הקיץ מעבר לפינה, ואין כיף גדול יותר מלשחק בחוץ, ללכת יחפים, לרוץ על חוף הים, לבנות ארמונות בחול ולשתות מים מהצינור – אלא, כמובן, אם אתם ילדים. אמצע אפריל וכבר מתחיל טפטוף המאמרים המודאגים, מוטרדים וחרדים (שצפוי להפוך למבול ככל שנתקרב לקיץ), המייעצים לנו כיצד לשמור על ילדינו בחיים. האימה אינה מוגבלת לקיץ או לחופשות. לפני זמן קצר, כשעוד היה קריר, התפרסם באתר וואלה! אייטם שכותרתו "הפריט שנמצא כמעט בכל בית ומסכן את חיי הילדים שלכם".
מה לומר, נבהלתי. הכותרת גרמה לי מיד לחשוד בכל כלי הבית שלי – אחד מהם עלול בכל רגע להרוג לי ילד. עוד בטרם קראתי מילה מהכתבה ניסיתי לדמיין מי מהם יבצע את מעשה הנבלה. נזכרתי שהאיי-רובוט באמת מסתובב כבר כמה ימים בצורה חשודה ליד החדר של הגדול, ושהכיסא המשרדי חורק בכעס בכל פעם שאחד הילדים משנה לו תנוחה. בלב פועם נכנסתי ללינק: "מחקר חדש ומפחיד גילה כי בשנים האחרונות נפגעו 17 אלף ילדים בארה"ב כתוצאה ממשחק עם חוטי ההפעלה של וילונות ותריסים".
לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי את המיקסר מלפיתת החנק. תודה לאל. אין לי בבית חוטי הפעלה של וילונות ותריסים. ילדיי ניצלו, לפחות לעת עתה. מצד שני, יש לי דלתות. כעת נדרכתי שוב. לאחרונה דיווחה מועצת הבטיחות הלאומית של ארצות הברית שבשנה האחרונה נפצעו 44,676 ילדים מתחת לגיל 14 מדלתות. אכן, החיים הם סכנת נפשות.
תקרית דיפלומטית עם קנדה
החרדה ההורית אינה יודעת גבולות. לאחרונה אירחנו בביתנו שני נערים חביבים מקנדה, במסגרת של חילופי משלחות נוער. מאחר ואנחנו חיים בבית קטן מאוד (משיקולי הורות איטית), סידרנו לנערים מגורים נוחים בחדר אחר בקיבוץ, שנמצא במרחק של לא יותר מחצי דקה הליכה מביתנו הקט. למשך שעתיים הכול התנהל על מי מנוחות, אך אז גילו הורי הילדים הקנדים שאנחנו לא משגיחים עליהם באופן אישי בשנתם. מיד קמה מהומת אלוהים שכמעט הביאה לניתוק היחסים עם ידידתנו שמעבר לים. רק לאחר משא ומתן מתיש עם ההורים ההיסטריים ושיחות טלפון לקלגרי שבקנדה, הגענו להסכם שביתת נשק – בני בן ה-15 יישן איתם באותו חדר ואילו בת זוגי תישן בחדר הסמוך (!) שמא יקרה אסון בלתי צפוי (הם קורים כל הזמן, מומלץ לישון עם עין אחת פקוחה) או שחלילה אחד הנערים יחוש צמא. החיים חזרו למסלולם.
מובן שלא היה כל סיכון בהותרת הילדים לנפשם לישון בחדר קרוב. למותר לציין כי הנערים הקנדים עצמם דווקא נהנו מאוד מהחופש הקטן שזכו לו ללא השגחה מתמדת של מבוגרים. הסכנה היחידה, התברר, הייתה לנפשם העדינה והחרדה של הוריהם.
סכנות הקיץ
להלן מקבץ סכנות המרחפות, לפי אתר וואלה!, מעל ראשי ילדינו בכל עת, אך בעיקר בחגים וחופשות: סכנת הרעלה מחומרי ניקוי (כולם מנקים כל הזמן לפני החג); נפילות מחלונות פתוחים (כולם מאווררים את הבית); אגוזים (עם הבהרה מתבקשת: "אם המרקם של החרוסת חלק לגמרי ואין חשש לשברי אגוזים – מותר"); מדבירים (רעיל); שיפוצים (זהירות – כאן בונים!); כוויות (מהבישולים והטיגונים הבלתי פוסקים); טביעה בדליי מים ובגיגיות (!) וכמובן מהמרחב הציבורי כולו. גם בנסיעות וטיולים הסכנות רבות: "חשוב לתכנן בקפידה את הטיול ולבחור במסלול המתאים למשפחה ולילדים מבחינת תנאי השטח ומבחינת אורך המסלול והאקלים, ולהימנע מהתייבשויות, מכות חום, טביעה במאגרי מים ונפילה מצוקים". בהחלט – חייבים להיערך בהתאם. חופשות בצימרים ומלונות הן בכלל הליכה על הקצה – בדקו הכול לפני שאתם מגיעים כדי שלא תצטרכו לתבוע אחר כך: "האם בצימר יש קומת גלריה? האם בבית המלון דלת חדר האמבטיה ננעלת באופן אוטומטי? האם ניתן לנעול את דלת היציאה למרפסת חדר האירוח?".
