בחודש אוקטובר 2018 התרסק מטוס בואינג 737 באינדונזיה ו-189 נוסעים ואנשי צוות קיפחו את חייהם. בחודש מרץ השנה התרסק מטוס מדגם זהה באתיופיה, ו-157 נוסעים ואנשי צוות מצאו את מותם בתאונה. חקירת התאונות הובילה למסקנה שכשל במערכת בקרת היציבות של המטוס הוביל להתרסקויות, ולפני שבוע חשפה סוכנות הידיעות בולמברג את העובדה שהמערכת פותחה על ידי מתכנים הודים ללא ניסיון קודם בענף התעופה, שהשתכרו 9 דולר לשעה עבור עבודתם. בואינג, אולי זה המקום לציין, רשמה בשנת 2018 הכנסות שיא של מעל 100 מיליארד דולר. זה לא גרם לאיש בהנהלת החברה לחשוב פעמיים לפני שקיבלו את ההחלטה להעביר את הפיתוח למיקור חוץ, כדי לחסוך בעלויות.
בשבוע החולף הידיעה זכתה לחשיפה זעומה בלבד. באתר בולמברג היא התפרסמה במדור "טכנולוגיה" ועיתונים אחרים שפרסמו אותה עשו זאת במדורים הכלכליים. היינו אמורים לצפות שהידיעה תוביל לסערה ציבורית, או לפחות תקשורתית, אבל לא. מותם של 346 אנשים, שהוקרבו על מזבח ההתייעלות של חברת בואינג, לא יוציא אפילו אדם אחד לרחובות. אנשים לא יכולים, בסופו של דבר, למחות נגד עצמם.
כתבתי בהרחבה על הנושא בעבר, והוא התגבש לכלל פרק בספר "היסטוריה של מהירות" – הריהו לפניכם:
הכלכלה פורחת, המטוסים נופלים
כמי שסובל מחרדת טיסה, התרסקות מטוס ג'רמן ווינגס בשנת 2015 סיפקה לי שעות ארוכות של ביעותים. עם הגילוי של פרטים נוספים יכולתי לדמיין בחדות גוברת את הרגעים האחרונים של נוסעי טיסה 9525. אני מודה לעורכי החדשות שהחליטו שלא להפיץ את הסרטון שהתגלה בכרטיס זיכרון של אחד מהטלפונים הניידים, שנמצא בזירת האסון.
כפי שהתברר, אנדראס לוביץ, טייס המשנה שריסק את המטוס ורצח את יושביו, סבל מדיכאון חמור ולא היה במצב כשיר שאִפשר לו לשבת מאחורי ההגאים. מנגנוני הבטיחות של החברה, שנועדו להבטיח את כשירותם הפיזית והנפשית של טייסיה, כשלו. ייתכן שאין דרך ודאית בה יכולות חברות התעופה לנבא פעולות של מטורף בודד, טייס שהחליט להתאבד, ולמנוע זאת. אך, בשנים האחרונות, בלית ברירה, החברות מיישרות קו עם תהליך כלכלי עולמי המציב צמצום, התייעלות וחיסכון, בראש סדרי העדיפויות, מה שמוביל לא אחת לקבלת החלטות אומללות.
לופטהנזה
כשבועיים לפני התרסקות מטוס ג'רמן ווינגס פתחו טייסי לופטהנזה (חברת האם) בשביתה. זו הייתה השביתה העשירית שלהם. במשך שנת 2014 נאבקו טייסי לופטהנזה בשינויים בתנאי העבודה שלהם, העלאת גיל הפרישה מ-55 ל-65 וצמצום תשלומי הפנסיה שבאותם ימים עמדו על 60% מהשכר האחרון.
