אחד באפריל

לפני יומיים התבשרנו שיוזמת 'סוף שבוע ארוך', שביקשה להעניק לעובדים שישה סופי שבוע ארוכים בשנה (באמצעות השבתת המשק בימי ראשון אחת לחודשיים) נקברה סופית, ואת מקומה תפסה ההחלטה לקצר את שבוע העבודה בישראל בשעה אחת. ההבדל בין שתי היוזמות דרמטי, הראשונה הבטיחה לכלל העובדים במשק שישה ימי חופשה נוספים בשנה, ואילו השניה, שאושרה כעת, מלכתחילה אמורה לחול רק על מספר מצומצם של עובדים, וגם לגביהם לא ברור כיצד תיושם בפועל (אורכו החוקי של יום העבודה בישראל הוא גם כך בגדר המלצה בלבד).

הפער המשמעותי בין שתי ההצעות ניכר גם בעלות המשוערת שלהן למשק. הראשונה הוערכה בסכום של 8-9 מיליארד שקלים, ואילו עלותה של השניה פחות ממחצית (התאחדות התעשיינים, המתנגדת הקולנית ביותר לכל יוזמה של הפחתת שעות עבודה, העריכה את העלות ב 3.5 מיליארד, אך באוצר טוענים שאף פחות). כשזמן הפנאי של העובדים נמדד בכסף, הם נאלצים להתמודד עם כוחות חזקים.

באופן אירוני (או הומוריסטי), התאריך שנבחר להשקת היוזמה, האחד באפריל, מייצג אותה בצורה הטובה ביותר. רק שוטה יאמין שמדובר בבשורה אמיתית לעובדים. מאחר ויוזמת 'סוף שבוע ארוך' ירדה סופית מהשולחן, מן הראוי להיזכר בדבריהם של המתנגדים הראשיים לה ובמשמעויות הגלויות והחבויות של דבריהם.

***

כבר בנובמבר 2016 התפרסמה הידיעה סופ"ש ארוך נדחה במגזין "ממון". הסיבה לדחייה הייתה חשש של התעשיינים לפגיעה קשה במשק. שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, חסם את היוזמה בגופו: "עקרונית אנחנו לא נגד הפעלת יום המנוחה הנוסף, אך צריך להיות ברור שלא נוכל להפסיד מהתוכנית. צריך למצוא נוסחה שימי החופשה הללו יוחזרו לתעשייה ולמקומות העבודה האחרים, אחרת היא לא תוכל לצאת לפועל."

התנגדותו של ברוש ליוזמה נשענה על הערכת העלות שלה למשק, שהוזכרה מעלה. עם זאת, הוא בחר במופגן להתעלם מהנתונים הבסיסיים שמראים כי ממוצע שעות העבודה בישראל גבוה מזה של מדינות ה-OECD  (43 לעומת 40) ולמרות זאת הפריון של העובד הישראלי נמוך ביחס לממוצע. ברוש בוודאי יודע שכדי לטפל בבעיית הפריון (פרודוקטיביות), לא די להשאיר את העובדים עוד שעות ארוכות במפעל או במשרד. יש לטפל בבעיות של תשתיות, חינוך, מימון, היעדר תחרותיות והריכוזיות הגדולה במשק, אך, כל אלה מורכבים ולוקחים זמן, תכנון ורפורמות אמיצות. עבור ברוש הפתרון הזמני הרבה יותר פשוט, להשאיר את העובדים עוד שעות ארוכות, ובמידה ומישהו חושב להעניק להם ימי חופש נוספים, יואיל הוא בטובו למצוא את הזמן הנכון בו יוכלו הם להשיב את חובם לחברה, אפשר גם בשבתות.

כל עוד לא מצליחים להעלות את הפריון, כל צמיחה כלכלית היא כזאת המושגת בדם יזע ודמעות העובדים, אשר נאלצים לעבוד יותר או לבזבז יותר. האופציה השניה נובעת מדבריו של מתנגד נוסף ליוזמת סוף השבוע הארוך, אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר:

"מדובר בתוכנית טובה שתוסיף בהחלט למסחר בארץ, אולם יש לדאוג ששכרנו לא ייצא בהפסדינו. צריך לדאוג להחזרת שעות העבודה האבודות בימים אחרים, וכמובן לעשות את כל ההכנות להפעלת התוכנית בצורה חכמה ומבוקרת, לא בא בחשבון שנפסיד ממנה"

לין לא רק מיישר קו עם שרגא ברוש, הוא מגדיל לעשות ומודה כי התוכנית טובה בשל העובדה שהיא צפויה להוסיף למסחר בארץ. המשוואה שמציג לין פשוטה, פנאי שווה צריכה, ולא רק פשוטה, אלא גם הכרחית, את מה שלא נחזיר בשעות עבודה נצטרך לרכוש בקופה: בקולנוע, במסעדה, בבית הקפה, במוזיאון, בחנויות שבקניון, בחדרי מלון, בכל מקום שצריך כדי שלין יהיה מסופק ומרוצה, אחרי הכול, "לא בא בחשבון שנפסיד."

