה האנושית נהייתה ארגון מורכב ומסובך – שדורש המון "זמן מסך" מכל פרט ודורש המון משאבים אישיים – הרבה לפני הרשתות החברתיות הדיגיטליות – בעוד שבעבר תשומת הלב נדרשה לקשב והיכרות עם עולם הטבע ולפיתוח מגוון יכולות ומיומנויות, גם פסיכולוגיות (הספר המומלץ "13 האמהות הקדומות של השבט", או "רצות עם זאבים" לדוגמא). הפתרון לדעתי הוא התארגנויות חדשות של שבטים מודרניים, בכדי לחלק בין חברי השבט את הנטל של הממשק עם החברה האנושית סביבו – וכל זאת על מנת לאפשר לחברי השבט לפתח את הקשר שלהם עם עצמם ועם עולם הטבע (שאינו אנושי). באופן כללי אני חושב שהרשתות החברתיות ומנועי החיפוש הם דווקא ברכה ולא קללה, כי רבים מאיתנו מוצאים פתרונות, מוצאים אנשים ומוצאים דרכים שלעולם לא היינו מגלים לפני 20 שנה, תקועים בתוך חברה לא פחות מסואבת והרבה יותר נוקשה.

      

  • הגב דצמבר 8, 2019

    גלי

    כתוב כל כך רגיש ויפה. תודה.

      

  • הגב דצמבר 9, 2019

    עידן כספרי

    מדוייק ביותר
    להפיץ בין כול הפסיכאטרים (בעיקר בין אלה שהלעיטו אותי בכדורים)
    תודה

      

  • הגב דצמבר 9, 2019

    מעוז

    כרגיל, קל להאשים את חברות התרופות והכדורים, למרות שבעולמינו, הם היחידים שיכולים לתת מענה מהיר ואפטיבי למצוקות שהחברה המודרנית מייצרת. אכן, העדר קשרים משמעותיים, ערכים וקהילה, הם המשפיעים הגדולים ביותר על רמות החרדה והדיכאון של אדם (לא במקרים קליניים), אז למה לא להתחיל בהם? התשובה היא, שזה קשה מאוד, ופה מעורב הרבה יותר כסף וכוח. ומה עם טיפולים פסיכולוגיים יקרים ולא אפקטיביים? מישהו מבקר את השיטה? לפחות יש כדורים, שההרכב והמטרה שלהם ברורים.

      

  • הגב דצמבר 11, 2019

    יובל

    לא מאשימים פה את חברות התרופות, אלא מצביעים על העובדה שהיעילות שלהם מוגבלת ושהטיפול צריך להיות כוללני יותר ופחות סימפטומטי כדי להיות משמעותי.

      

  • הגב דצמבר 12, 2019

    אורי

    אחד המאמרים המופלאים שקראתי לאחרונה. יושב מדויק על שינויים שחוויתי לאחרונה, מאפלה לאורה, בלי כדורים ובלי מפגש עם מטפל כלשהו, אלא עם מדיטציה, חיבור לגוף והקשבה לתחושות הגוף, תזונה בריאה יותר, היפתחות גדולה יותר לעולם ויציאה מאזור הנוחות, גמילה איטית מהעולם הווירטואלי (התנתקות מוחלטת מנטפליקס, התנתקויות מעת לעת מפייסבוק).
    אנחנו באמת לא רק המערכת הנוירולוגית שלנו. אנחנו שילוב של גוף ותודעה, חומר ורוח, אדם וטבע. התעלמות מכל הממדים האלה מולידה דיכאונות וחרדות שלא ייעלמו גם עם כל המוליכים העצביים הנכונים

      

  • הגב דצמבר 12, 2019

    עומר

    תודה לך פרלין.
    אחד המאמרים החשובים שקראתי השנה. לגזור ולשמור.

    בבקשה שתפי אותנו בעוד דברים שאת כותבת למגירה…

      

  • הגב דצמבר 15, 2019

    ענבר

    כתבה מרתקת. הייתי צריכה כמה פעמים להגיד לעצמי "זה בסדר שהכתבה 'ארוכה', זה נהדר שאני בוחרת לקרוא אותה על פני אלף דברים אחרים..", כלומר, אפילו הבחירה להתמיד ולהפנים את המילים, מפסקה לפסקה, היו כמו תרגול ראשוני להקשבה ותחילתה של האטה נהדרת.. תודה.

      

  • הגב דצמבר 17, 2019

    אסתי

    תודה על ההיחשפות ועל התובנות. האוצרות הגדולים נמצאים מתחת לפני השטח.

      

  • הגב דצמבר 23, 2019

    אמציה

    כָּל מִלָּה בַּסֶּלַע.

      

  • הגב דצמבר 30, 2019

    נועה

    תודה רבה!
    נתת מילים למחשבות שרצות לי בראש.

    הייתי שמחה לגרסה מקוצרת של המאמר, כך יהיה פשוט יותר לשתף ולהגיע לעוד אנשים. לעשות שינוי.
    יכולה לעזור בזה.

