השנה 2018, תתקשרו לאנשים

לפני כשבוע ביקשתי להתייעץ עם וטרינר שעובד בשכונת מגורי. מצאתי את מספר הנייד שלו ברשת ושלחתי הודעה. אחרי כשעתיים, משלא התקבלה תגובה, החלטתי לעבור בקליניקה שלו. הגעתי בדיוק כאשר הוא סיים לטפל בשפן חולה והוא מסר לי את התשובות להן הייתי זקוק. שעתיים אחרי שחזרתי לביתי קיבלתי ממנו הודעה של שורה אחת לנייד: "תמיד עדיף להתקשר". אם הוא היה לידי באותו רגע, הייתי נותן לו חיבוק.

שיחות הטלפון, הן הפרטיות והן העסקיות, מצויות תחת מתקפה מזה זמן מה. כתבות, טורי דעה, סטטוסים ברשתות החברתיות ואפילו סרטון וידאו שהקדיש לנושא תאגיד השידור "כאן" (שהגדיל לעשות וקורא ל"יום ללא שיחות טלפון" ממש היום), תוקפים את העוסקים במלאכה העתיקה של החיוג, ומאשימים אותם בגסות רוח, בפלישה, בכפייה, והנורא מכול, באי יעילות – שהרי תקופתנו העלתה את היעילות לדרגת קדושה, ולכן יש לחנך את ההמונים לשימוש בלעדי בהודעה הכתובה.

דווקא ההאשמה האחרונה זו, חוסר היעילות, דומה בעיני לנקודת התורפה העיקרית של מתנגדי השיחה. למעשה, אם ביעילות עסקינן, לשיחת טלפון יש כמה יתרונות ברורים על פני כתיבת הודעות:

זמן – אולי המדד הטוב ביותר ליעילות – אנחנו מדברים במהירות הרבה יותר גבוהה מזאת שאנו כותבים בה.

טבעיות – רוב האנשים מתבטאים בצורה יותר טובה באופן ורבלי מאשר בכתיבה – הדיבור טבעי לנו, קולח ואינטואיטיבי, הכתיבה, בדרך כלל, דורשת התנסחות מודעת וזהירה.

בהירות – בשיחה קל מאוד להסביר דברים שבכתיבה יצריכו הסברים מפותלים, במיוחד כאשר מדובר בשאלות מקצועיות.

הימנעות – ממבוכות, אי הבנות או ממש עלבונות, שהם לעיתים תוצר של כתיבה, ושאינטונציה אנושית בשיחה כמעט תמיד מבטלת מראש (ולא, סמיילים לא עושים את אותה עבודה בדיוק).

מיידיות – כשאנחנו שולחים הודעה או מייל אנחנו לא באמת יודעים מתי נקבל תשובה (ולראיה, רבים נוהגים להתקשר מיד לאחר שליחת מייל, לדרוש בשלומו ולברר מתי לדעתנו נגיע אליו). כאשר אנחנו מתקשרים, לטוב או לרע, אנחנו מקבלים מענה מידי (בהנחה שהצד השני ענה).

גמישות – שיחת טלפון אפשר לערוך בזמן נהיגה (באמצעות דיבורית), בזמן הליכה ברחוב (באמצעות אוזניה), או אפילו בזמן שמזריקים אנטיביוטיקה לשפן. מנגד, כתיבת הודעה מאפשרת לנו לעסוק בדבר אחד בלבד – כתיבת ההודעה. קשה לחשוב על משהו פחות יעיל מזה, למעט אולי מכתב בדואר ישראל (אין לראות בשורות האחרונות המלצה לאימוץ של מולטי-טאסקינג כדרך חיים).

כמובן, למיילים ותוכנות מסרונים מידיים יש יתרונות רבים, אך הקביעה החד משמעית ששיחות טלפון לוקות מטבען בחוסר יעילות, נתקלת בחומה בצורה בצורת המציאות.