הרעיון שפנאי שווה צריכה אינו חדש. חברי כנסת שניסו בעבר לקדם את קיצור שבוע העבודה בישראל, נתקלו במסמך שהוכן על ידי אגף המחקר והמידע של הכנסת, שקבע כי: "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי ובין מי שייאלצו להישאר בבית". אי אפשר לבוא בטענות לחוקרים הנמרצים, הם פשוט התבוננו במציאות והסיקו מסקנות. התרגלנו לגלם את הפנאי בכסף ולהעמיס עליו עוד ועוד פעילויות, עד שהרצון להינפש הפך לאחת ההוצאות הגדולות של משקי הבית לאחר הדיור, התחבורה והמזון.

***

כל עוד הצמיחה נמדדת באמצעות תוצר והפנאי מתבסס על צריכה, אל לנו לצפות לשינויים דרמטיים בשעות העבודה. התעשיינים לא יאפשרו זאת ובמידה וכן אנחנו לא נעמוד בהוצאות. במקום להמתין להחלטות מלמעלה עלינו לפעול באופן אקטיבי לצמצום השעות בהן אנחנו עובדים ולאמץ פעילויות פנאי שאינן מחייבות התמכרות לאשראי צרכני. למשל, לבקש מהמנהלים לצאת מוקדם מהעבודה, פעמיים בשבוע, ללכת לים עם ספר ולהישאר שם עד השקיעה.

Charles Conder, Holiday at mentone, 1988

תגובות11

  • להגיב מרץ 20, 2018

    אביה

    אני קוראת על בסיס קבוע את הבלוג ופעם ראשונה מגיבה כי אני פשוט חייבת לספר סיפור שהיה לי אתמול.
    הלכתי לראיון עבודה ראשון אחרי שחזרתי מחצי שנה של טיול באפריקה למשרה בתחום שלי בחברה מוכרת.
    יש לי ניסיון של 4 שנים בתחום, בעבודה הקודמת שלי עבדתי 8 שעות ביום, ואחרי הטיול היה ברור לי שגם ככה יהיה לי קשה להישאר במשרד, בטח שבטח במשרה מלאה של 9 שעות.

    מהמעסיק הבנתי שיום עבודה במשרד הוא 9 שעות, וכששאלתי אם יש אופציות נוספות, למשל עבודה של 7/8 שעות כמובן בתמורה לשכר נמוך יותר בהתאמה, הבחורים שראיינו אותי היו בשוק ממני.
    הם אשכרה שאלו אותי אם יש סיבה שאני רוצה לעבוד שעה פחות ומה זה בכלל ייתן לי. ניסיתי קצת להסביר שאני בכלל לא חושבת ש 9 שעות עבודה זה פרודוקטיבי, ומנעתי מעצמי להסביר שהזמן שלי חשוב יותר מכסף.

    הם היו נראים לי נבוכים ומבולבלים, וניסו רגע להבין אם מה שאני אומרת הוא בגלל הגיוני.
    לצערי בארץ אוהבים להעביד אותנו הרבה שעות מתוך מחשבה שניצור ככה יותר, והמון חברות נופלות לתוך הברירת מחדל הזו בלי באמת מחשבה נוספת.

    יש אשכרה סיכוי שלא אתקבל לעבודה בגלל זה, ככה הבנתי מבין השורות.
    צריכה תירוץ טוב לראיון הבא למה אני יכולה לעבוד רק 8 שעות ביום 🙂

      

    • להגיב מרץ 20, 2018

      יעל

      זה לגמרי כך. חברים שהיגרו לחו"ל תמיד סיפרו על כך שבארצות אחרות העניין של להישאר שעות נוספות מיוזמתך במשרד לא רק שלא נתפס כ"הגדלת ראש הכרחית" כמו בארץ, אלא אפילו כתמוה – האם אתה עד כדי כך עובד לא מוצלח שאינך מצליח להתמודד עם מימדי משרה מלאה בשעותיה הרגילות?
      גם כשבעבר הצעתי במשרה שעבדתי בה בארץ לשנות כך שלא אחתים שעון, אבל אעשה את אותם הספקי עבודה (ההספק והאיכות ממילא נמדדו לכל אחד מאיתנו מדי שבוע) כדי שאוכל להימנע מהפקקים שכילו לי יותר משלוש שעות ביום, המנהלים לא אישרו כי "אנחנו רוצים לראות אתכם כאן מול המחשב". וככה מדי יום סיימתי את עבודתי תוך 3-4 שעות, ובמקום לעשות יותר, מהכעס על ההתעקשות המטופשת ביליתי את שאר היום בעניינים שלא קשורים למשרד.
      אחר כך שואלים למה הפריון גרוע.