בשנת 2013 עמד הרווח הנקי של חברת לופטהנזה על סכום של 313 מיליון יורו. בשנת 2014 צנח הרווח הנקי ב-83% לסכום של 55 מיליון יורו בלבד. ירידה דרמטית שכזו אכן מצדיקה תכנית התייעלות, אלא שמי שטורח לברר את מקור הצניחה הדרסטית ברווחיות, מגלה שמרבית ההפסדים (232 מיליון אירו) נגרמו כתוצאה של נזקי השביתות שנקטו הטייסים בעקבות תכנית ההתייעלות. אלמלא יצאה תכנית ההתייעלות לדרכה, לופטהנזה הייתה יכולה לרשום רווח של 287 מיליון אירו, לא רחוק מזה שנרשם בשנת 2013.
נעשה סדר בדברים. חברה רווחית מבקשת להיות יותר רווחית. היא יוצאת בתכנית התייעלות שגורמת לה להפסדי עתק. כעת מאוחר מידי לתקן. הצניחה ברווחיות לא מותירה ברירה אלא לזרז את ה"התייעלות". יהיו עוד שביתות ולצדן מאמץ גובר מצד החברה לצמצם בהוצאות. החיסכון יהיה על חשבון העובדים, השירות (כלומר, הלקוחות) וייתכן שאף הבטיחות. אולי אפילו יוחלט שאין עוד צורך בבדיקות פסיכולוגיות מקיפות לטייסים.
לשאלה, מדוע מנכ"ל של חברה מצליחה הרושמת רווחים של מאות מיליוני אירו, ייצא מלכתחילה לתכנית התייעלות שפוגעת בתנאי העובדים, שתי תשובות: הראשונה היא אותה תשובה לשאלה מדוע הכלב מלקק לעצמו את הביצים – כי הוא יכול. השנייה, משקפת את מערך הכוחות בעולם התאגידים – על המנכ"ל מופעלים לחצים בלתי פוסקים מצד בעלי השליטה והגופים המוסדיים המשקיעים בחברה, להראות שיפור עקבי בביצועי המנייה. התייעלות היא דרך מהירה ויחסית קלה להשגת התוצאה הרצויה.
תכנית ההתייעלות לא פגעה בשכרו של קרסטן שפור, מנכ"ל לופטהנזה באותם ימים. בשנת 2014, למרות הצניחה ברווח הנקי של החברה, הוא זכה למשכורת נאה של 2,740,000 אירו. לו הייתה החברה בקשיים אמיתיים, היינו יכולים לצפות שינהג כעמיתו היפני, הארוקה נימיסטו. כשחברת התעופה היפנית JLA נדרשה לתהליך התייעלות דומה, נמיסיטו החליט לשאת בעול לצד עובדיו. הוא קיצץ באופן דרמטי בשכרו וויתר על לשכה מפוארת ורכב שרד.
מצבם של טייסי לופטהנזה טוב יחסית. בחברות אחרות, בעיקר אלה המבוססות על טיסות לואו קוסט או על טיסות פנים ארציות, צוותי האוויר משתכרים הרבה פחות. מייקל מור, במאי הקולנוע האמריקאי, העלה את נושא שכרם של הטייסים לתודעת הציבור בסרטו קפיטליזם סיפור אהבה (2009). בקטע קצר בסרט, שניתן לאתר ברשת תחת הכותרת "טייסים על תלושי מזון", מתראיינים טייסים המעידים שהם נאלצים להחזיק בעבודה נוספת, לתרום דם ולהיעזר בתלושי מזון כדי לפרנס את עצמם. על פי עדויותיהם, הקיצוצים החוזרים ונשנים בתנאי צוות האוויר והטייסים, פוגעים בבטיחות הנוסעים.
פיליפ גרינספונז', טייס ומדריך טיסה, פרסם באתר שלו סדרה של שאלות ותשובות לאחר התרסקות מטוס ג'רמן ווינגס. בתשובה לשאלה "האם היית נתון למבדקים של בריאות מנטלית טרם קבלתך לעבודה", עונה גרינספונז' במילים הבאות:
"לא ממש", היא התשובה הטובה ביותר. טייסי האליטה החברתית של דלתא הם, כביכול, עם MMPI וראיון פסיכולוג. אבל אנחנו פשוט קיבלנו כמה בדיקות של "כישורים קוגניטיביים" (יכולת ריבוי משימות, הימנעות מהסחת דעת ו/או התרכזות יתר על המידה בדבר אחד) ומבחן קבלת החלטות שהיה מעורפל מבחינה פסיכולוגית. אולי החברה פחדה לראות עד כמה טייסים צריכים להיות מטורפים כדי לקחת עבודה של 22 ימים בחודש, 16 שעות ביממה בתמורה ל-19,000 דולר לשנה".