***

אם טענת היעילות נתונה, לכל הפחות, במחלוקת, מן הראוי לנסות ולהבין מה בכל זאת כה מאיים על מתנגדי השיחות, ולעבור להאשמות הנוספות – גסות רוח, פלישה וכפייה ("מסכים 1000%, להתקשר זה להגיד "לי כעת נוח, לא משנה לי מה אתה עושה, יהיה לך נוח גם! עכשיו!" – תגובה לדוגמה של גולש לסרטון של תאגיד השידור "כאן"). בנקודות אלה אני באמת מתקשה להבין את הטוענים כנגד השיחה התמימה. צלצול הטלפון אינו שונה מכל צליל התראה אחר שמגיע לנייד, וניתן להשתיק אותו בשנייה (או אפילו לבטל אותו כליל באמצעות הגדרה פשוטה). אם צלילי התראות מפריעים לכם באופן כללי, במטותא, כבו אותם לאלתר והבטיחו לעצמכם חיים של שלווה סטואית במהלכה תבדקו את הנייד רק בנקודות זמן בהן תבחרו מתוך חירות גמורה. להאשים דווקא את צלצול הטלפון ב"קריעת חוט המחשבה" בעוד שהטלפון רוטט את עצמו למוות מאינספור הודעות נכנסות, זה באמת לא רציני.

לעניין גסות הרוח, ואם נניח לרגע בצד את המייל ונתייחס רק להשוואה בין שיחה לבין מסרון מידי, אני חושב ששיחה, במציאות חיינו, היא הדבר המנומס ביותר שאפשרי – כשאני מתקשר למישהו אני מעניק לו טווח התעלמות אינסופי – יכול להיות שהוא בפגישה, בריצה של 10 קילומטרים, בשירותים, משכיב את הילדים, מקיים יחסי מין, בחופשה בקריביים עם חברים, במסיבת רווקים – לעזאזל, יכול אפילו להיות שהטלפון שלו לא תקין ויחזור מהמעבדה רק בעוד ארבעה ימים. אין לי שום דרך לדעת אם הוא בכלל היה ליד המכשיר הנייד כשניסיתי להשיג אותו, ואני מרשה לעצמי להניח שהוא יחזור אלי כשיוכל, לאחר שיראה את השיחה שלא נענתה.

מנגד, כשאני שולח הודעה, אני יודע בדיוק מתי הצד השני קיבל אותה. וגם אם אני לא יודע בוודאות שהוא ראה אותה, אני יכול לדעת מתי בפעם האחרונה הוא נכנס לאפליקציה של המסרונים. ואם הוא נכנס לאפליקציה של המסרונים ולא בדק את ההודעה שלי, אני יודע שהוא מתעלם ממנה. והצד השני, גם הוא יודע שאני יודע, וזה מלחיץ אותו. זה מאלץ אותו לענות גם אם הזמן לא הכי נוח לו. גם אם הוא בפגישה, בריצה, בשירותים, עם הילדים, במיטה עם אשתו או בחופשה עם חברים. הרי לכם כפייה אמיתית. הרי לכם גסות רוח אנושית.

לטעמי, יש רק דבר אחד ברעיון השיחה שיכול להיחשב כגסות רוח, אפילו תועבה – להשאיר למישהו הודעה קולית.

 

Lee Morris: Edward Elgar 2014

***

ולאחר שפירקנו את ההתנגדויות הנפוצות לשיחה, לא נותר לנו אלא לנסות להבין מה בכל זאת עומד מאחורי טרנד השנאה. שתי אפשרויות עולות בדעתי:

הראשונה – ההתנגדות לשיחות מגיעה מקרב חסידיה של "הקדמה הטכנולוגית", שתמיד יעדיפו את היישום החדש יותר על פני הישן, גם כאשר יתרונותיו מוטלים בספק, ואת חסרונותיו עוד נלמד על בשרנו בעתיד. אלה אותם אנשים שבמידה ואי פעם יפתחו חליפה שתאפשר לחמצן להיספג בגוף בתהליך של אוסמוזה הפוכה, ימהרו ויעלו סטטוסים לרשת החברתית: "השנה היא 2057, למה אנשים עדיין נושמים??!!"

כמובן, אנשים ימשיכו לנשום כי לנשימה, ובמיוחד לנשימה העמוקה (בטנית) יש השפעות חיוביות מוכחות על מצבנו הפיזי והנפשי, מעט בדומה לשיחות ולתקשורת אנושית בלתי אמצעית, מה שמוביל אותי לסיבה האפשרית השנייה – הרתיעה משיחות היא שלב נוסף בתהליך של התכנסות והצטמצמות של הפרט אל תוך עצמו, בעודו מבטל את הזולת כתנאי להישרדותו ונשבע אמונים לאמזון פריים שתדאג בעתיד לכל מחסורו.

