הונאות מזון

כשעלתה ההצעה להרצות על הונאות בשוק המזון, ניסיתי לחשוב על דוגמאות להונאות מזון שאני מכיר ועליהן אוכל לספר. כמו במקרים רבים, בהתחלה לא הצלחתי להיזכר בכאלה, אך, ברגע שהתחלתי לעבוד ולקרוא חזרו אלי לפתע הסיפורים שאני מכיר ואט-אט הפכו למבול.

במהלך השנים הארוכות בהן אני עוסק בתחום, נחשפתי להונאות מזון מגוונות למדי, הן בשוק המקומי והן בשוק העולמי. הונאות מזון, חשוב לומר, אינן עניין מודרני – כבר מימי המהפכה החקלאית הן היו חלק מחיי היומיום. עם זאת, במאות האחרונות, ומאז המהפכה התעשייתית, חלה האצה בתהליך שבו אנחנו, כצרכנים, הולכים ומתרחקים מתהליכי ייצור המזון, מה שמאפשר את התעצמות התופעה – ככל ששרשרת המזון ארוכה יותר כך גדל הסיכוי להונאה. ככל שאנחנו רחוקים יותר ממי שגידל את המזון שאנחנו אוכלים (הן מבחינת מרחק והן מבחינת כמות הידיים שהמוצר עבר) כך יש לנו פחות סיכוי לזהות את ההונאה.

ניתן לחלק את ההונאות לשלושה סוגים: פשוטות, מסוכנות והונאות בחסות החוק.

הונאות פשוטות

אלה ההונאות הנפוצות ביותר – אנחנו חושבים שאנו רוכשים מזון מסוים אך מקבלים בפועל מזון אחר.

דוגמה מקומית יכולה להיות הסומאק, תבלין פופולארי ויקר. תבלין זה מופק מפירותיו של העץ אוג הבורסקאים, אך תהליך ההפקה מורכב ויקר ולכן רוב הסומאק שנמכר בארץ מכיל, אם בכלל, כמויות קטנות של סומאק והרבה חומר שרק נראה כמותו (בעיקר קליפות טחונות של תרמילי עדשים כתומות).

לפני מספר שנים, חוקרים באנגליה מצאו שחלק גדול מהאורז הבסמטי הנמכר החנויות אינו באמת אורז בסמטי, אלא זן דומה. שמן זית גם הוא דוגמה טובה, הוא נחשב למוצר המזון המזויף ביותר בעולם, ישנם אין ספור סיפורים על זיופים של שמן זית, בדרך כלל באמצעות הוספת חומרי טעם ומרקם לשמן מזוכך.

תעשיית מיצי הפירות  גם היא מהמזויפות ביותר בעולם, זאת בשל הפער העצום בין מחירי הפרי ובין מחיר הסוכר. מסיבה זאת ממש "ארגון מיצי הפירות האירופאי" קובע סטנדרטים מובחנים ומדויקים (כימיים ופיזיקליים) בהם צריכים לעמוד משקאות המבקשים להתהדר בתואר – מיצי פירות.

רוב הווסאבי שאנחנו אוכלים עם הסושי הוא מזויף (את שורש הוואסבי מחליף שורש חזרת צבוע), עלות של שורש ווסאבי אמיתי היא כ-160 דולר לקילו.

חלק ניכר מהדבש שאנו צורכים מכיל מעט דבש, הרבה סירופ, צבע, וחומרי טעם וריח.

 

הונאת חומרים מסוכנים ופגי תוקף

הונאה פשוטה עלולה להפוך להונאה מסוכנת, כאשר עושים שימוש בחומרים שאינם מיועדים למאכל אדם. לדוגמה: כאשר מוכרים לנו שמן זית פגום כשמן זית איכותי – זו אמנם הונאה, אך היא אינה מהווה סכנת חיים. לעומת זאת, שמן הנמכר כשמן זית, אשר מורכב בפועל משמנים רעילים, כמו שמן מינרלי (שמן העשוי מנפט) זוהי כבר הונאה מסוכנת.

לחלק מהקוראים ייתכן הדבר יישמע לא הגיוני – כיצד ייתכן ששמן תעשייתי יתגלגל לקערת סלט או לסיר, ועדיין, בשנת 1981 מתו בספרד 600 אנשים לאחר שצרכו שמן זית מזויף.

שנת 1981 היא כמובן פרה-היסטוריה, מאז דברים השתנו, ועדיין, בשנת 2018 נתפסו בהודו 5000 ק"ג דג משומר בפורמלין.

אוקיי, הודו, למה כבר אפשר לצפות, אבל, מה בנוגע לסלט אירופאי קטלני? בשנת 2011 לא פחות מ-14 גרמנים מצאו את מותם ועוד אלפים אושפזו לאחר שצרכו ירקות מספרד שגודלו תוך שימוש (חסכוני) במי שפכים.