      ולגבי מה שהוזכר בכתבה על הטיעון "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי ובין מי שייאלצו להישאר בבית" – אם היתה תחבורה ציבורית בשבת ובשישי, ובכלל אגב (כי גם בימי חול היא איומה ולפעמים לא קיימת) אולי יוקטן הפער החברתי בין מי שיכולים להרשות להם רכב כדי "לצאת ולצרוך תרבות פנאי ובין מי שייאלצו להישאר בבית".

        

    • עמית נויפלד

      תודה אביה, סיפור מעניין, במיוחד העניין עם הטיול. אני מניח שלא עשית אותו כמו כולם אחרי הצבא… כתבתי על זה פעם בפוסט שנקרא "פסק זמן" (את יכולה למצוא בחלון חיפוש למעלה) – אנשים שלוקחים את פסק הזמן הגדול בשלב מאוחר יותר בחיים מתקשים לחזור ולתפקד בשבלונה המוכרת. בכל מקרה, התיאור שלך לצערי משקף את המצב ברוב מקומות העבודה. לגבי פתרון, אני נאלץ להסכים עם קמיליה, בתור התחלה כדאי להמציא סיבות (ואולי אפילו לאמץ אותן במציאות): אני לומדת בשעות הערב, אני מתנדבת עם קשישים וכו'. למעסיקים פשוט יותר קל לקבל הסברים רציונליים. להגיד שאנחנו רוצים לעבוד פחות כדי לבהות עובד פחות טוב, מניסיון 😉 מה שכן, אחרי שכבר תתקבלי לעבודה, ובמידה ואכן תהי עובדת מרוצה ולפיכך יעילה, לאף אחד כבר לא יהיה אכפת שאת יוצאת מוקדם ולא ישאלו למה או לאן.
      אופציה שנייה, שבה נוקטים רוב האנשים שהכרתי, היא להתחיל כמו כולם ולעבוד את השעות המקובלות, ורק אחרי שהם הוכיחו את עצמם כעובדים טובים הם ביקשו להוריד שעות כדי לאפשר לעצמם פעילויות נוספות. שיהיה בהצלחה, ואולי בעתיד תכתבי לנו פוסט על מה נסגר…

        

  • להגיב מרץ 20, 2018

    קמיליה

    לעמית,
    ישראלי ממוצע אולי נמצא במקום עבודה אולי 43 שעות ביום, אך מאוד סביר שמספר שעות עבודתו בפועל /נטו נמוך משמעותית מ 40 שעות העבודה הממוצעות של עובדי המדינות המפותחות. אחת הסיבות לפריון העבודה הנמוך בישראל הוא שישראלים נוהגים לנהל את ביתם, את בני משפחתם ואת חוג חבריהם, באמצעות הטלפון והרשתות החברתיות, דווקא ממקום עבודתם ולא מהבית. עובדי תעשייה על פס יצור הם יוצאי דופן אומללים. הרוב צמודים לסלולרי הפרטי שלהם ולמחשב.

    ************************************

    לאביה,

    א. מה הבעייה למצוא תרוצים?
    ברור שמדי יום את משקיעה זמן בפעילות הזוכה להערכה חברתית גבוהה!
    לדוגמא: מתנדבת מדי יום לעזור לילדי עולים מתקשים להכין את שיעורי הבית שלהם, או שאת מארחת חברה לניצולי שואה בודדים או שאת מתאמנת מדי יום לתחרות אשת הברזל / לטריאתלון / לריצת מרתון. וכו' וכו' וכו'.

    ב. אכן סביר שפגעת בסיכוייך להתקבל לעבודה. הסיבה לכך היא שמשמעות התנאי שהצגת "לא יותר מ X שעות ביום" (יהיה גודל ה X אשר יהיה) הוא שאינך גמישה להשקיע יותר שעות בימי לחץ חריגים. תוכלי לעקוף זאת אם תכריזי מראש שבמצבי חרום ובתקופות לחץ חריגות תהיה מוכנה להישאר יותר גם הרבה יותר מ 8 שעות.
    אחרי שתתקבלי לעבודה – תהיי בעמדת כוח רצינית יותר להכריז ש"הפעם זה עדין לא מצב חרום ממש רציני".