***

כן, השורות האחרונות נכתבו בלשון הגזמה כדי להעביר נקודה. אם הייתי אומר אותן בשיחה טלפונית, סביר להניח שלא הייתי צריך להוסיף שורת הבהרה.

***

תקשורת אנושית מורכבת ממילים, משפת גוף, מאינטונציה ומהבעות פנים. פגישה, לפיכך, היא הדרך הטובה ביותר לתקשר ברמה הגבוהה. לאחריה שיחה. ההודעות, מהן מורכבת מרבית התקשורת האנושית כיום, ניצבות בתחתית הסולם. הן הכרחיות כדי להתמודד עם עודף המידע הרוחש מסביבנו בכל עת, אבל לא הייתי ממהר להכתיר אותן כתחליף הולם.

אם אנחנו מרגישים שההזדמנויות שלנו מתמעטות, אם אנחנו קצרי רוח כשאנחנו מדברים בטלפון (ולא עם ההורים), אם אנחנו מתקשים להגיע לשיחות עמוקות אפילו עם חברים טובים, אין זה אלא בגלל שהתרגלנו לתקשר דרך מסכים, במסרים קצרים ושטוחים.

עדיין לא מאוחר להציל את אמנות השיחה מכלייה. עברו על רשימת אנשי הקשר שלכם, בחרו מכר שלא שוחחתם עמו זמן מה, צלצלו אליו ושאלו אותו מה נשמע.

תגובות26

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    יאיר

    יש עוד חיסרון לשיחה שאני לא יודע אם מישהו העלה וזה שבשיחה לפעמים אין זמן לחשוב בשקט על הדברים לפני שמגיבים. בהודעה אפשר לקחת את הזמן, לעכל את הדברים ולחשוב לפני התגובה. וזה יתרון לדעתי. לכל טכנולוגיה יש יתרונות וחסרונות וצריך לדעת להתאים אותן למצב הנתון..

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      צודק, זה אכן יתרון נוסף של שליחת מייל (פחות במסרונים מיידיים לדעתי), אני לא נגד הודעות (מקווה שזה הובן מהטקסט), רק תמהה על פשר האנטי שיחות שמרחף באוויר.

        

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    מור

    הפלאפון מזמן לא נועד רק לשיחות ורב הזמן השיחה הנכנסת פשוט מפריעה להתעסקות בטלפון. וזו ה"חוצפה" של המתקשר. עכשיו אני צריך לחכות עד שיתייאש מנסיונותיו שאני אענה…

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      נקודה טובה, אם כי ההתעסקות האינסופית עם הנייד גם היא בעיה בפני עצמה (אפשר אגב לדחות את השיחה בנימוס, או פשוט להשתיק את הצלצול ואין צורך להמתין להתייאשות הצד השני. זה לא מפריע לתפקוד שאר היישומים).

        

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    עידן כספרי

    אני באופן אישי, מעל הכל מעדיף שיחה פנים אל פנים.
    דווקא שיחת הטלפון עוד מלפני עידן המסרונים והרשתות החברתיות הטילה עלי תמיד אימה ולחץ…
    אני מסכים שעדיף לדבר אבל באופן אישי אני מוצא את התקשורת הכתובה כמיטיבה יותר. ובקשר ליעילות? אף לא ראיתי בה ערך…אבל זה רק אני

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      האמן לי שלא היה לי קל לכתוב פוסט שהמילה יעילות מופיעה בו כל כך הרבה פעמים…

        

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    הגיונית

    עדיין, גם אם זה לא הגיוני, כשמישהו מתקשר אליך, הוא מצפה שתענה. אם אתה לא עונה – הוא יניח ש"סיננת" אותו. ייתכן כמובן שהיית עסוק וכו', אבל זו לא ההנחה הראשונית של המתקשר, וכמעט כל מה שתגיד בשיחה (שתיאלץ להחזיר לו) ייכנס לקטגוריה של תירוץ, בין אם הוא כזה ובין אם לא.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      את לוקחת על עצמך לדברר את כל מתקשרי העולם, זאת משימה לא פשוטה… הנחת המוצא שלי כשאני מתקשר למישהו והוא לא עונה היא שהוא עסוק. ושהוא יחזור אלי כשיוכל. אני גם ממש לא מצפה להסבר או תירוץ מדוע הוא לא ענה, זה לא ענייני.

