הנודיסטים החדשים

הטלפונים הניידים הפכו בעשור האחרון לחלק בלתי נפרד מחיינו. אלא אם הטלנו על עצמנו הגבלות, הם ילוו אותנו לעבודה, לנסיעות, לבילויים עם חברים ולחופשות, לשולחן ארוחת הערב, לשירותים (ואם הם עמידים למים גם למקלחות). הם הדבר האחרון שחלקנו רואים לפני שהם נרדמים והדבר הראשון שאליו שולחים את היד אחרי שמתעוררים.

מעבר להתבססותם כאמצעי התקשורת המרכזי שלנו (שיחות והודעות), משתמשים כבדים נעזרים בהם על מנת לנהל ולאחסן חלקים משמעותיים מחייהם: רגעים אישיים מונצחים בתמונות, תאריכים חשובים ופגישות זוכים להתראות קוליות, מסלולי הגעה (או סתם התמצאות כללית בסביבה) מוכתבים באמצעות אפליקציות מתאימות, יעדים אישיים כגון התקדמות בלימודי שפה או אימוני ספורט נמדדים אף הם וזוכים למשוב, וכמובן, מעורבותנו החברתית באופן כללי הפכה תלוית נוטיפיקציות המבשרות לנו על שינויים ועדכונים בחייהם של החברים ברשתות (חופשות, חתונות, עבודה חדשה או בריתות).

העובדה שהמכשירים הניידים הפכו למעשה ל"הרחבה של העצמי" גוררת עמה סיבוכים פיזיולוגיים מסוימים. בעשור האחרון נערכו מספר מחקרים (האחרון שבהם פורסם ביולי 2017) שביקשו להפריך או לאשש את קיומה של ה"נומופוביה" (No Mobile Phobia), מונח שהוטבע כבר בשנת 2008 על מנת לתאר מופעים שונים של חרדה ולחץ עליהם דיווחי משתמשים שמצאו עצמם לפתע ללא מכשירים ניידים, בין אם בשל תקלה, גניבה, הימצאות בסיטואציה שאינה מאפשר שימוש במכשיר (למשל טיסה), או אפילו צניחה של תוחלת הבטרייה לאחוזים בודדים ואובדן קליטה.

קשיים בנשימה, רעידות, חוסר התמצאות והזעה הם רק חלק מהסימפטומים הפיזיים עליהם מדווחים הנבדקים, ולצדם תחושות של פחד, תלות, דכאון, דחייה ודימוי עצמי נמוך. כמעט כאילו איבדו איבר מגופם.

גם אם תופעות אלה נשמעות לנו מוגזמות, וייתכן שהן באמת מאפיינות בעיקר משתמשים כבדים, הרי שמרביתנו נצטרך להודות שיציאה מהבית ללא מכשיר נייד עלולה לגרום לנו כיום, ולכל הפחות, חוסר נחת מסוים. באופן אישי נתקלתי בתחושה זאת לראשונה לפני כעשור – יצאתי לעבודה בבוקר כהרגלי ורק בשלב מאוחר מידי הבנתי שלא לקחתי עמי את הטלפון הנייד. עכשיו, בזמנו היה מדובר במכשיר נוקיה שלא ידע לעשות דבר למעט קבלת שיחות ושליחת הודעות, ועדיין, לכמה שניות ארוכות הרגשתי כאילו יצאתי מהבית ללא בגדים, וכעת אני עירום באמצע הרחוב.

אני זוכר בפירוש שהופתעתי מעוצמתה של התחושה, אבל כמה רגעים אחר כך היא החלה לדעוך ואת מקומה תפסה אחרת. לא הייתי מגדיר אותה כשלווה אלא יותר כהתרגשות חדשה. אני הולך באמצע הרחוב, ערום לגמרי, ומרגיש עם זה סבבה לחלוטין. לעזאזל, חשבתי לעצמי במעיין הארה, אני נודיסט.

***

גם אם החוקרים חלוקים ביניהם בנוגע להשלכות של ה"נומופוביה", הרי שלעצם מניעתה הם תמימי דעים: הפחתת השימוש בסמארטפונים, לאורך זמן ובעקביות, תצמצם בצורה דרמטית את הסימפטומים המדווחים. אם נלמד, בתור התחלה, להשאיר את הנייד בבית כשאנחנו יוצאים עם חברים, להרחיק אותו מהשולחן כשאנחנו אוכלים, להטמין אותו עמוק בתיק כשאנחנו מטיילים, להשאיר אותו מחוץ לחדר השירותים וכו', נוכל בצורה איטית ומדודה להפחית את התלות שלנו במכשיר, ונהפוך, בסבירות גבוהה, לאנשים יותר רגועים, בטוחים וחופשיים. לנודיסטים חדשים.

***

פרידה מהנייד, ולו לכמה שעות, עלולה להיראות כמשימה קשה לחלק מהמשתמשים. בדיוק בעבורם אני יכול להמליץ על אתגר "משועמם ויצירתי". בחור בשם אורי אשכנזי נתקל ביוזמה בשנת 2015 בפודקאס New Tech City (שכבר אינו קיים), והחליט לגייר אותה על מנת שעוד אנשים יוכלו להתוודע אליה ולחוות אותה.

ההצטרפות לאתגר היא פשוטה, כל שעלינו לעשות זה להירשם באמצעות כתובת המייל שלנו, ולאחר שנאשר שאנחנו לא רובוט, נזכה לקבל סדרת מיילים יומית שנמשכת שבוע אחד בלבד, עם מיני-אתגר בכל בוקר, שיסייע לנו לבלות פחות עם הנייד, להיות יותר 'משועממים' ומכאן גם שהרבה יותר יצירתיים.

הבוקר קיבלתי את המייל האחרון בסדרה. אני לא אעשה ספוילרים למי שמתכוון להירשם, רק אציין שמדובר בקונספט חביב, באתגרים שמנוסחים היטב, ובמיילים שמעוררים מחשבות או לפחות מעלים חיוך. מומלץ בחום (הרשמה ממש פה).

***

באותו נושא:

הגמילה הדיגיטלית שלי

101 דרכים להאט את החיים – פרק 31 – משתעממים