אם חברות התעופה לא היו חוששות לגלות עד כמה הטייסים שלהם מטורפים ומוכנות לשלם את ההוצאות הנלוות לבדיקות פסיכולוגיות הולמות, ייתכן וטיסה 9525 של חברת ג'רמן ווינגס הייתה נוחתת בשלום.
הנה עוד תגובה שפורסמה בפורום חובבי תעופה, ממשתמש שמעיד על עצמו כבעל ותק של 25 שנה בתחום התעופה:
"ולכן המצב הכלכלי בעולם מחורבן. פעם לעובדים היו וועדים חזקים ששמרו עליהם מפני מנכ״לים ודירקטוריון שרצו לשלם להם משכורות עלובות, לתת להם תנאי פרישה עלובים ותנאי עבודה גרועים … שבסוף מביאים גם את התעשייה להיראות איך שהיא נראית: טייסים פחות טובים … ואנשי צוות אוויר שעובדים עד המקסימום שאפשר להעביד אותם ואחר כך עושים טעויות שבנס לא מביאות לקטסטרופה … אני כבר 25 שנה בתעופה, עבדתי כבר בכמה חברות, מה שנותר לומר זה שאפו לטייסי לופטהנזה … ואם אנשי הקרקע היו נלחמים כמותם על התנאים והשכר שלהם, הם לא היו בוכים על התמודדות עם 300 נוסעים עצבניים, אלא משאירים את המנכ"ל והסמנכ"לים להתמודד איתם. מי שיילחם היום ירוויח מחר, ומי שישתוק, שלא יתפלא למה בגיל הפרישה הוא לא מסוגל לשלם חשבונות ולקנות תרופות".
אכן מילים קשות. נתמקד תחילה בראשונות: ולכן המצב הכלכלי בעולם מחורבן.
הבורסה או החיים
בשנת 2015 מדדי הבורסה שברו שיאים. המשבר של 2008 נראה כמו מכה קטנה בכנף, ובנקים מובילים בכל רחבי העולם חזרו לאג"ח כל דבר שיש עליו חוב שספק אם יוחזר. הצריכה הייתה בעיצומה, רווחי חברות הענק זנקו ושווי המניות עלה בהתמדה. באופן עקרוני היינו אמורים להיות יותר ממרוצים, אלא שאז התפרסמו נתוני המאקרו של ארצות הברית (תעסוקה, תוצר, צמיחה), שהיו הגרועים ביותר מאז 2009. העובדה שמדדי המניות ממריאים בזמן שנתוני המאקרו צונחים, יכולה להוות עדות לניתוק בין בורסות העולם למציאות. הפרשנות הזו היא הפחות בעייתית. ניתן לראות בה גם קשר של סימביוזה ותלות. הבורסה לא שוברת שיאים למרות נתוני המאקרו הגרועים, היא שוברת שיאים הודות לנתוני המאקרו הגרועים. ההסבר לכך מבוסס על ההנחה שהבורסה אינה מבצעת את תפקידה: לגייס כספים עבור חברות המבקשות להתרחב, לשכור עובדים, לרכוש ציוד, להקים מפעלים או להשקיע במחקר ובפיתוח של מוצרים חדשים. במקום זאת, לא מעט הנפקות יוצאות לדרך בשל לחץ של עובדים בכירים ומשקיעים המבקשים לממש אופציות ולבצע אקזיטים מרשימים. כלומר, חברות עשירות ומצליחות מגייסות מהציבור כסף שהן אינן זקוקות לו ומעבירות אותו לידיים של יחידים. חמור מכך, ערכן של מניות עלול לזנק דווקא במקרים שאינם קשורים להתפתחויות חיוביות, למשל, במקרים של חברות המודיעות על פיטורי עובדים, מעבר למדינות המספקות מקלטי מס, סגירת מפעלים והעברת קווי יצור למזרח, ביטול מחלקות, העלאת מחירים או הוזלת עלויות ייצור (גם אם על חשבון האיכות), ובקיצור, חברות המודיעות על "התייעלות".