        

      • להגיב אוגוסט 10, 2018

        הגיונית

        נכון, אני מכלילה, אבל נראה לי שאין אפשרות לנהל דיון בעניין הזה ללא הנחות יסוד לגבי מה שהשני חושב… בכל מקרה, עניינית – ההכללות שלי נובעות מלא מעט עימותים בדיוק על הרקע הזה. אני לא עונה לטלפון כי כרגע לא נוח לי, כי אני עובדת, כי אני נחה וכו' – וכשאני חוזרת למתקשר הוא אומר או רומז (בהתאם למידת קרבתו אלי) שסיננתי ו"לא יפה".

          

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    YossiN

    בובה של פוסט. אהבתי את רובו (במיוחד את הקטע של התכנסותנו לתוך עצמנו)

    מה שכן מפריע לי זה חוסר אהבתך להודעות הקוליות

    ראשית, עם מישהו הגדיר (או לא ביטל) את המשיבון שלו- שלא יבוא אלי בטענות אם אני משאיר לו הודעה
    שנית, כמו כל טכנולוגיה- יש מצבים שזה פשוט יותר טוב ונכון (תרצה, אתן דוגמאות)
    ולכן מילים כמו "תועבה" לא מתאימות כאן…

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      א' ואוו, לא היה לי מושג שאפשר לבטל את התא הקולי, תודה.
      ב' עכשיו ממש סיקרנת אותי, אשמח לדוגמאות למצב שבו הודעה קולית עדיפה על מסרון (ורק כדי לוודא, אני מתכוון להודעה קולית במשיבון של הנייד, כזאת שדורשת ממך להתקשר לתא הקולי, להזין סיסמה, להקיש על אחד, להקיש שוב על אחד אם אין לך כוח לשמוע ממי התקבלה ההודעה ובאיזו שעה, להאזין, להקיש על הספרה חמש כדי למחוק אותה, ואז למחוק את ההתראה על ההודעה הקולית). אפילו דוגמה אחת תספיק 🙂

        

      • להגיב אוגוסט 12, 2018

        YossiN

        עמית, אני נוהג ברכב ונזכרתי שעלי לספר לך על הפגישה הנחמדה עם x.
        או אני במשרד/ בית היכן שקליטת הנייד גרועה ורוצה להתקשר לספר לך בדיחה טובה.

        בשני המקרים לא מעשי לי לשלוח הודעה.

        אגב, נסה להקשיב למשיבון. ברוב המקרים לחיצה ארוכה על 1 מכניסה אותך בלי סיסמה ובלי שטויות. זה באמת נוח.

          

        • להגיב אוגוסט 12, 2018

          YossiN

          תיקונון: במקרה השני משתמש בטלפון הקווי

            

  • להגיב אוגוסט 8, 2018

    לימור

    סביר להניח שהוטרינר טיפל בארנב ולא בשפן

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 8, 2018

      עמית נויפלד

      אני די בטוח שזה היה שפן, אבל מבטיח לבדוק את עצמי שוב

        

  • להגיב אוגוסט 9, 2018

    עפ״ו

    מזדהה מעומק הלב עם הפוסט הזה. מבחינתי, האימייל הוא ברובו מטרד גוזל זמן ואנרגיה, ולפעמים גם יותר פולשני מטלפון. אני מעדיפה תמיד לתקשר עם מישהו שנמצא שם. אני גם אוהבת שיחות טלפון ארוכות עם ידידי. לפעמים זה מאפשר אפילו יותר אינטימיות ו/או יצירתיות מאשר שיחה במפגש יזום פנים אל פנים. ההאזנה הממוקדת לקול מחדדת את השמיעה ומאפשרת לקלוט נואנסים שאחרת הדעת אולי מוסחת מהם. חוץ מזה, בטלפון אפשר לשוחח תוך כדי רביצה נוחה, או תוך כדי רחיצת כלים (אם לא מקרקשים יותר מדי בסירים) — כל פוזיציה ויתרונותיה.

    ולענין החיה אצל הוטרינר, שפן נשלף יותר יפה מאשר ארנב.