      

    • להגיב מרץ 23, 2018

      ביולוג ירושלמי

      ברוכה הבאה מ"תמריץ" 🙂
      אוהב את הכתיבה והתגובות שלך.

        

  • להגיב מרץ 21, 2018

    רינגו

    ההצגה של תוספת ימי החופש כ "הפסד" למשק היא שקרית. נכון, התעשיינים יאלצו לשלם יותר לעובדים. אבל העובדים הרי ירוויחו את הכסף הזה, הוא לא נשפך לים… המשק ככלל לא מפסיד כלום. מי שמפסיד הם המעסיקים, ומי המרוויח הם המועסקים. הבעיה היא שהמעסיקים הם עשירים ובעלי השפעה, וכולנו יודעים את טובת מי תעדיף הממשלה בסוף.

      

    • עמית נויפלד

      אני חושב שהנזק המשוער למשק מתייחס לאבדן התוצר שהיה יכול להיות מופק על ידי העובדים בימים האלה, אבל אני מסכים איתך שההפסד הוא בסופו של דבר למעסיקים, שלהם יש את רוב ההשפעה.

        

      • להגיב מרץ 25, 2018

        רינגו

        מה זה "אובדן התוצר"?
        חברות יפיקו את אותה כמות תוצרת, פשוט יצטרכו לשלם לעובדים יותר שעות נוספות (או לפצות אותם בימי חופש תמורת עבודתם בימי א' של סוף השבוע הארוך).
        לצורך ההמחשה, תנובה עדיין תייצר בדיוק אותה כמות קוטג'. פשוט הפעלת קו היצור בימי א' שיוכרזו כחופש תעלה לה יותר כי היא תצטרך לשלם לעובדים יותר. לחילופין, היא תשבית את הקו בימי א' הללו, אבל תפעיל אותו שעות ארוכות יותר בימים אחרים ותשלם שעות נוספות לעובדים. כנ"ל חברות שירותים, הייטק וכו'.
        לכן אני טוען: אפס הפסד למשק. מאה אחוז העברת ממון מבעלי הבית לשכירים. ומכאן: אפס סיכוי שזה יקרה.

          

  • להגיב מרץ 22, 2018

    שירה

    בהייטק איפה שלעובד יש כוח זה גם ככה לא משנה כי החוזה הוא "חוזה אמון" ואיפה שלעובד אין כוח (ברוב המקומות) קשה לי לראות מי הראשון שיידה את האבן (ויהפוך את עצמו למטרה הבאה לפיטורים).

      

  • להגיב מרץ 23, 2018

    ביולוג ירושלמי

    פנאי = צריכה.
    עמית, זה פתגם אלמותי שמרגיש לי שג'ורג' אורוול היה אמור לעלות עליו לפניך…

    אתה יודע או חושב על הראשון שהמציא את הקונספט? סמית'?…
    מניין הוא הגיע בעצם?

      

  • להגיב מרץ 29, 2018

    יוגב

    "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי ובין מי שייאלצו להישאר בבית".
    זהו משפט מטורף. או שלא. מנקודת המבט שלי, המפוכחת יחסית, הוא כזה. אבל הוא די משקף את ערכי החברה המערבית.
    קודם כל, "להיאלץ" להישאר בבית – ניסוח רע. מה רע בשהייה בין כותלי הבית? מה יותר טבעי לאדם משהייה במחיצה שמספקת לו מענה לצרכים בסיסיים כמו פרטיות ומחסה? בחיאת.
    בנוסף, "לצרוך תרבות פנאי" – אחד הדברים היותר אוברייטד שיש. פה ושם, סבבה, אבל לא מעבר לזה. זה בעיקר סמל סטטוס ודרך להראות לאנשים בפייסבוק שאת/ה עושה משהו.
    מעבר לזה, כמובן שכל הקונספט של למדוד הצלחה או אושר דרך רמת והיקף הצריכה או על פי מה האדם עושה בזמנו הפנוי, כבר מזמן הייתה צריכה להיעלם מהעולם (אני יודע שבמציאות זה רק מחמיר, אינני תם). אני לא יודע אם יש ולו קשר קלוש בין כמה האדם צורך או כמה הוא מבלה בחוץ לבין רמת אושרו. זה כל כך הרבה יותר מורכב. צריכה זה לא אושר. קיום זה אושר, אם יודעים מה לעשות איתו.

      

השאירו תגובה