Charles Atamian, Children by the Sea
חששו של הדוד סם
באמריקה, כצפוי, מתעקשים להוביל את המחנה. לאזהרות הרגילות מוסיפים שם גם הנחיות שיישומן ייאלץ אותנו ללמד את ילדינו לרחף – למשל, להיזהר מחול או ממשטחים כמו בטון ואספלט, כלומר לא ללכת לחוף הים ולא לשחק כדורסל בחופשה (אני מניח שהם מחריגים "דשא" רק כי ברור לכל שבין העלים הקוצניים נחבאים יצורים ארסיים, ואף הורה בדעה צלולה לא יאפשר לילדו לדרוך על המשטח הירקרק והמסוכן). נשמע כמו שיגעון אובססיבי, אבל מדובר ב"מומחים" בעלי שם המפרסמים את האזהרות במגזינים להורים, ששותים את דבריהם בצמא (אך לא ישירות מהצינור).
מומחה אחד כזה הוא ד"ר קארל נוימן (חבר ה-AAP, האקדמיה האמריקאית היוקרתית לרפואת ילדים), שממש דורש מכם לא ללכת לחוף הים – דבר שאנשים נוטים לעשות בקיץ. ד"ר נוימן מספר כי ילדים המשחקים בחול נוטים לחלות יותר מילדים שסתם הולכים על החול. כלומר, חפירה בחול מעלה את הסיכון לחלות, וכמו כן כיסוי הגוף בחול או כל פעולה אחרת שמערבת חול – למעט דריכה עדינה. חול זה רע. ללכת יחפים? רחמנא ליצלן. אוי לאוזניים שכך שומעות. אסור.
ההסבר היחיד שעולה בדעתי לאזהרות כה מופרכות הוא שכל האזהרות ההגיוניות כבר מוצו. מאחר ותעשיית הפחד לא יכולה לשקוט על שמריה, אנחנו נדרשים לאזהרות חדשות, וכדי לא ליצור שאננות, הן מוקצנות (ראו מעלה: חוטי הווילון הקטלניים). זה טוב למומחים המתראיינים, זה מצוין לאתרים (הפחד מקליק), זה נהדר להורים "מהירים" (המחפשים לחרדותיהם חומרי הזנה חדשים), וזה רע רק לילדים, שהוריהם המבוהלים הופכים להליקופטרים המרחפים ממעל, משגיחים על כל תנועה, מונעים מהם את תחושת העצמאות הנדרשת כדי לכונן את זהותם, את החוויות המעודדות התבגרות, שלא לומר כמעט כל פעילות שכיף ותענוג בצדה. הוצאת האוויר מבלון החרדות ההוריות היא משימה הכרחית, לא רק בעבור שלוותנו הנפשית כהורים, אלא בעיקר בעבור ההתפתחות התקנית של הילדים.
ילדי סוכר
ההורות האיטית יוצאת חוצץ נגד גישת ה'הפחדות בכל מחיר'. תרבות הפחד והגנת היתר, בה מתייחסים לילדים כאל עשויים מסוכר, או "סנואופלייקס" – פתיתי שלג עדינים, חסרי אינטליגנציה, תושייה וביטחון עצמי – חייבת להיעלם. ביכולתנו לטעת בילדינו אומץ, ביטחון ועמידות בפני שינויים, יכולת התמודדות עם בעיות שצצות תמיד, וכמובן שביכולתנו לאפשר להם ליהנות כמה שיותר ללא חששות ופחדים מיותרים. הדרך לעשות זאת היא לבטוח בהם ולהעניק להם עצמאות (המותאמת לגילם). קחו למשל את שבת בבוקר. יום יפה, אבל אנחנו מעוניינים להמשיך לישון. הילדים הקטנים, מנגד, שלאורך כל השבוע נאבקנו כדי להפריד בינם לבין המיטה בזמן, מתעוררים ביקיצה טבעית עם הנץ החמה. במקום להיאבק בתופעה על טבעית זאת אנחנו יכולים ללמד אותם להכין לעצמם ארוחת בוקר לבד. קערת קורנפלקס לילדים קטנים, טוסט עם גבינה לילדים מעט יותר גדולים, קפה חזק עם חצי כפית סוכר להורים שרוצים להישאר עוד קצת במיטה. לא רק שאנחנו זוכים למנוחה שלה אנו זקוקים – ילדינו חשים עצמאיים ומועילים. הם נהנים מתחושת הביטחון והעצמאות שהענקנו להם במעשה כה פשוט. הם אדונים לעצמם.