גם אצלנו המצב לא מזהיר – לפני מספר שנים נתפסה בטבריה משאית מלאה בגבינה צהובה, שפג תוקפה שנה קודם לכן, כשהיא בדרכה ליצרן בורקס גדול ומוכר בצפון הארץ (לסיפור הזה נחשפתי בעת פעילותי בוועדה המרכזית למזון ומוצריו של מכון התקנים, אין טעם לחפש בגוגל, לובי ייצרני בצק הפילו קבר את הסיפור).

הונאות בחסות החוק

אלה אולי ההונאות הכי מעניינות, מאחר והן מנסות למכור לנו סיפור.
בישראל, ההונאה הכי גדולה בחסות החוק היא הונאת ה"עקיבות", או נכון יותר, חוסר העקיבות. העובדה שיבואנים יכולים לרכוש מוצרי מזון בכל מקום בעולם, ואז לכתוב "מיוצר בעפולה" רק בגלל ששם במקרה המוצר נארז, מסרסת לחלוטין את היכולת שלנו כצרכנים לדעת מהיכן מגיע המזון, ומכאן שגם לנחש מה עבר עליו בדרכו. אמנם ניתן לראות כיום בארץ ניצנים ראשונים של שינוי, אך הם עדיין מזעריים ביחס לתופעה. תקן חדש לשמן זית שנכנס לתוקפו לאחרונה מחייב את היצרנים בציון מדינת המוצא של השמן, אך עדיין לא נדרשים מסמכים עקיבות כמו במקומות אחרים בעולם. זה המוצר היחידי בארץ, עליו אני יודע, המחייב סימון שכזה.

סיפור נוסף שהוא למעשה הונאה לכל דבר ועניין, בא לידי ביטוי באמצעות כיתוב על אריזות המזון. הצהרות, שנאמר זאת בעדינות, לא ממש משקפות את המציאות. "שניצל ביתי", "ללא חומרים משמרים (חוץ מ….)", וכמובן "טבעי" על מוצר שעבר אין ספור תהליכים. הכיתוב על אריזות המזון נועד להשקיט את מצפוננו, איזו אם תרצה להאכיל את ילדיה בשניצל מעובד ומתועש, עתיר חומרים משמרים, אנטיביוטיקה וזרזי גדילה?

הכיתוב על האריזות הוא הונאת מזון עדינה בחסות החוק, אך, מה לגבי חומרים "מסייעי ייצור" שחומקים מאזכור על גבי האריזה? הקסאן וסודה קאוסטית בשמנים מזוככים, או חומצה זרחתית וסידן הידרוקסיד המשמשים לזיקוק, או סוכר וכלור המשמש לשטיפה של ירקות עליים ארוזים כמו עלי בייבי ועוד מיני ירקות ופירות המיועדים לתעשייה?

זהו רק קצה הקרחון, והכול על-פי החוק.

שני פתרונות יכולים להביא לצמצום משמעותי בהונאות המזון. הראשון הוא רגולטורי והשני קהילתי. בשניהם, ככל ששרשרת המזון מתקצרת, והופכת לשקופה ומוכרת, כך קטן הסיכוי להונאה.

מבחינה רגולטורית צריכה להיות דרישה לעקיבות ושקיפות. כל מוצר מזון שמגיע לשווקים צריך תעודת זהות כמה שיותר מפורטת. חוקי שקיפות שונים נכנסים בשנים האחרונות לתוקף בכל העולם, החל מדגים (כל דג צריך תעודה המעידה על מקורו), דרך סוכר מעובד וכלה בפירות וירקות. על עקיבות ניתן לפקח בדרכים שונות, והעידן המודרני מעניק לנו יותר ויותר כלים מדעיים המאפשרים זאת, החל בבדיקות מעבדה של רעלים ועד בדיקות גנטיות של הצמח או בעל החיים.

חשוב מכך, יש אותנו, הצרכנים, כל אחד יכול לקחת חלק בצמצום תופעת הונאות מזון, פשוט על ידי קיצור השרשרת וקנייה מבעלי מלאכה. כשאני קונה את שמן הזית שלי ישירות מבית הבד של השכן, ואת הירקות מהחווה האורגנית, שם אני רואה כיצד מגדלים אותם, אני מקטין באופן משמעותי את הסיכוי להונאה. עידוד של כלכלה מקומית וקהילתית מקטין את הסיכוי להונאה.

כאשר נחזור לאכול אוכל מקומי, עונתי, טרי, או בקיצור אמיתי, נזכה מחדש גם בחוש הטעם שלנו – בדיקות אורגנולפטיות (מבחני טעימה) חוזרות לאחרונה לתפוס את מקומן הראוי ככלי בדיקה אמין ואיכותי, שנועד להבדיל בין מזון טוב למזון מסוכן ומזיק. רק דמיינו זאת, להתאמן בטעמים אמיתיים עד שנוכל, כאמני לחימה מיומנים, לזהות בקצה הלשון את מה שהגיע ממחלקות הקירור של הסופרים הגדולים…

 

***

רוצים לשמוע עוד? בואו לכנס השנתי השישי לבריאות קהילתית.