העובדה שפעולות אלה גורמות לעלייה במחיר המניה, למרות הנזק שהן גורמות לכלכלה ועל פי רוב גם לאיכות המוצר שהחברות מייצרות, היא עדות לאבדן העשתונות של המערכת הפיננסית. הבורסה, זירת מסחר שמתווכת בין קונים למוכרים, מתנהלת בפועל על ידי שני כוחות – שאחראיים למרבית המסחר במניות – בעלי השליטה בחברות ובעלי בתי השקעות, הפרטיים והמוסדיים. האחרונים מפעילים לחץ על מנהלי החברות, שממילא שואפים למקסם את רווחיהם. בכל רבעון חייב להיות גידול בהכנסות ובכל שנה צמיחה ברווחיות. צמיחה זו כמובן תלויה ביכולתו של הציבור לרכוש את מוצרי החברה. כלומר, באיתנות הכלכלה ככלל. הנפקות בבורסה המעבירות סכומי עתק לידיים של יחידים, או מהלכי התייעלות כמו אלה שתוארו מעלה, משיגים את התוצאה ההפוכה. למראית עין הם מספקים את רצונם של המשקיעים, אך בטווח הרחוק הם מנסרים את הענף עליו הם יושבים.
כדי להגן על אתוס הצמיחה למרות מצבה הריאלי של הכלכלה, שומרים הבנקים המרכזיים ברחבי העולם על ריבית נמוכה. סביבת ריבית נמוכה אינה מעודדת חיסכון. כשהבנק לא מעניק תשואה ראויה, הציבור מחפש אלטרנטיבות להשקעה. כשריבית על הלוואות נמוכה, הכסף הוא מצרך זול ונוצרת בועת אשראי. הריבית הנמוכה מסייעת להסיט את ההון להשקעה במניות ובנדל"ן ומתמרצת את הפעילות הכלכלית. זו הסיבה ל"פריחת הכלכלה", לעלייה במחירי הדירות ולגאות הנוכחית בשוק המניות. לא הצלחה של מדיניות מוניטרית מבריקה, אלא הישענות מתמשכת על ריבית נמוכה.
המצב מורכב כי רוב הציבור מושקע בבורסה, בעיקר באמצעות החסכונות הפנסיוניים של האזרחים. כשהבורסה גואה שווי החסכונות עולה. האבסורד הוא שהכוח הנתון בידיהם של המשקיעים המוסדיים, באמצעותו הם יכולים להפעיל לחץ על חברות להתייעל, מגיע מידי הציבור. הרי לנו מעגליות זדונית. עובדים, השואפים למקסם את ביצועי קרנות הפנסיה שלהם, דוחפים, ללא ידיעתם, למהלכי התייעלות שמקצצים בהסדרי הפנסיה שלהם.
הפתרון למעגליות אבסורדית זו פשוט לכאורה. חברות גדולות יכולות להרוויח פחות. אפל לא חייבת להרוויח 13.57 מיליארד דולר ברבעון ועדיין להעסיק ילדים בשכר רעב בעולם השלישי. לופטהנזה לא חייבת להרוויח 313 מיליון אירו ועדיין לקצץ בשכר העובדים. שתיהן ורבות אחרות כמותן, יכולות, לכאורה, להרוויח חצי מהסכומים הנקובים ולנהל תאגידים בעלי אחריות ציבורית וסביבתית שתיטיב עם כלל האוכלוסייה. אבל, חברה ציבורית שתודיע שיש בכוונתה להעלות שכר, להחזיר קווי יצור הביתה, לנטוש מקלטי מס ולהשקיע יותר באיכות המוצר (מבלי להעלות מחירים), תגרום, ככל הנראה, לבריחה המונית של משקיעים, לצניחה בשווי השוק שלה, וייתכן להתמוטטות גמורה. הציבור הרחב אולי יעריך את ההחלטה האתית שבבסיס המהלך, אך המערכת הכלכלית, שבפועל נשלטת על ידי מעטים, תעניש בחומרה. כל עוד שתי קבוצות קטנות באוכלוסייה, בעלי שליטה ומשקיעים מוסדיים, קובעים את מהלכה של הכלכלה, דומה שאנחנו נידונים להסתחרר לעד, להילחם בעצמנו, לשרוד ממשבר למשבר.