בחופשים, אותם מסיימים הורים רבים עם פגיעות רב מערכתיות, מומלץ להניח לילדים לנפשם. נכון, בהתחלה אנחנו נשמע כמה פעמים את היללה קורעת הלב "משעמם לי", אך ככל שיגבר השעמום ואנחנו ניוותר איתנים (כלומר, במיטה, ישנים), הילדים יבינו, מתוך הכרח, שהם מסוגלים לבדר את עצמם. הם יתחילו לייצר לעצמם משימות, הרפתקאות, משחקים וחברויות חדשות. הדמיון שלהם יעשה את העבודה בצורה טובה יותר מכל אטרקציה אליה היינו נגררים איתם אם היינו נשברים כבר בהתחלה. השיטה הזו עובדת נהדר. חשוב רק לזכור לשבח אותם על העצמאות והיכולות שהם מגלים. אנחנו בכל זאת הורים שרוצים לטפח ילדים חזקים ובטוחים.
הורים רבים מצויים בחיפוש מתמיד אחר "עניין" עבור ילדיהם. אנחנו יכולים להפסיק לחפש. אם נעצור לרגע את המרדף הבלתי פוסק אחר תוכן חיצוני, אם נפסיק להאביס את הילדים במה שבדיוק כולם עושים, נוכל לאפשר להם לגלות בעצמם מה מעניין אותם, ואז לעודד אותם ולסייע בידם. בנוסף לכך, יש סיכוי לא קטן שהילדים שלנו בעצם מתעניינים במה שאנחנו עושים, בעבודה שלנו או בתחביבים שלנו. במקום להפריט את פעילויות הפנאי שלהם אנחנו יכולים לאחד אותן עם אלה שלנו. אנחנו אוהבים לרכב על אופניים? הם ישמחו לצאת אתנו למסע. אנחנו צלמים חובבים? נצא איתם לשמורת טבע לצלם בעלי חיים. ספורט עושה לנו את זה? נשחה ונרוץ איתם, נשחק כדורגל וכדורסל. אני, למשל, מוזיקאי, ובחופשים לימדתי את ילדיי לנגן. לאחר שגדלו התחלתי לעניין אותם גם בכתיבה וכעת שניים מהם כותבים קטעים קצרים (ביקורות על ספרי נוער לאתר 10 פלוס וקומיקס לעיתון המקומי 'על הצפון'). גישה זו משחררת אותנו מתפקידנו כצוות הווי ובידור, ומאפשרת לנו ליהנות באמת מקיץ בלתי נשכח ומלא זיכרונות.
***
בשנים האחרונות אני מקדם בעמוד "הורות איטית" חופשת קיץ בלתי מתוכננת. במקום לו"ז ברור של עשייה, מפנים זמן רב לבטלה. במקום מתחמים סגורים עם אוריינטציה ברורה, שטחים פתוחים והזמנה להרפתקה. במקום הוראות הפעלה, משחק ספונטני ומנוחה. כדי שזה יקרה, אנחנו ההורים צריכים להיות מסוגלים לשחרר, לבטוח, לנתק את כבלי הפרנויה ולאפשר לילדים להיות ילדים. ראו זאת כאתגר לקיץ 2018: אל תהפכו אותו לחודשיים של פעילות בלתי פוסקת ומתישה, אלא לקיץ של חופש, (כמעט) ללא חוקים, כמעט ללא פעילות, שבו הילדים יכולים לשחק, ללכת לים, להתבטל ולעשות כרצונם. אל תכבלו אותם לפעילויות יזומות והורידו מהם את הפיקוח הצמוד. אם חינכתם אותם היטב, תגלו שמדובר בהימור משתלם.
***
רק כדי להיות ברור, יש כמובן הגבלות שאין להקל בהן ראש עם ילדים קטנים: למשל, שחייה בים או בבריכה, והתנהגות בכביש וליד מכוניות. אלה סכנות ממשיות – אבל זהו זה, פחות או יותר. ומה יהיה עם כל המומחים להורות שמפזרים חרדות שווא במסווה של עצות מועילות? הייתי ממליץ להם להיעלם בהרים, בטיול נפלא, בטבע שממנו ניתן ללמוד לא מעט, ולעשות זאת יחפים.
