תוכן ממכר

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על ההשפעות שיש לטכנולוגיה על חיינו. דווקא כחובב טכנולוגיה מושבע אני תוהה אם צריכת הטכנולוגיה שלי ושל הסובבים אותי היא בהכרח חיובית, אם היא במינונים הנכונים, אם היא נעשית מתוך בחירה, מתוך שליטה. הרבה פעמים, אם להיות כן עם עצמי, התשובה היא לא, ואני מנחש שאני לא היחיד שמוצא את עצמו נכנס לפייסבוק על אוטומט, גולל את עצמו לדעת במורד הפיד, ולא שם לב לדקות ואפילו לשעות שחולפות.

בשונה מאחרים, אני לא מגיע לנושא ממקום של טכנופוביה, אלא דווקא ממקום של היכרות אישית ועמוקה עם כל הדברים היפים והמועילים שהטכנולוגיה מביאה עמה. את חוויית הקבוצות של הפייסבוק עוד הספקתי לחוות כילד בפורומים של תפוז, אחדים מהם, רחמנא ליצלן, אפילו ניהלתי. התבגרתי בתוך תיבת צ'אט של ICQ וגם היום אני חובב גאדג'טים, טכנולוגיה ורשתות. ואם כל זה לא מספיק, במקצועי אני מנהל פרויקטים בתחום של "עיר חכמה". במילים אחרות, אני יליד העולם הדיגיטלי, בטח לא מהגר, וככזה (ורק למען הסר ספק) אין לי כוונה לצאת בקריאה גורפת להתנתקות. יותר בכיוון של הזמנה להתנהלות נבונה.

בין אם נודה בכך ובין אם לא, במקום להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו, מרביתנו הפכנו לעבדים שלה. לשימוש המוגבר והמוגזם בטכנולוגיה יש כמובן השלכות, הן בריאותיות והן חברתיות. צוואר תפוס, מיגרנות, פגיעה בראייה, סיכונים הנובעים משימוש בסמראטפון בזמן נהיגה, אבדן חלקי או מלא של היכולת לנהל שיחה בעולם האמיתי מבלי להיות מוסח, פגיעה ביכולת לתקשר באופן אנושי, לייצר אינטימיות ולהקדיש זמן ראוי לרומנטיקה עם בני זוג.

כל אלה ייתכן ומוכרים, אבל ישנו היבט נוסף, שלדעתי אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, והוא הפגיעה המתמשכת בפרודוקטיביות וביצירתיות. בשנה האחרונה עשיתי כל שבוע פגישה עם מאמן אישי (קואוצ'ר), שאליו נסעתי בערך שעה הלוך ושעה חזור. משהסתיימו הפגישות הבנתי פתאום שיש משהו שאני מאוד מתגעגע אליו, והוא לא קשור דווקא לפגישות עצמן. הבנתי שאני מתגעגע לשעה הזאת עם עצמי באוטו, שבה שמעתי מוזיקה או סתם נהגתי. זאת הייתה סוג של מדיטציה בשבילי, זמן שבו המחשבות מסתדרות להן מעצמן. מעין מקלחת אחת ארוכה שבה הייתה לי הפריבילגיה לתת למחשבות ותובנות חדשות לשקוע למקומן הנכון.

במהלך אחת הנסיעות הבנתי שכמו שיש אנשים הסובלים מ-FOMO – Fear of Missing Out (חרדה מהחמצה של חוויות העוברות על אחרים ותחושה של הישארות "מחוץ לעניינים", יהיו אלה ממים של חתולים או צילומים משפחתיים), הרי שאני סובל מ-FOMI – Fear of Missing Information (חרדת החמצת תוכן, וככל הנראה מושג שזה עתה המצאתי). אני פשוט צורך תוכן כל הזמן. בכל רגע נתון אני גומע פוסטים, כתבות ומאמרים. בשירותים, תוך כדי אכילה, בין פגישות או משימות בעבודה. אני קולט תוכן ללא הפסקה, מה שמותיר לי מעט מאוד הזדמנויות, אם בכלל, לייצר חדש משל עצמי.

