תנועת ההאטה – להציל את העולם, בלי כוונה.

משבר אקלים, התחממות גלובלית, "דד-ליין 2030" – בשנה האחרונה נראה שהעולם כולו מתעורר מהאנגאובר ארוך, משפשף עיניים, ולא מאמין עם מי הוא הלך לישון – כלכלה מבוססת צריכה תמידית וצמיחה אינסופית, שאכן שיפרה באופן דרמטי את חיינו במאה השנים האחרונות, אך כעת מאיימת להטביע את מרכזי הקניות.

באופן טבעי, אנחנו מתבקשים מיד להפסיק. להפסיק להשתמש בפלסטיק, ברכבים פרטיים, במכונות כביסה ומדיחי כלים. להפסיק לפלוט גזי חממה. להפסיק להשתמש בדלקים מזהמים. להפסיק לזהם נקודה. אנחנו גם מתבקשים להציל. את הדולפינים, את הלוויתנים, את יערות העד ואת הסנאים. את שכבת האוזון. את העולם בכבודו ובעצמו.

מעט מידי, אם בכלל, מבקשים מאיתנו להתחיל. להתחיל ליהנות מהחיים.

***

לא רבים יודעים, אבל "היסטוריה של מהירות" אינו הספר הראשון שהוצאתי לאור. קדם לו ספר ילדים בשם "טי און – אולי באמת נוצרנו מתא", שפורסם בשנת 1997 (הוצאת לילך). הספר עסק בנושא שבער בי באותם שנים – הנזק הסביבתי והאקולוגי שאנחנו גורמים לעולם. מאחר והנחתי שמאוחר מידי לדבר אל לבם של מבוגרים, החלטתי לכתוב ספר שיפנה לקהל צעיר (הספר יועד לכיתות ד'-ו' אם הדחקתי נכון).

עלילת הספר פשוטה. טי און, התא החי הראשון, מופיע לראשונה עלי אדמות. לאחר שתר את עולמו החדש ולא גילה בו דבר, הוא מטפס על הר גבוה, שם הוא יושב בודד ומייחל לחבר. מעט אחר כך מתרחשת חלוקת התא (מיטוזה) הראשונה, וכעת לטי און יש חבר. שני התאים ממשיכים להתחלק ועד מהרה (במונחים אבולוציוניים) העולם מתמלא בתאים, שלאחר מכן מתגבשים לצמחים ובעלי חיים. טי און מאושר. הוא יוצא לטייל בעולם בשנית, והפעם לא משתעמם לשנייה. יערות העד, הקוטב הצפוני, האוקיינוסים האינסופיים – הוא מבקר בכולם ומוצא חברים חדשים. לאחר מכן הוא מתאבן ומתעורר במאה ה-20.

אתם יכולים לתאר לעצמכם שמפה ההתרחשות כולה היא Down Hill – טי און נחרד לגלות את הנזקים שגרמו בני האדם לסביבה, ולאחר טיול שלישי ואחרון בעולם, במהלכו הוא מתוודע להכחדת המינים, להרס היערות ולזיהום הנהרות, הוא מטפס שוב אל ההר עליו ישב וייחל לחבר, שם הוא שוקע בייאוש וברגשות אשם. אחרי הכול, אלמלא הוא כל הסבל הזה לא היה מתרחש. הספר מסתיים (לכאורה) בשורות הבאות:

אז אולי באמת נוצרנו מתא,
שהיה די בודד וזקוק לחברה,
אבל עכשיו הוא רוצה רק למסור,
שהוא באמת מתחרט על הכול.

 

***

קוראים צעירים שלא השליכו עצמם מהחלון, אולי זכו להפוך את הדף ולהגיע לעמוד האחרון, בו מופיעה קריאה נרגשת לסייע לטי און לחזור לחייך באמצעות הקמת ארגון "Green Kids" (ילדים ירוקים), אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. מדובר, ללא צל ספק, בספר הילדים המדכא ביותר שנכתב אי פעם (שני אולי רק לעץ הנדיב).

