מינימליזם מחשבתי

לפני כחצי שנה פנו אלי מתאגיד השידור החדש 'כאן' והציעו לי להקליט סדרה של פודקאסטים אודות תנועת ההאטה. סירבתי בנימוס בטענה של חוסר זמן (הפרויקט עלול היה לפגוע בצורה משמעותית בהרגליי הבהייה שלי), אולם אני מודה שהדבר שבאמת הרתיע אותי מלהיכנס לחדר ההקלטות היה עמוק מכך, ושבאותם רגעים לא הצלחתי להסביר אותו אפילו לעצמי, שלא לומר לבחור הנחמד בצד השני של הקו. רק במהלך השבוע האחרון, וכתוצאה משורה של אירועים קטנים, הבנתי מדוע לאתר תנועת ההאטה, ככל הנראה, לא יהיה פודקאסט לעולם.

זה התחיל עם לינק ששלח לי חבר, למאמר אודות חשיבותם של 'חלומות בהקיץ' לעידוד היצירתיות והגמישות המחשבתית. איינשטיין, דארווין וניטשה, אם להסתמך על אותו טקסט, הם רק שלושה אישים מוכרים שנהגו לפנות לעצמם פרקי זמן מסודרים על מנת לאפשר למחשבותיהם לנדוד, וכך להניח למוחם לייצר רעיונות ופתרונות באופן ספונטני ככל האפשר.
כמה ימים אחר כך צפיתי בסרטון קצר של צמד 'המינימליסטים', במהלכו הם נימקו את החלטתם שלא לשלב פרסומות בפודאקסט שלהם בכך שהם לא מעוניינים "לייצר הסחות דעת מיותרות", והגם שמדובר בהחלטה ראויה (כולנו היינו שמחים לצרוך תוכן איכותי ללא צורך להיחשף לפרסומות או חסויות), משהו בדבריהם הותיר אותי חסר מנוחה. השילוב בין מינימליזם לפודקאסטים עדיין צרם בעבורי, אלא שהפעם החלטתי להסביר, ולו לעצמי, את הסיבה לכך. זה לא לקח הרבה זמן, פשפוש קצר ברשת וקריאה אודות הרגלי האזנה העלה את הנתונים הבאים: אם בשנת 2014 הרוב המוחלט של מאזיני הפודקאסטים עשה זאת באמצעות מחשב, הרי שנכון לשנת 2016, מרבית המשתמשים (64%) עושים שימוש בסמארטפון או טאבלט, וכמעט כולם מאזינים בעודם עושים דברים אחרים: נוהגים, מתאמנים, רצים, רוכבים על אופנים, מבשלים, וכמובן, עובדים.

במילים אחרות, הפודקאסט הוא הסחת דעת בפני עצמו.

***

קשה להתווכח עם הפופולאריות של הפודקאסטים, ורגע לפני שאני מואשם שוב בהיותי ניאו-לודיט המבקש להכחיד טכנולוגיות חדשות ולנעוץ מקלות בגלגלי הקדמה, אקדים ואומר שאין לי שום דבר עקרוני נגד המדיה החדשה (חדשה יחסית). נועה מאזינה באופן קבוע למספר פודקאסטים, ובכל כמה ימים אני זוכה למיני הרצאה המסכמת בעבורי לא מעט סיפורים מעניינים להם היא האזינה. במובן זה, פודאקסט אינו שונה בהרבה מספר טוב, מהרצאה מעניינת, תוכנית טלוויזיה או סרט. אלא שיש הבדל אחד משמעותי בין הראשון לאחרונים – כשאנחנו קוראים ספר, מאזינים להרצאה, צופים בטלוויזיה או רואים סרט, אנחנו כמעט תמיד עושים רק דבר אחד. כאשר אנחנו מאזינים לפודקאסט אנחנו בסבירות גבוהה עושים זאת תוך כדי עשיית דברים אחרים.

***

את חוסר הנוחות שלי עם רעיון המולטי טאסקינג כבר הבעתי מספר פעמים בעבר, אולם המוטיבציה שעומדת בבסיס ריבוי המשימות חרגה זה מכבר מתחום עולם העבודה. לא מעט אנשים חיים בתחושה שכל רגע שחולף במהלכו הם לא למדו דבר מה חדש, החכימו, ספגו השראה או סתם התבדרו הוא רגע מבוזבז. הם ממלאים כל הזדמנות בתוכן חדש, נאמנים לרעיון שהאדם הוא פרויקט שדורש בכל עת השבחה. אולם, באותה מידה שעודף של חפצים עלולים ליצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים, מעניינים ככל שיהיו, עלולים ליצור 'סתימה' במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