אישור נוסף לבעיה התקבל כשהתחלתי להבחין שהרעיונות הכי יצירתיים והתובנות הכי חשובות, הרגעים בהם נפל לי האסימון, הגיעו דווקא בטיימינג שבו התנתקתי מהמכשירים. כשעשיתי יוגה, רכבתי על אופניים, התקלחתי, נהגתי, שוטטתי עם הכלב, בהיתי, שוחחתי עם מישהו. בקיצור, כל הרגעים שבהם לא נגעתי במחשב או בסמארטפון, ובמקום לקרוא על איך להיות פרודוקטיבי, פשוט הייתי פרודוקטיבי.

ההבנה הזאת לוותה בהחלטה מודעת להתחיל ולצמצם את השימוש שלי בטכנולוגיה וברשתות. בתור התחלה מחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהסמארטפון. כלומר, אני עדיין בפייסבוק, אבל פחות. כעת השימוש מוגבל למחשב, כשאני לידו ובוחר לעשות זאת, ולא בכל רגע פנוי אפשרי. אני בוחר מתי לצרוך תוכן במקום שהיד שלי תשלח מעצמה וכמעט תכפה זאת עלי באופן אוטומטי ולא רצוני. אני יודע שאני לא היחיד שזה קורה לו. כולנו מכורים. ואחד היתרונות של הגמילה היא נוכחות מבורכת במרחב המציאותי.

rene magritte, the-revealing-of-the-present-1936(1).jpg!Large

Rene Magritte, The revealing of the present, 1936

 

אם אתם מרגישים באופן דומה, הנה כמה טיפים בסיסיים לשיפור המצב, אותם אימצתי לעצמי במהלך השבועות האחרונים:

בטלו נוטיפיקציות. אם יהיה משהו דחוף יתקשרו אליכם, תאמינו לי. הסמארטפון שלי לא מקושר למייל של העבודה ואני עדיין בחיים.

תהיו יעילים. עצרו רגע וחשבו מהי המדיה הנכונה לצורך שאתם מבקשים לממש. במקום 200 הודעות בוואטסאפ על ארגון מסיבת רווקים או שרשור מיילים של 15 מכותבים במשך חודש, אפשר להרים טלפון (כן, כן, למרות שהשנה 2017) או אפילו לקבוע פגישה. טכניקות מיושנות אלה עדיין מוכיחות את עצמן ומאפשרות לסגור עניינים במהירות וביעילות ששום טכנולוגיה אחרת לא אפשרה (ואגב תיאומי פגישות, אם עדיין לא הכרתם את Doodle, זה הזמן).

מחקו אפליקציות. לא רק של הפייסבוק. גם של טוויטר,  Ynet, כלכליסט, הארץ, טיימאאוט, מאקו או כל אתר תוכן אחר שידוע כשואב זמן מצטיין. כנסו אליהם דרך המחשב או במקרים "דחופים" דרך הדפדפן.

שמרו על זכות הבחירה. זפזופ בטלוויזיה או בתחנות רדיו ושקיעה בתכנים אקראיים – OUT, בחירה נקודתית של תכניות ופודקאסטים ספציפיים בהם אתם מעוניינים – IN

ייצרו בעצמכם תוכן בעל ערך. השקיעו מחשבה בפוסטים שאתם מעלים. חשבו אם הם עשויים לתרום לאנשים סביבכם ולעולם בכלל בדרך כלשהי. גם תמונה של הכלב שלכם יכולה להיות בעלת ערך בסיטואציות מסוימות, אבל לכתוב כל יום "בוקר טוב" עם סלפי… פחות.

העדיפו מיילים והודעות פייסבוק. ייתכן ויפתיע אתכם, אבל אני בעד הודעות בפייסבוק ומיילים, בוודאי לעומת וואטסאפ. אני מרגיש שלגיטימי לשלוח אותן בכל שעה (בהנחה שהנמען אימץ את הטיפ הראשון ברשימה), ואפילו עוד יותר לגיטימי לענות בטווח של שעות ואפילו של ימים. התנהלות כזאת הופכת את החיים לרגועים יותר.