בדיעבד, זה לא מפתיע אותי. הוא שיקף בצורה מדויקת את התחושה האישית שלי. העולם בסכנה, ועלינו לצאת למאבק סיזיפי כדי להציל אותו. הסתובבתי בעולם חדור תחושת אשם. עצם קיומי מהווה בעיה ועלי לצמצם ככל האפשר את טביעת הרגל האקולוגית שלי. חרדה אמיתית אחזה בי. עלי להפסיק לעשות המון דברים. יותר מכך, עלי לעשות זאת בתוככי תרבות שבכל עת מעודדת דווקא את ההפך מכך, מחדירה את הרעיון שקריירה היא תכלית חיינו, ושתוצריה מאפשרים את שיפור רמת החיים באופן מתמיד, על ידי צריכה של עוד ועוד חפצים, חופשות, רכבים וסמלי סטטוס אחרים.

במילים אחרות, כדי להציל את העולם עלי להפוך לאאוטסיידר, למוזר, להתנתק מהחברה, ולעשות זאת בידיעה שזה לא ישנה דבר. מעט מתסכל, במיוחד לאור העובדה שלמרות הכול אחזתי בדעה שכן באנו לעולם כדי ליהנות.

***

תנועת ההאטה שינתה עבורי את התמונה. לראשונה נתקלתי באוסף של רעיונות, המתגבשים לכלל אידאולוגיה הוליסטית, ששמה את הדגש על ה"אושר" של האדם.

תנועת מזון איטי (Slow Food), לא יצאה להציל את העולם. אותם שפים שהפגינו לראשונה מול סניף של מקדונלד'ס ביקשו להציל את רעיון "הטעם", ואת המגוון הרחב שלו, מהכחדה על ידי תעשיית המזון המהיר. הם בסך הכול רצו לאכול אוכל יותר טוב, נקי, הוגן וטעים. בדיעבד, הקריטריונים אותם ניסחו לטובת הגדרת מהו מזון "טעים", הובילו, כמעט כתופעת לוואי, להפיכתה של מזון איטי לתנועה אקולוגית בנוסף לקולינרית. העדפה של מזון מקומי וטרי, מבטיחה שנאכל מזון יותר טוב, כזה שלא בילה חודשים ארוכים במחסני קירור, בטיסות או בבטן אוניות, ולכן שומר על טעמו ועל ערכיו התזונתיים. כדרך אגב גם נחסכות עלויות מזהמות של הובלה וקירור.

דאגה לשימור האדמות החקלאיות (כדי להבטיח את קיומם של כל המינרליים הדרושים לפרי או לירק) מובילה לדרישה להפחית את השימוש בכימיקלים רעילים, ולהעדפה של חקלאות פוליקולטורה (רב זנית) על פני מונוקולטורה (גידול של זן אחד בלבד, שנפוץ כיום ברוב שטחי האדמות החקלאיות). הראשונה שומרת על פוריות הקרקע, מגדילה את העמידות למחלות ומזיקים, ומכאן שגם דורשת פחות ריסוס ודישון.

הדאגה לרווחת בעלי החיים, מובילה כמעט בהכרח להפחתה דרסטית בצריכת מוצרי מזון מן החי. מזון איטי אינה דוגלת בטבעונות או צמחונות, אך התנגדותה לשימוש בזרזי גדילה, אנטיביוטיקה, או כל סוג של התעללות (שנפוצה בחוות הגידול התעשייתיות) למעשה מבטלת את היכולת לצרוך 99% מתוצרי המזון שמקורם בבעלי חיים. באופן אישי, ובעקבות היחשפותי לרעיונות של תנועת ההאטה, הפסקתי לאכול בעליי חיים לפני כעשור. עם זאת, ממש באתר זה אני מנהל מזה שנים את קמפיין "שני בשרי", הקורא להפחית באופן דרסטי את צריכת הבשר לפעם בשבוע (להבדיל משני צמחוני), ובפעם האחת הזו לאכול בשר טוב וטעים, מגידול מקומי, שלא הולעט בתרופות, שזכה לגדול באופן טבעי ככל האפשר, ושלא עבר התעללות (אם אתם לא מאמינים שיש כזה, חפשו את תו התקן של "חי בריא").

תעשיית המזון מהחי היא אחת מהמזהמות הגדולות ביותר כיום. הפחתה של צריכה, בתמורה לחוויית אכילה טובה יותר מכל בחינה, נשמעת לי כטרייד אוף הולם, וקל יחסית לעיכול על ידי חלקים רחבים באוכלוסייה.