      

  • להגיב אוגוסט 9, 2018

    נדב

    טור נהדר וחשוב.
    כיון שכולנו מחכים לתרגום של Reclaiming Conversation של Sherry Turkle לעברית, אולי תהיה אתה המתרגם? אשמח לקשר אותך אליה אם תרצה. היא עצמה מעוניינת בתרגום ספרה לעברית.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוגוסט 9, 2018

      עמית נויפלד

      תודה נדב,
      מודה בבושה שלא שמעתי על הספר, אדאג להשלים פערים…
      לגבי התרגום, אני בדיוק בשלבים אחרונים של פרויקט הוצאת ספר שלי, "היסטוריה של מהירות", אז אם לא יימצא קופץ אחר על המשימה אני בהחלט אשקול אותה בחיוב אחרי.

        

  • להגיב אוגוסט 10, 2018

    עומר

    אחת הבעיות עם שיחות טלפון היא שהיום הן קורות בסלולרי, ואז איכות הקול ממש ירודה (גם הולכת ומידרדרת עם השנים, נדמה לי) ומפריעה הן בפן הפרקטי של להבין מה נאמר והן בפן של להנות מהשיחה. אני מוצא את עצמי די נמנע מהן, בלי החלטה מכוונת ולמרות שמעצבן אותי שלהתקשר לאנשים פתאום נחשב לא מנומס.

      

    • להגיב אוגוסט 10, 2018

      אורלב

      נקודה משמעותית, חושבת שלא מאוד מודעים אליה.

        

  • להגיב אוגוסט 10, 2018

    אורלב

    כל כך כן! הוצאת לי את המילים מהפה.

      

  • להגיב אוגוסט 10, 2018

    גליה

    פוסט מצוין, התובע את עלבונו של המובן מאליו, שכבר מזמן אינו באמת מובן מאליו, אולי ההיפך הוא הנכון. אם להזכיר נשכחות, היו זמנים בהם היינו ממש דופקים על דלתות חברים או שכנים ומזמינים את עצמנו להיכנס, ואפילו- שומו שמיים- לבקש כוס חלב, בלי להתעניין קודם בטלפון (שלא בהכרח היה זמין לכל דורש) או בווטסאפ, אם עכשיו זהו זמן מתאים לבוא. עריצות הטכנולוגיה, מסתבר, הרגה כמעט לגמרי את היכולת לתקשר באופן נורמלי. אי שם בשנות התשעים היה סרט נהדר בשם "דניס מתקשרת" שדיבר בדיוק על אובדן היכולת לתקשר באופן בלתי אמצעי, אלא שאז האינטרנט היה בחיתוליו והחברים תקשרו (יותר נכון, נמנעו זה מחברת זה) באמצעות הטלפון בלבד. ללמדנו שהרתיעה האנושית מדיבור או מגע ישיר או לא נולדו אתמול, ותירוצים יצירתיים לתקשורת "נעדרת" היו תמיד.

      

    • להגיב אוגוסט 14, 2018

      ביולוג ירושלמי

      תגובה מעולה. נהנתי לקרוא ותודה ששיתפת מדעותייך.
      מסכים וחותם על מה שכתבת ב- 100% ולא אחוז אחד פחות.

        

  • להגיב אוגוסט 10, 2018

    נעמה

    בתכלס, אין כמו לשמוע את הקול של מי שבצד השני, כי אפשר באמת לצחוק ביחד ולבכות ביחד ולא להסתפק ב-חחחח או סימיילי.

    אולי אתה זוכר שלפני הרבה שנים הייתה פרסומת של בזק שאמרה: "שיחה אמיתית היא שיחה בבזק" כדי לעודד אנשים לעשות שיחות מהקו הנייר ואליו ולא מהסלולרי (הישן של פעם, כן…).
    אולי זה ישמע מוזר, אבל בדיעבד יש בזה משהו.
    לאו דווקא בבחירה בין נייח לנייד (כי היום שניהם איכותיים באותה מידה וכבר אין ניתוקים, עיוותי קול ועוד מתנות שהיו לסלולרי בתחילת דרכו), אלא במובן של להיות פנוי ומרוכז בשיחה.
    כשמנהלים שיחה תוך כדי משהו אחר (בעבודה, בקניות, טיול עם הכלב, נסיעה ברכבת או ברכב וכו') – חלק מהקשב אינו נמצא בשיחה.
    לגבי עצמי אני יודעת שאם אני באמת רוצה להיות קשובה לצד השני בשיחה – אני מעדיפה לנהל אותה בבית. בשקט.
    העניין הוא שאנשים היום לא רוצים באמת לדבר.
    לא רוצים באמת לתקשר.
    יותר קל לשלוח אוסף של אימוג'ים וגיפים (יש מילים בעברית לזה?) ולכתוב חחחח כשהם רוצים להביע צחוק. ובכלל יותר קל לשלוח את אותה מחשבה למספר אנשים ולחכות לראות מה חכמת ההמונים תביא בכנפיה. שלא נדבר על הקלות הבלתי נסבלת של העברת מידע שמגיע מאנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, מתוך קבוצה אחרת שבסוף מסתבר כלא נכון. תאר לך להפיץ הודעת ווצאפ בשיחות טלפון… רק בגלל הטרחה היתה מצטמצמת העברת המידע המיותר ולעיתים הלא נכון לפחות ב-90%…