מנכ"לים ממאדים
חלוקה שוויונית של המשאבים שחברות מרוויחות יש בה כדי לאזן את המצב הכלכלי מבלי להוביל לקריסת מערכות. אם מנכ"לים, בעלי שליטה, מנהלי הקרנות וראשי הגופים המוסדיים, הגורפים לכיסם מידי שנה סכומים אגדיים, היו משקיעים חלק מהכספים האלה בעובדים, בשכר, בקרנות הפנסיה, בקידום מקצועי, בסיוע במעונות יום לילדיהם הקטנים של עובדים, במלגות ללימודים גבוהים לילדיהם הבוגרים, בסיוע במימון למגורים ועוד כהנה וכהנה, אזי, שוויין של החברות היה נשמר (וכנראה אף עולה), המשקיעים היו ממשיכים להחזיק במניות וקרנות הפנסיה של הציבור היו ממשיכות לצבור רווחים.
בין השנים 2016-2007 חילקה חברת "שיווק השקמה" דיבידנדים בשווי 680 מיליון שקלים, מתוכם שלשל רמי לוי לכיסו 400 מיליון שקלים (לא כולל המשכורת אותה הוא מושך). לוי הוא מהמתנגדים הקולניים להעלאת שכר המינימום ("הכסף סתם ילך לבזבוזים"), ומי שמעיד כי במידה וייאלץ להעלות משכורות לעובדיו, חברתו לא תהיה תחרותית. אך, "שיווק השקמה" יכולה להישאר תחרותית ועם זאת להיטיב עם עובדיה המשתכרים שכר מינימום. לוי יכול לבחור להפנות חלק מהונו האישי ולסייע להם, אם לא בהעלאת שכר ישירה אזי באחת הדרכים שהוזכרו מעלה (או בכל דרך אחרת שתעלה על דעתו). לוי הוא רק דוגמה אחת. רבים יכולים לנהוג בנדיבות. האחים עופר יכולים להעניק לעובדי הקבלן שלהם זכויות סוציאליות מבלי להתרושש. בעלי השליטה בחברת אפל יכולים להבטיח את עתידו של כל פועל העובד למענם בסדנאות היזע של העולם השלישי, מבלי לפגוע בשווי המניה. בעלי השליטה בתאגיד לופטהנזה יכולים להעלות את שכר הטייסים המתחילים, כך שהמקצוע ישוב להיות אטרקטיבי וימשוך אליו, פוטנציאלית, פחות מטורפים. בשנת 2017 גרפו עשירי העולם, שמהווים אחוז אחד מהאוכלוסייה, 82% מסך העושר שנוצר. הם יכולים, במסגרת החברות והתאגידים שהם מנהלים, לבחור להיות נדיבים.
רעיונות כאלה אינם תלושים מהמציאות. בשנת 2015 התפרסם הסיפור אודות מנכ"ל חברת סליקה קטנה מארצות הברית וזכה לתהודה עולמית. דן פרייס, הבעלים של החברה, החליט לקצץ את שכרו מ-1,000,000 דולר לשנה ל-70,000 דולר בלבד. בנוסף לכך הוא קבע ששכר עובדיו יהיה זהה לשלו. כשדן נשאל אם הוא סוציאליסט, הוא ענה שלא. הוא למד שאין קשר בין "עוד כסף" ל-"עוד אושר" ולכן הוא הסתפק בסכום שהתאים לו. הוא גם הודה שהוא מצפה שהמהלך יוביל לשיפור ברווחיות החברה, אחרי הכל, עובדים יותר מרוצים עושים עבודה יותר טובה.