נסו להשאיר את הסמארטפון בבית. נניח כשאתם יוצאים לטיול קצר עם הכלב או נוסעים לים. זה לא כזה מפחיד כמו שזה נשמע, ואתם אפילו עלולים ליהנות מזה.

והכי חשוב, גרמו לטכנולוגיה לעבוד בשבילכם. המודל המסחרי של יותר מידי אפליקציות בנוי על מנגנון "שהייה" – מטרתו לנסות לגרום לנו להישאר באפליקציה למשך כמה שיותר זמן, בלי קשר לערך שאנחנו זוכים לקבל. המטרה שלנו היא להבין איזה אפליקציות עובדות בשבילנו, ומייצרות עבורנו מקסימום ערך במינימום זמן. דוגמאות חיוביות מחיי: שעון מעורר (ואם להיות יותר ספציפי, הסנוז'), Moovit, Our Groceries (וכל שאר האפליקציות עבור רשימות קניות משותפות), אפליקציות מזג אוויר ואפילו Sonkick המעולה שמתריעה אך ורק כאשר יש הצלבה בין מיקומים שבחרת לבין אמנים שקבעו הופעה באותו מקום (מוזמנים להוסיף המלצות לאפליקציות עם יחס 'זמן תועלת' גבוה בתגובות)

***

באותו נושא

הנודיסטים החדשים

מינימליזם מחשבתי

 

 

תגובות19

  • משה
    להגיב נובמבר 28, 2017

    משה

    בהקשר הזה שווה להמליץ על הבלוג
    http://calnewport.com/blog/
    שדן במשך שנים על הקשר שבן טכנולוגיה לפרודקטיביות

      

  • להגיב נובמבר 28, 2017

    אליסיה שחף

    מזדהה עם כל מילה ומילה, הכל כולל הכל.

      

  • להגיב נובמבר 28, 2017

    נדב ברמן ש.

    יפה מאד. בפרפרזה על יהודה עמיחי, המקום שבו אנו צורכים (תוכן דיגיטלי) הוא רמוס וקשה כמו חצר. בשביל להיות יצירתי צריך לתחח את האדמה. לחשוב, להשתעמם, להרהר. לא להיות אווז מפוטם מידע. ההבחנה בין המחשב לסמרטפון אותה מציע עדי היא מפתח טוב לכך.

      

  • להגיב נובמבר 28, 2017

    אמיתיי

    כמה נכון. אצלי זה השילוב בין ה-fomo לבין הfomi 🙁
    הפחד להפסיד אורעים לצד הפחד לאבד מידע…ואז יש overload מטורף
    שמוביל לסוג של תרדמת כזו…מכל האינפורמציה והצורך להיות "שם"
    אני לא נמצא "כאן". בתוכי

    תודה!

      

  • להגיב נובמבר 29, 2017

    שושי

    אני רואה את ה fomi לא כפחד מאיבוד מידע, אלא פחד מלהיות לבד. אם מישהו יושב לבד בבית קפה הוא מיד שולף אפליקציה, כי כבר אי אפשר להיות לבד, כי לא יודעים מה לעשות עם זה ואין לגיטימציה לזה.

      

  • להגיב נובמבר 29, 2017

    דוד

    מעניין וחשוב, כתמיד.
    תודה
    דוד

      

  • להגיב דצמבר 1, 2017

    אחד

    מעבר לכך שהטור כתוב מצוין, קשה לי להזדהות עם התוכן. אין לי פייסבוק וממה שראיתי אצל אחרים הפוסטים וה"הגיגים" שמעלים אליו ברובם המוחלט גם לא מושכים אותי לפתוח פייסבוק. נראה לי שקל יחסית פשוט להתנתק משטף הפוסטים האידיוטיים שמועלים וגם לא כל כך נורא אם מפסידים את היתר.