    ועוד מחשבה די עגומה שמתחברת לפסקה הלפני אחרונה שלך – אנחנו מתקשרים בקולנו עם האנשים שסביבנו (בעבודה ובבית) ועם אלה שאין לנו ברירה אחרת (אצל הירקן או במכולת, השליח שמגיע עם החבילה, ואחרים) אז אולי התקשורת עצמה הופכת לאט למשהו שעושים רק כשאין אפשרות אחרת?

      

  • להגיב אוגוסט 10, 2018

    איריס

    ויש אפשרות שניראה לי שלא הוזכרה כאן.
    להשאיר הודעה מוקלטת בוואטסאפ.
    * מאפשר לשמוע קול ואיטונציה
    * מקצר זמן כי לכתוב זה ארוך וכל מה שנאמר
    * במיוחד בשפה זרה חוסך את הכתיבה.

      

  • להגיב אוגוסט 14, 2018

    ביולוג ירושלמי

    כבר אמרתי שאני ממש אוהב את הפוסטים ואת הכתיבה שלך?… 🙂
    לקחת נושא פשוט, פעוט, כמעט בלתי מורגש למי שלא מתעקש להבחין בו, עניין ארכאי ומיותר, מעיק ומטריד… ולעשות ממנו מטעמים…
    פחחחח, להתקשר!… ועוד בטלפון?!?
    תשמע, מאיפה הגעת? מכוכב הטלפון עם החוגה שנמצא עשרות שנות אור מאור השמש המזכך של עדת מעריצי ומשוכנעי הוואטעאהאטסעאהאהאפ?
    גם כן הנאו-לודיטים הללו עם הקול המכוער שלהם. ועוד מאלצים אותנו להקשיב להם.
    יש אימוג'י לקול שבור ומכוער בצד השני של הקו?
    איך האימוג'י הזה יראה?

    ובשביל מה בכלל כה לטרוח ולהרעיד את מיתרי הקול כשאפשר לתת לאצבעות לטייל במקומך?
    אתה יודע כמה אנרגיה שואבים ממך מיתרי הקול?…
    אני חושב שיש פה קרב איתנים – מיתרי הקול לעומת אצבעות.
    מעניין אותי מבחינה אבולוציונית מי ינצח.
    אני הולך על תזוזות עין. כמו המדען המשותק ההוא שרואה בקוסמוסים.
    בעוד אי אלו בקושי עשרות שנים, אצבעות יהיו לחלשים. לנאו-לודיטים ארכאיים שיתעקשו שמגע האצבע על מסך הזכוכית הוא ניחוח הנוסטלגיה והינקות שאליו הם מתגעגעים.
    כולנו נתקשר באמצעות תזוזות עיניים סמי-מיקרוסקופיות שיתווכו בעזרת אלגוריתם שידבר בעבורנו, בקול שלנו ממש, כי הצליחו לגדל את מיתרי הקול שלנו על שלד של פוליאסטר וגם אותם נשתיל למכונה.
    ואז פשוט נשתוק.
    ולמה נשתוק?
    כי נחשוב.
    ולמה נחשוב?
    כי זה כל מה שיוותר לנו לעשות לאחר שאת כל שאר המטלות המעיקות (כמו ללכת, לנשום, לתקשר וללטף מסכים עם אצבעות) הותרנו מאחור בשם הקידמה.
    מה עוזר לחשוב?
    כבר הצליחו לגרום לקוף להזיז יד ביונית באמצעות מחשבה בלבד (תאמתו אותי).
    קול. אצבעות. תזוזות עיניים.
    יותר מדי אנרגיה.
    תתקדמו.

      

השאירו תגובה