הסיפור אודות ג'ון לואיס
דן פרייס הוא מקרה אחד, אך לא יחיד, שזכה לפרסום רב. ברחבי העולם מתנהלות חברות רבות הדוגלות בשכר שוויוני או בשותפות העובדים ברווחים. הן עושות זאת כי הן יודעות שזה הדבר הנכון, לעובדים, לחברה ולכלכלה כולה. אחת המפורסמות שבהן היא רשת ג'ון לואיס – מותג המאגד 36 בתי כלבו (תחת אותו שם), 270 סניפים של רשת המרכולים המפוארים "וייטרוז" ומערכי שירות מגוונים (ביניהם הזיכיון לאספקת מזון לבית המלוכה) הפרושים לאורכה ולרוחבה של הממלכה הבריטית. זוהי אחת הרשתות המצליחות במדינה, ולא מעט כלכלנים טוענים שהסיבה לכך נעוצה במודל הארגוני הייחודי שלה – עובדי החברה (91,000 במספר) הם בעליה, ושותפים לניהולה ולרווחיה.
החנות הראשונה של הרשת נפתחה בשנת 1864, אך את ייחודה העניק לה בנו של המייסד, ג'ון ספידן לואיס, כשהחליט בשנת 1929 לחלק את רווחי החברה לעובדים. לואיס הצעיר זיהה את הבעייתיות בהעסקת עובדים שכירים שאינם רואים את טובת העסק לנגד עיניהם, והחליט ששותפות ברווחים תהיה תמריץ הולם שייטיב עם כל הצדדים. לאחר עשרים שנה, כשהעביר את הבעלות על החברה לידי העובדים, הסביר זאת בראיון לרשת ה-BBC כך:
"המצב הנוכחי הוא עיוות של הקפיטליזם. אסור שיהיו מיליונרים כל עוד קיימות שכונות עוני. השיטה הקפיטליסטית הביאה תועלת רבה ומתאימה לטבע האדם וחבל שנוותר עליה, אך, היא יצרה חברה לא יציבה. צריך שיהיו פערי תגמול גדולים דיים כדי לעודד אנשים להצטיין כמיטב יכולתם, אבל הפערים הנוכחיים גדולים מדי. את שיטת ההעסקה הנצלנית צריך להחליף בשותפות בין כולם".
לואיס הצעיר הסתכסך עם אביו וויתר על העסק המשפחתי. הוא שילם מחיר, אך ההחלטה שקיבל עמדה במבחן הזמן ויצרה רשת שנחשבת לאחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בבריטניה. שכר הוגן, פנסיה נדיבה, סבסוד של חופשות, מגרשי גולף, יכטות העומדות לשימוש העובדים, קורסי העשרה וגולת הכותרת, בונוס של עשרים אחוזים מהשכר השנתי המוענק מידי שנה. כל אלה גורמים לרשת לשגשג יחד עם עובדיה, ולסגן ראש הממשלה דאז, ניק קלג, להכריז כי בריטניה זקוקה ל"כלכלת ג'ון לואיס":
"איננו מאמינים שהבעיה שלנו היא יותר מדי קפיטליזם. אנחנו רק חושבים שלמעט מדי אנשים יש קפיטל … ליברלים מאמינים ביתרונות כלכלת השוק, אבל רק אם זהו שוק לרבים, לא למעטים. חברות שעובדיהן מחזיקים בנתח מהן הן חברות דינמיות וטובות לא פחות ממתחרותיהן. למעשה, לעתים קרובות הן מצליחות יותר. שנות השמונים היו עשור של בעלות על מניות. אני רוצה שהעשור הזה יהיה עשור של בעלות העובדים על מניות. אנחנו צריכים שליותר אנשים יהיה חלק אמיתי בחברות שלהם, יותר כלכלת ג'ון לואיס".