בשורה התחתונה, מזון איטי מבטיחה קודם כל שהאוכל שעל הצלחת שלנו יהיה יותר טוב וטעים, ועדיין, כל אחד מהרעיונות בהם היא דוגלת, והפעולות בהן היא נוקטת, מבטיח לצד זאת שגם המערכת האקולוגית תצא נשכרת.

***

מזון איטי היא רק דוגמה אחת. כל ענף של תנועת ההאטה מציע לנו, קודם כול, דרכים למקסם הנאה. "תיירות איטית" מציעה לזנוח את אג'נדת ה"להספיק כמה שיותר" לטובת השתהות נינוחה וארוכה ככל האפשר במקום אחד, רצוי בדירות שכורות (או מוחלפות) וכך היא מצמצמת זיהום תחבורתי מיותר של מטוסים ורכבים, ואת הבזבוז המוגבר של מזון ומשאבים שאופייני לכל בית מלון גדול. היא עושה זאת בעיקר כדי שלא נחזור הרוגים מהחופשות, וכדי שנוכל לחוות חיים אמיתיים של אחרים, תרבויות ומסורות, ולא רק אטרקציות משועתקות.

"צריכה איטית" לא מפנה אלינו אצבע מאשימה ושולחת אותנו לאלבום תמונות של מטמנות וערמות אשפה עצומות של חפצים שיצאו מכלל שימוש או סתם נמאסו והוחלפו. היא מבקשת מאיתנו לבחון מחדש את המוטיבציות הבסיסיות שלנו, את הצורך שלנו בחפצים כדרך להגדרה עצמית והחצנה של הצלחה, ואת הרעיונות שלמדנו לקבל כמובן מאליו, למשל, שהגברת הצריכה מעלה את רמת החיים.

הפחתת הצריכה, ובחירה במינימליזם, פשטות מרצון ושיתופיות, קודם כל משרתת אותנו. היא מפחיתה לחצים הנובעים מהוצאות כספיות מיותרות ונטילת הלוואות. היא מנטרלת עומסים פיזיים ונפשיים המתלווים לגבב החפצים המאיימים להטביע אותנו, והיא מבטלת את התחרות הסמויה על החצנת מעמד והצלחה. במקום אלה, היא טומנת בחובה פוטנציאל לשקט נפשי בר קיימא. כמעט בדרך אגב, היא גם מבטיחה לצמצם את הנזקים הסביבתיים הנלווים לתרבות הצריכה.

***

למרות הקונצנזוס המדעי בכל הנוגע לבעיית התחממות האקלים, עדיין קיים ויכוח בשאלת הצעדים הנדרשים. תנועת "המרד בהכחדה" (אליה הצטרפתי לאחרונה) דורשת מממשלות לנקוט בצעדים דרסטיים ומיידיים כדי לצמצם את פליטת גזי החממה ורמות הצריכה. מנגד, ובדרך כלל מהצד הכלכלי-ימני של המפה, נשמעות עמדות הגורסות שמדובר בפאניקה מיותרת, ושבוודאי אין לפגוע בתהליך המתמיד של שיפור רמת החיים רק בגלל שילדה בת 16 (גרטה תונברג) החליטה שאין לה חשק ללכת לבית ספר. ייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק עמדות אלה ייתפסו כ"הכחשת שואה", וייתכן גם שלא ואכן יימצא פתרון דאוס אקס מכינה, טכנולוגי או אחר, לבעיה הבוערת של משבר האקלים.

כך או אחרת, ומבלי להקל ראש בפעילותם החשובה של כלל ארגוני הסביבה, קמפיינים המבוססים על הפחדה בדרך כלל לא מצליחים לחדור לבבות ולסחוף את ההמונים. ממש כאן, ברווח הזה, עד שממשלות יתחילו לחוקק, וטכנולוגיות חדשות יתחילו לטהר, תנועת ההאטה יכולה וצריכה להיכנס לתמונה. כל אחד מאיתנו יכול כבר מחר להתחיל להציל את העולם, בלי כוונה, פשוט על ידי קבלת החלטה להיות יותר מאושר.

***

רוצים לדעת יותר? המדריך המלא להאטה זמין לרכישה ממש כאן.