      

    • עדי כהן נייס
      להגיב דצמבר 1, 2017

      עדי כהן נייס

      ל-"אחד", אני גם חושב שהפייסבוק בבסיסו מלא בבולשיט ובפוסטים שלא תורמים דבר. עם זאת, עם השנים הפייסבוק הפך למעיין עיתון/מגזין שבאמצעותו אני צורך תוכן באופן מותאם ונוח – למשל במקום לצפות בחדשות או לפתוח YNET, אני פשוט עוקב אחרי עיתונאים, פובליציסטים (וגם סתם "פשוטי עם" שדעתם מעניינת אותי…) שמעניינים אותי באופן ספיציפי. נוסיף לכך את הקבוצות שחלקן מקצועיות ורלוונטיות, והנה קיבלת פלטפורמה שחבל להתנתק ממנה במובן של צריכת תוכן.

        

  • להגיב דצמבר 1, 2017

    עמית

    אין לי וואטסאפ וכנראה שגם לא יהיה. אנשים נהיו חמוצים בגלל הטכנולוגיות המתקדמות האלה כשפתאום יוצא איזה סמארקפון יותר מתקדם ולא משווקים אותו בארץ והוא נתקע להם במכס.
    קראתי היום משהו שלא חידש לי כלום על אנשים שמקבלים פרסומת באופן מחשיד אחרי שיחת טלפון. כתבתי על זה לדף של "סלואו" שאני מקווה שכמוני, גם אחרים יהפכו את "האח הגדול" לבעיה שאינה שלהם.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2017

    ענבר

    אהבתי. טור חשוב כי הוא גורם לעצור ולתהות על המובן מאליו. אני חוקרת רשתות חברתיות במסגרת הדוקטורט שלי, אז אולי אכתוב פעם בהרחבה יותר על תנועה שאני מזהה שמתחילה להתפתח בכיוון שציינת…
    ובאמת אני חושבת, שיש כאן בבסיס את ההפסד הכי גדול והוא להיות יצרנים איכותיים בעצמנו. אני מרגישה את הצורך הזה מאוד ולא בטוחה לאן לכוון אותו.

      

    • עדי כהן נייס
      להגיב דצמבר 1, 2017

      עדי כהן נייס

      תודה על התגובה ענבר 🙂 אשמח לקחת חלק במחקר שלך במידה ויהיה רלוונטי.

        

  • להגיב דצמבר 4, 2017

    דוד

    המלצה על אפליקציות לקריאה שמאפשרות את זכות הקריאה:

    במקום לקרוא באתרים אין סופיים, לבחור את התוכן המעניין מראש ולקרוא אותו באפליקציות כמו pocket או kindle.

      

  • להגיב דצמבר 8, 2017

    אלון

    מאוד ממליץ לצפות בסרטון בנושא, שמדבר על הצד הביולוגי של העניין:
    https://youtu.be/4Lx1kIrempw

    יש לו סדרה של סרטונים בנושא, בהם הוא מסביר איך האינטרנט הוא בעצם סוג של מכונת-מידע-חדיש, ואיך המוח שלנו מתמכר לזה.
    בין השאר הוא מסביר שהרגע שבו יש פיק של גירוי במוח, הוא דווקא בשניה לפני שהעמוד נטען, ולאו דווקא ברגע קבלת המידע.

      

  • להגיב דצמבר 18, 2017

    שירה

    כתבת מצוין. היתה לי איז תקופה של שבועיים לאחרונה שהתנתקתי כמעט לגמרי מהפייסבוק מכל הקבוצות והדיונים ואז נכנסתי וראיתי שזה ממש לא חשוב ולא משנה לאף אחד אם הייתי שם או לא. מדובר בתחנת רכבת המונית של אנשים נטולי פנים שמקיימים אינטרקציות דרך מילים ואייקונים אחד עם השני ואם אחד מהם יחסר, לא יקרה שום דבר. בטוח יש מישהו אחר שידאג להגיד את אותם הדברים שאתה היית אומר, במקומך.

      

    • עדי כהן נייס
      להגיב דצמבר 22, 2017

      עדי כהן נייס

      היי שירה, קודם כל תודה רבה.