    שמחתי להכיר,
    נועה

      

  • הגב דצמבר 30, 2019

    יונתן

    מצטרף לכל התגובות החיוביות, היה לי מאד מעניין לקרוא ואני מאד מתחבר לכתוב.
    שתי הפיסקאות האחרונות, שהן אולי החלק החשוב בכתבה (אבל בלתי נפרד ממנה), מצד אחד גרמו לי להזדהות, אני גם מרגיש שהרגשות שלי לא מקבלים ביטוי ושחרור, אבל מצד שני (ואכן כתבת שזה לא קל ומהיר), איך עושים את זה?
    יש לך אולי דוגמה?

    ובכל אופן שוב תודה על המאמר, קראתי שלוש פעמים ובכל קריאה שמתי לב לעוד פרטים חשובים.

      

  • הגב ינואר 3, 2020

    מאיר בר-טל

    הרפואה המערבית המודרנית, שהפסיכיאטריה היא חלק ממנה, מבוססת על תפיסת עולם (worldview) רדוקציוניסטית שלא רואה את התמונה הכוללת ואת המארג המופלא של מערכות הגוף השונות, שיש להן יכולת לריפוי עצמי אם רק ניתן להן מנוחה מהסטרס שאנחנו מפעילים עליהן שגורם להזדקנות מוקדמת ולמחלות סיסטמיות שמתבטאות בהשמנה, יתר לחץ דם, סוכרת וגם הפרעות רגשיות ותפקודיות. בשני העשורים האחרונים מדע התזונה (nutrition science) והרפואה הפונקציונלית (functional medicine) פרצו דרך חדשה (או אולי בעצם חדשה ישנה, שכן ניתן למצוא ברפואה הסינית עתיקת היומין דברים שמזכירים מאוד את הגילויים "החדשים"). עם תפיסת עולם הוליסטית, שונה לחלוטין, אשר לא מתמקדת בסימפטומים ומנסה לקשור אותם לאיבר מסוים בגוף, הרפואה הפונקציונלית הגיעה לתובנות מדהימות, כמו למשל ההשפעה המכרעת שיש לחיידקי המעיים על הבריאות הגופנית והנפשית כאחד. למשל, הידעתם שקיימת פרקטיקה של השתלת חיידקי צואה מתורם בריא (fecal microbial transplant) שמשפרת גם את המצב המנטלי? לדוגמא, גילו שזה משפר משמעותית את מצבם של אוטיסטים (!). חיידקי מעיים קשורים למה שאנחנו אוכלים, וכשאוכלים לא נכון נוצרת הפרעה מטבולית שנובעת מחוסר איזון הורמונלי. חוסר איזון זה מביא לתופעות סימפטומטיות כפי שאני מפרט להלן שסבלתי מהן (כמו אחוזים נכבדים מהאוכלוסיה) וגם להפרעות רגשיות ונפשיות (הידעתם שערכו מחקר על סכיזופרנים ובו מצאו שהוצאת חיטה מהתפריט (גם אם היא מלאה) משפרת את מצבם הנפשי?

    באופן אישי, נרפאתי מעודף משקל (מעל 20 ק"ג), יתר לח"ד, כבד שומני, כשל כלייתי מתון, טרום סוכרת, נחירות, הפסקות נשימה בלילה, חוסר אנרגיה כללי ודכדוך הולך וגובר שנבע ממצבי הכללי וכל זאת ללא כדורים אלא רק על-ידי שינוי באורח החיים שלי שבמרכזו שינוי תזונתי ופעילות גופנית נמרצת אחת לכמה ימים לפרק זמן לא ארוך. השינוי הזה חידש את החיוניות שלי באופן בל ייאמן וגם גרם לחידוד החשיבה ויכולת הריכוז שלי, כאילו שיצאתי ממצב של ערפול או קהות חושים. לשינוי הזה שעשיתי לפני מספר חודשים קראתי "מסע אל הבריאות" ואני מזמין כל אחד להצטרף אליי בדרך להחלמה בקבוצת פייסבוק שהקמתי לצורך הפצת מידע ותמיכה הדדית בכתובת https://www.facebook.com/groups/935097680163526/.

      