***
אריאל קרס הוא עיתונאי, מוזיקאי, אב לשלושה וכותב הספר "הורות איטית". פוסטים נוספים שלו באתר:
עינאל ורדי
אריאל, אתה כותב נהדר — ממש תענוג לקרוא!
ובאשר לחוטי הוילונות והצילונים — כנראה שיש בזה משהו, כי איקאה חתכה את כולם ועכשו צריך לעלות על כיסא כדי לפתוח ולסגור את הצילון, פעולה שסכנות אחרות בצידה. אכן, אין סוף לסכנות האורבות לנו בחיים.
עינאל ורדי
אריאל קרס
תודה רבה עינאל, מרענן לגלות שאיקאה מקשיבה לחרדות לקוחותיה. אני מניח שבקרוב הם יציגו את "ברטהולד", הדום בטיחותי שאינו מתנדנד למטפסי וילונות ותריסים. מלבד זאת יש לי רק מילים טובות לאתר סלואו ולעמית נויפלד שמאפשר לי להתבטא על הבמה המאוד מכובדת הזו
אריאל קרס
טלי מאיר-צ'יזיק
הי אריאל,
רשומה מעולה.
הזכרת לי את לנור סקנזי המשעשעת.
https://www.youtube.com/watch?v=bEcAd2hvoZI
טלי מאיר-צ'יזיק
אולגה
סופר תודה רבה!
אולגה
מורן אב
אהבתי את הפוסט וגם את הספר
מאחלת לעצמי הורות איטית לכשאגיע לשלב
תודה אריאל
מורן אב
אופיר
אהבתי לקרוא. שאלה אחת – מה הפיתרון אצלכם בבית לזמן מחשב/טלוויזיה/טאבלט? גם שם ללא פיקוח?
אופיר
אריאל קרס
תודה לכולם על התגובות. אולי יום אחד אפרט את כל מה שיש לי לומר לגבי מחשבים, טלוויזיה וטאבלט. בגדול אין הגבלות, אך לא קונים לילדים מסכים. יש דוגמה אישית – אני מתעסק מעט מאוד במסכים. בנוסף אין כמעט מסכים בבית. טלוויזיה אחת, מחשב אחד – מה שהופך אותם לנחלת הכלל ויש עליהם "תורות"
אריאל קרס
ליאת בלזר
איפה היית כשהילדים שלי היו קטנים? 🙂
בכל זאת, נהניתי מאוד לקרוא!!!
ליאת בלזר
רוז
מעורר השראה! אנא תמשיך לשתף בנסיונך ורעיונותיך.
רוז
נעמה
אני מאוד אוהבת ומתחברת לגישה שלך. זאת הגישה שאנקוט בה, וכולי תקווה שאצליח להתמיד בה ככה, כשלי יהיו ילדים (:
כמי שעובדת במערכות חינוך שונות אני מכירה את החרדה ההורית מקרוב… הפוסט שלך צריך להיות מפורסם בוואלה ודומיו כקונטרה לכל המאמרים שמפורסמים שם שאתה מתייחס אליהם.
יישר כוח
נעמה
רינגו
אריאל, אני מזדהה עם כל מילה שלך.
ביטוי נוסף לחרדה ההורית שיצאה מכלל שליטה הוא בתחום האוכל: מה אוכלים הילדים בגן? הם מקבלים אורז מלא? יש להם אופציה טבעונית? הם אוכלים דוחן? הם שותים שייק עלי סלק?
אמא אחת מקיבוץ התלוננה פעם בפני במשך עשר דקות על כך שבנה הפעוט קיבל בגן ביסקוויט (!)
כמובן, יש צורך באכילה מאוזנת ובריאה אבל העניין יצא לחלוטין מפרופורציות. אף ילד לא ניזוק מלאכול קצת לחם עם שוקולד השחר פה ושם.
לדעתי כל העניין הוא פשוט ביטוי לחרדות של ההורים לגבי עצמם, חוסר השליטה, הלחץ הבלתי פוסק הנובע מסגנון החיים המהיר והצרכני. הילדים הם פשוט המוצא לזה, המקום אליו הכל מתנקז ומתפרץ (על הגננת, בדרך כלל).
רינגו
לידיה
זה תגובת יתר לגילוי שהאוכל שמספקים הרבה שירותי קייטרינג לגנים לא בריא, בעצם. כמובן, שזה חרג מכל פרופורציה, אם מתלוננים על ביסקויט..
לידיה