בימים אחרים, לא כל כך רחוקים. מכוניות נסעו על הכבישים ללא מכשירי רדיו. אנשים ישבו בסלון ביתם ללא מכשירי טלוויזיה. יצאו להליכות או לריצות מבלי להצמיד טלפון חכם לזרועם. ייתכן שהחיים באותם ימים היו הרבה יותר משעממים, אבל הם בוודאות אפשרו יותר 'איים' של חשיבה עצמאית. מסיבה זאת ממש, ודווקא בעידן בו המידע זמין יותר מתמיד, מוטב לנו לסגל אורח חיים המאמץ גם רעיונות של מינימליזם מחשבתי.

Kazuo Nakamura, time-and-space-series-2-1974

Kazuo Nakamura: Time and Space series 2, 1974

***

באותו מאמר שנשלח אלי הצהיר הכותב על מנהגו החדש: בכל שבוע, בימי חמישי, הוא מפנה לעצמו שעתיים לצורך חשיבה. הוא מכבה כל הסחת דעת אלקטרונית, סוגר את דלת חדרו ומניח למחשבותיו להתחיל לנדוד. זה עובד בשבילו, וככל הנראה יעבוד בשביל רבים אחרים שקראו את הצעתו, אולם לטעמי מדובר בפרקטיקה נוקשה ומעושה. אני מעדיף להרגיל את עצמי לחשוב, להרהר ולחלום בהקיץ באופן יומיומי, ותוך אימוץ של הרגל אחד פשוט – לעשות רק דבר אחד בכל עת, ובמידת האפשר, להניח למחשבותיי לנדוד תוך כדי. כשאני מבשל אני רק מבשל. כשאני רוכב אני רק רוכב. כשאני נוהג אני רק נוהג (בעבר נהגתי להאזין לשיעורי גרמנית אולם נגמלתי מן המנהג הזה). כשאני רץ אני רק רץ (וזה אולי המקום לציין כי האזנה למוזיקה אינה דומה מבחינתי להאזנה לפודקאסטים שכן היא אינה דורשת רמת ריכוז זהה ומאפשרת את אותה נדידה של מחשבות). באופן קבוע יש לי ספר בתיק אבל לפעמים אני אעדיף לבהות מחלון הרכבת במקום לקרוא, והשוטטות אהובה עלי במיוחד לא מעט בזכות העובדה שתוך כדי הליכה קשה יותר לשחק עם הנייד.

עשיית דבר אחד בלבד, ופינוי של זמן לחשיבה, דורשים אימון בפני עצמם. אנחנו צריכים לתרגל 'אי עשייה', ללמוד להתבטל, להכיר בחשיבותו של השעמום, ולעשות כל זאת בתקופה שיוצאת מעורה על מנת להבטיח שלא יהיה בחיינו ולו רגע דל אחד. אל תכנעו.

***

אם אנחנו רוצים להקשיב לפודקאסטים, הבה נעניק להם את הכבוד המתאים. נשב על הספה, ליד המחשב, או נשכב במיטה לפני השינה, ורק נאזין. ונתרכז בדברים שנאמרים. בשאר הזמן נותיר לעצמנו חללים פנויים לחשיבה בהקיץ. אני מבטיח שאם נתמיד בכך לאורך זמן, נגלה שהאדם הכי מעניין שאנחנו מכירים לא נמצא בצד השני של האוזניות. הוא ממש פה, איתנו, ברגע זה.

 

תגובות14

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    יאיא

    יש אנשים שמאזינים לפודקאסטים תוך כדי שהם עושים דברים אחרים על אוטומט באופן שלא מצריך מהם יותר מדי תשומת לב, כמו ריצה והליכה או נסיעה באוטובוס ועמידה בפקק, ולכן זה אולי לא ממש נחשב למולטיטאסקינג…

      

    • עמית נויפלד
      להגיב ספטמבר 3, 2017

      עמית נויפלד

      אמת, ובדיוק בגלל זה אני חושב שאלה זמנים מצויינים לאפשר למחשבות לנדוד ולא להעמיס על המוח עוד ועוד תכנים חדשים, מופלאים ככל שיהיו.

        

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    דוד

    עמית תודה!

    קראתי בשקיקה תוך כרסום קשיו
    בתקווה שלא חטאתי לרעיון.

    הפוסט מקסים כתמיד
    אשתדל ליישם
    דוד

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    הדר

    ממש מעולה. תודה!