  • הגב ינואר 9, 2020

    קורין

    כל כך הרבה תגובות נגד כדורים נוגדי דיכאון שאני מוכרחה לתרום את חלקי ולומר שכדורים אלה הצילו את חיי, פשוטו כמשמעו. פעמים רבות ממהרים לשפוך את התינוק ביחד עם מי האמבטיה. אין לי מושג על סטטיסטיקות, אבל על כל כמה אנשים שאולי מקבלים תרופה נוגדת דיכאון מהר מדי יש גם כמה שאצלם הדיכאון הוא משהו מובנה ואינהרנטי.
    אני סבלתי מדיכאונות עוד בילדותי, בתקופה שלא ידעתי להגיד "דיכאון" ולכן הסברתי להורים שלי (הטובים, הקשובים) שיש לי "נפש עצובה".
    בתור נערה הייתי מקובלת חברתית, תלמידה טובה (פחות או יותר) ובעלת רקע כלכלי נוח. ובכל זאת – תמיד עצובה. הבנתי שמה שאני חווה אינו תקין, כשאפילו כאשר הכול היה בסדר איתי חשתי דיכאון.
    פניתי לטיפולים רבים בפסיכותרפיה, ובמהלך השנים עברתי טיפול פרטני, טיפול זוגי, טיפול קבוצתי… מה לא. ובכל זאת בקושי יכולתי לגייס בבוקר מספיק אנרגיה כדי לקום מהמיטה.
    ואז יום אחד, אני חושבת שזה היה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הציעה לי רופאה אחת לקחת פרוזק, כי זה מה שהלך אז.
    הפרוזק לא ממש עזר, אבל בהמשך יצאו דורות חדשים של כדורים נוגדי דיכאון ובעזרתם הגעתי למצב שאני נמצאת בו כיום, אדם מאוזן, מתפקד ופעיל. נכון שרגשות השמחה קהו במקצת, אבל כך גם תהומות היאוש. באופן כללי אני כבר לא מרגישה כאדם שמסתובב כאשר קצות עצביו חשופים.
    אז רק לומר שיש גם אחרים כמוני שלהם הפסיכיאטריה שינתה את החיים, לטובה.

      

  • הגב ינואר 19, 2020

    מישהו

    מאמר של ירדן לוינסקי שיכול להוות תגובה לדיס-האינפורמציה חסרת האחריות שפורסמה כאן: https://www.thingsonmymind.com/?p=4176

      

    • הגב ינואר 19, 2020

      מאיה

      קראתי את המאמר של ירדן, נראה שהוא רק מאשר את מה שנכתב כאן למעלה, הוא מאוד ביקרותי כלפי טיפול שהוא תרופתי בלבד, ומאשש את הרעיון של מינון ייתר בתחום. אני לא חושבת שפרלין יוצאת נגד טיפול תרופתי באופן כללי, אלא כלפי ההסתמכות הבלעדית עליו בהתמודדות עם מגפת הדיכאון הנוכחית.

        

  • הגב ינואר 20, 2020

    galgal21

    (המאמר הזה פורסם בבלוג "הכלכלה האמיתית" ודרכו הגעתי לכאן).
    לפי מה שאני קורא בכל מיני בלוגיים (בעקר כלכליים) 88% מהישראלים מרוצים מחייהם. אז איך זה שלהיות בדיכאון נהיה מיינסטרים ולכל אחד רושמים תרופה נגד זה? שני הדברים האלו לא מסתדרים יחד. אם 88% מהישראלים מרוצים מחייהם אז הדיכאון זו תופעה שולית ואם הדיכאון הוא במיינסטרים אז הרבה פחות מחצי הישראלים מרוצים מחייהם.

      

    • עמית נויפלד
      הגב ינואר 21, 2020

      עמית נויפלד

      זה דווקא מסתדר היטב עם הנתונים, כעשרה אחוזים מהישראלים משתמשים בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, וזה ממש לא נתון שולי. 10% זה המון אנשים, ואני מעריך שמדובר על דיווח חסר – רוב האנשים יעדיפו ליפות את המציאות כאשר הם נשאלים לגביה, אז סביר שהנתון האמיתי גבוה יותר.

        

  • הגב ינואר 20, 2020

    galgal21

    יכול להיות שאצל אנשים מסויימים התרופות עוזרות ואצל אחרים הם חסרי ערך לחלוטין ומה שיעזור להם זה משהו לא תרופתי?

      

  • הגב ינואר 22, 2020

    galgal21

    אם 88% מהאנשים מרוצים מחייהם זה מצב מעולה.
    אם 10% משתמשים בתרופות האלו זה מצב גרוע.
    לא יתכן שהאוכלוסיה מתחלקת ל-2 מאושרים בצורה קיצונית ומדוכאים וחרדתיים בצורה קיצונית ואין כלום באמצע. דוקא יש להניח שרוב האנשים נמצאים באמצע.
    לכן יש להניח שלפחות אחד הנתונים האלו שגוי (או שניהם).
    יתכן שאנשים משקרים בסקרים וכל הסקרים שגויים בצורה קטסטרופלית?
    יתכן שבין ה-10% שמשתמשים בתרופות כללת גם את אלו שהשתמשו במשך חודשיים ואח"כ הפסיקו לכל ימי חייהם? האם בכל רגע ורגע 10% משתמשים בתרופות או שמספר זה כולל את כל האנשים שהשתמשו בתרופות אי פעם בחייהם?

      

  • הגב אפריל 23, 2020

    הדס

    אחד המאמרים הטובים שקראתי. סוף כך סוף מישהי שכותבת את רחשי לבי. תודה!

      

  • הגב מאי 3, 2020

    אנונימית

    כדורים נוגדי דכאון יכולים לעזור לריפוי הנפש במקביל לטיפול שמתמקד ברגש, זה מוכח, ואין שום סתירה בין התיחסות לרגש ולסיבת הדכאון לבין עזרה תרופתית מתאימה.

      

השאירו תגובה ביטול

להגיב על galgal21 לבטל