קפיטליזם מפוכח
לא ניתן ולא רצוי לכפות על כל המנכ"לים ובעלי השליטה בעולם לנהוג באופן דומה. עם זאת, יוצאי דופן כג'ון לואיס ודן פרייס, והפרסום לו הם זוכים, יכול להשפיע על מנהלים וחברות נוספות, ממש כפי שהודעתם של וורן באפט וביל גייטס שיתרמו את כל הונם לצדקה סחפה רבים מעשירי העולם. שנת 2018 תיזכר אולי כנקודת מפנה בתהליך הטיית המערכת הכלכלית לכיוון חדש של "קפיטליזם מפוכח". לורנס פינק, מייסד בלקרוק, קרן ההשקעות הגדולה בעולם, שלח מכתב למנהלי החברות בהן משקיעה הקרן ודרש מהם לגבש חזון חברתי: "אנחנו דורשים מהתאגידים הפרטיים והציבורים כאחד, למלא תפקיד חברתי. כדי לשגשג לאורך זמן, כל חברה חייבת לא רק להשיג יעדים פיננסיים, אלא גם לתרום בצורה חיובית לקהילה". פינק הוא המשקיע המוסדי הראשון שמאיים למשוך את השקעותיו מחברות שלא ייענו לדרישות החדשות. בסמיכות למכתבו של פינק, משקיעים מרכזיים בחברת אפל פנו לחברה בדרישה שתבדוק כיצד ההתמכרות לאייפון משפיעה על הנפש, ותפתח כלים שימנעו מילדים להתמכר למכשיר. לאלה ניתן להוסיף את רוג'ר מקנמיי, משקיע הון-סיכון שהיה מראשוני המשקיעים בפייסבוק, שבינואר 2018 תקף את האתר וטען כי המודל העסקי שלו "פרזיטי ופוגע במשתמשים ובדמוקרטיה כולה". יהיה קשה לטפול על פינק, מקנמיי ועל משקיעי אפל חתירה תחת יסודות הכלכלה החופשית. הרי, אלה ניצנים ראשונים של הבנה והתנגדות שמגיעים מלב המערכת הכלכלית.
אני צופה שקולות מעין אלה ישמעו בתדירות הולכת וגדלה. כמו כן, אני מאמין שבעלי ההון, המשקיעים והמנהלים הבכירים, יכולים וצריכים להוביל לכינונה של מערכת כלכלית מתוקנת. מערכת זו תדע לקחת את השפע החומרי והקדמה הטכנולוגית שכלכלת השוק החופשי יודעת לייצר ותוודא שאלה ישרתו בצורה הטובה והיעילה ביותר כמה שיותר אנשים. עם זאת, אין צורך להמתין בחיבוק ידיים להתפכחותם האיטית. יש להפיץ את המסר בכל דרך, במחאות חברתיות, ברשתות החברתיות, באמצעי התקשורת, בתמיכה בחקיקה רלוונטית (למשל, הגבלת שכר הבכירים בחברות הציבוריות), בהשתתפות פעילה בישיבות בעלי מניות (זכות שמוענקת לאחר רכישה של מניה אחת) ובמכתבים אישיים לטייקונים מקומיים. עלינו להזכיר לבעלי ההון שני דברים: האחד, שהמצב כפי שהוא, שבו מעטים זוכים ליהנות מרוב פירות הצמיחה, בעודם גורפים לכיסיהם סכומי עתק דמיוניים, לא יוכל להימשך לאורך זמן. במו ידיהם הם מרסקים את הכלכלה אותה הם מאמינים שהם בונים. השני, שעוד כסף לא יהפוך אותם לאנשים חכמים, בריאים או מאושרים יותר, אבל, השקעה באנשים אחרים כן תהפוך אותם לאנשים טובים יותר.
***
טקסט זה הוא פרק מתוך הספר "היסטוריה של מהירות"
ירון ביטון
שמע, מזמן לא קראתי מאמר בודד שלימד אותי כל כך הרבה, תודה על זה!
ירון ביטון