      אדגיש שלדעתי לפייסבוק יש יתרונות ותועלות מאוד משמעותיים, שחשוב לדעת כיצד לנצל אותם. אחד מהם הוא למשל היכולת לחזק ותחזק את הקשרים החלשים, שמחקרים רבים מראים כי יש להם חשיבות רבה להתקדמות מקצועית ואישית ולכן למוביליות חברתית.

      לכן, חשוב לנסות להתמקד בתועלות ולצמצם את העיסוק בטפל, כפי שציינת, כמו למשל דיוני סרק ו/או התכתשויות עם זרים 🙂

        

  • להגיב דצמבר 23, 2017

    ביולוג ירושלמי

    קראתי את התגובות ולא ראיתי אחד "אמיץ" שיקום ויגיד את מה שאפשר ורצוי להגיד בשם אומרו.
    אז אני אקח את העמדה הניצית, הקיצונית ואשתף בהגיגי:

    1. סמארטפונים זה רעל.
    לא רק רעל של קרינה לא מייננת שלאט לאט לומדים שגם היא סוג של מזיקה (אלא מה?), ועוד חוקרים ומבינים עוד ועוד בדרך לשם.
    לא רק רעל של ניצול מדינות בעולם השלישי ובני אדם שיושבים ומרכיבים אותם בעבודת כפיים סיזיפית ותת אנושית.
    אלא שהמכשיר השתלטן, הנדחף ומספק האורגזמות בדמות פרצי הדופאמין הנ"ל הוא זבל אחד גמור.
    הסמארטפון הוא האאוריקה של ההתניה האופרנטית.
    "הם" תיכננו אותו ככה ו"הם" רק מחפשים אנשים שיהיו זומבים ויאבדו מאנושיותם.
    למה?
    בגלל המון סיבות שיאריכו את התגובה הניצית הזו לנצח.
    לא משנה כמה הסמארטפונים נוחים, כמה הם מעולים, כמה הם מודרניים, כמה הם פרודוקטיביים… זה בדיוק מה שהם אמורים להיות.
    מי צריך לצלם כל כך הרבה תמונות כל הזמן ולשמור אותן ולעולם לא להסתכל בהן שוב? מי צריך להעלות אותן כל הזמן ורק לחכות לתגובות ולייקים ולהרגיש דחוי ועצוב אם לא התקבלו כאלו?
    הסמארטפונים תמיד יבואו על חשבון היכולות היותר חשובות והיותר אנושיות שלכם. הם יחליפו תכונות אנושיות בתכונות פחות אנושיות. כשרונות אנושיים אמיתיים בכאלו שהם מכניסטיים ומנותקים מעצמם.
    כשאתם מתמכרים לנוחות של הסמארטפון, אתם כמעט ומאבדים צלם אנוש. הנוחות מנוונת. אבל לאט לאט, מעט מעט, מבלי להרגיש.
    איך תדעו?
    פשוט תנסו להתנתק ממנו לחלוטין יומיים-שלושה ותבינו עד כמה קשה לכם.
    פשוט תכבו אותו לחמישי-שישי-שבת. נראה אתכם.
    תראו כמה תרגישו לבד. כמה בודדים. כמה מנותקים. כמה תלושים.
    אתם בטוחים שזה "נורמלי", להרגיש כך, לא?
    את כל מה שניתן לעשות בסמארטפון אפשר ורצוי לעשות אחרת תוך כדי איטיות, יצירת אתגר, השקעת מאמץ, זמן ומשאבים מוחיים.
    הסמארטפונים יוצרים זומבייםי הכבישים, שמסרבים ליצור קשר עם בני אנוש אחרים שאינו ווירטואלי, ורוב רובם של המוחות האנושיים לא מסוגלים להתמודד עם השלכות השימוש בסמארטפון.
    לא צריך להביט רחוק אלא רק להביט בתחנות הרכבת והאוטובוס, בנסיעות הרכבת והאוטובוס, בנהיגה של בני האדם, בהליכה שלהם ברחוב, במפגשים החברתיים.
    זה נראה לכם "נורמלי"?

    2. הפייסבוק הוא עוד יותר זבל גמור.
    אתר שקרני עם פרסומות שדוחף לכם בדיוק את מה שהאלגוריתם שלו רוצה שתראו.
    זה לחלוטין לא כמו שהיה בהתחלה שראיתם בפיד את כל החברים שלכם ומה הם רושמים.
    לא.
    עכשיו זה רק מה שרוצים להראות לכם, ואתם אוכלים כמו נמלים בדבש.
    כולכם עובדים כספקי תוכן בחצר של צוקרברג, מאכילים אותו בכל שורה שאתם כותבים ויוצרים בעבורו עוד ועוד מרשרשים הישר עם כפית לפה.
    חינם?… מעולה, אתם המוצר
    מה המוצר? אתם, ספקי התוכן שיוצרים תוכן וגורמים לאתר להיות מה שהוא.
    ברוכים הבאים לעולמו של "החינם".
    אתר מגעיל שבו אנשים נורמליים, קשובים והגיוניים הופכים עורם ומתנהגים בצורה מגעילה ומלאכותית, מזלזלת ורברבנית, רגשנית ברמה של ילדה בת 3. טירוף חושים פסיכו-סוציולוגי.
    מביעים רגשות בצורה הזויה עד ילדותית. מבוגרים הופכים לילדים. שולחים אימוג'ים.
    וכל כך הרבה אנשים עילגים. גם בצורת הכתיבה. גם בתוכן. גם בצורת ההתנהגות והיחס לאחר. כל כך הרבה רוע מתפרץ מבלי משים.
    אנשים רגישים הופכים לזבלים, מתנצחים ומעצבנים.
    הכל זבל טהור שם.
    וכל הזמן ימשיכו לומר לכם שזה טוב.
    כשמתנתקים מהפייסבוק אחרי תקופה ממושכת הוא כל כך חסר ביומיים-שסועיים הראשונים. כל כך חסר. מבינים כמה גם הוא סוג של התניה אופרנטית סופר מתוחכמת.
    אחרי תקופה בלעדיו הוא לא חסר בכלל, שום כלום בו לא מושך, מבינים שהעולם שמתקיים שם הוא ווירטואלי מקולקל ואפשר להסתדר בלעדיו. מבינים עד כמה הוא אדיוטי.
    פתאום מתקשרים לאנשים. פתאום שואלים באמת לשלומם. פתאום יש סבלנות אפילו להתאמץ ולפגוש אותם. פתאום יש פחות רגשות אשם על ביזבוז הזמן הטרחני והעלוב מול המסך. פתאום הפרעת הקשב נעלמת. פתאום מסוגלים לקרוא טקסטים ארוכים. פתאום מסוגלים להקשיב ליותר זמן לבני אדם. פתאום החדשות כבר לא מעניינות אתכם כל כך. אתם מסוגלים שלא לצוף במחשבות כל כך מהר אלא להתמקד ולהתרכז.
    פתאום חוזרים אליכם כישורים שכבר שכחתם שהיו לכם אחרי כמה שנות שימוש בפייסכלוב.
    השעמום הקוהרנטי-אינהרנטי של היום דוחף אותנו לאתר הזה ולסמארטפון.

    תתגברו על עצמכם! תחזרו לשורשים.
    היה לי כף להתנצח פה עם עצמי.
    נתראה 🙂

      

    • להגיב מרץ 29, 2018

      בנימין

      אחרי תקופה לא קצרה שבה ניסיתי להימנע מלחשוב את מה שכתבת, הבנתי באופן סופי שזה נכון.
      כמובן, יש לפייסבוק וכל דומיו יתרון במקומות מסוימים, אבל לעתים קרובות מדי אנחנו משתמשים ביתרונות הפעוטים האלה כתירוץ להישאר שם.

      תודה שעזרת לי להטמיע את התובנה הזאת באופן סופי.

        

  • להגיב מרץ 4, 2018

    קרין

    נפלא

      

השאירו תגובה