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    רינגו

    מעולה.
    אני מצטרף לסלידה מריצה עם סמארטפון, ובעיקר משימוש באפליקציות הריצה למיניהן, שעוקבות אחרי המסלול, הקצב, הדופק, שריפת הקלוריות ושאר מדדים מיותרים.
    אלא אם את אצנית מקצוענית, למה לך לדעת את כל הדברים האלו?
    הספורט, והריצה בפרט, הם אחד המקלטים האחרונים של העצמי מתרבות הצריכה והמדידה שנדחפת לכל פינה. והנה, גם פה לא מספיק כבר סתם לרוץ. צריך למדוד, להשוות וכמובן להשתפר כל הזמן, כאילו היה הגוף איזה מפעל יצרני שיש לייעל אותו לתפוקה מקסימלית.
    אני בעד להנות מהניתוק, להתרכז רק בנשימה, בלב הדופק ובהרגשה של הרגליים על הקרקע. להיות אדם קדמון לחצי שעה.

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    שי ח

    נגעת בנקודה עמוקה. הנטיה שלנו להמנע מלעשות רק דבר אחד ולנסות לדחוף עוד כמה דברים לאותה מסגרת זמן (הקשבה תוך כדי ריצה, אכילה תוך כדי צפיה, שליחת אימיילים תוך כדי ישיבת עבודה וכולי מרדדים את איכות העשיה שלנו.

    אני למשל מקפיד לתלות כביסה. המכסימום שאפשר לעשות תוך כדי תליית כביסה זה לזמזם. בזמן תליית הכביסה המחשבות שלי פנויות לנדוד מצד אחד ומצד שני אף אחד מבני המשפחה לא מעז להפריע לי פן יקבל זימון לעזור לי בתליית הכביסה.

    המלצה נוספת (שפעם יישמתי והיום לא) היא שטיפת כלים. היא דורשת ריכוז מחד, אבל מאידך מאפשרת למחשבות לנדוד. מקום נפלא לרעיונות חדשים לנבוט ולהזרק לכל הכיוונים.

    אני מאוד מתחבר לרעיון ריבוי המשימות תוך כדי האזנה לפודקסטים. פעם הייתי הולך לישון עם פודקסטים באוזן. באופן מעשי הייתי משלים פודקסט בשבועיים כי תוך חמש דקות הייתי עובר לעולם שכולו חלומות ופעילות מוחית איטית והפודקאסט … אולי דיבר אל תת ההכרה שלי 🙂

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    שלי לואיס

    הי ותודה, כיף להכיר את הבלוג שלך (הגעתי מה"דלת" של נעמה אורבך:) קוראת בעיקר בשביל להאט את המחשבות ואולי גם את הדופק. לאט לאט אתרגל למחשבה 🙂 ערב נעים

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    מור

    הרעיון פשוט, הביצוע יותר קשה ממה שזה נשמע, וזה דורש הרבה תרגול עד שמגיעים למיקוד ללא הסחות דעת. ודווקא מה שהכי קשה, זה להתמקד בפשוט לא להתמקד בכלום ולתת למחשבות לזרום!
    תודה על המאמר הכל כך חשוב!

      

  • להגיב ספטמבר 3, 2017

    קרן

    מקסים עמית, מאוד מתחברת (-:
    תודה, נגעת בדיוק במה שתמיד קצת צורם לי בפודקסטים על מינימאלים….

      

  • להגיב ספטמבר 4, 2017

    עופר

    שלום לעמית
    כרגיל נהנתי לקרוא את דבריך החכמים.
    אני מבקש להוסיף 3 דברים:
    אחד, המשמעות העיקרית ואולי היחידה בחיים היא עצם החיים עצמם (ולכן לא צריך להילחץ מ"חוסר משמעות" בחיים)
    השני, לנסות ולחשוב שדוקא כאשר משעמם אז אתה ממש חי.
    כלומר אם אתה עסוק או נהנה ממשהו כולך מרוכז באותה עשיה ומשכך "שוכח" מהחיים אבל אם משעמם אני חושב שעל המשועמם לנסות לא לסבול ולחשוב שבעצם רק בזמן השיעמום (שיעמום כהגדרה בגדול הוא אי עשית משהו מעניין) אתה חי.
    שלישית, בתקופת המערות לא היו (כנראה) סמרטפונים וכו'. לא נראה לי שהאדם חיפש אתגרים . מה שעניין אותו הוא אך ורק לשרוד. אפשר אולי לראות קצת שרידים לכך גם היום במקומות מסויימים במקומות "נידחים" בעולם.
    מאחר ומבחינה של זמן אבולוציוני אנחנו במרחק אפסי מאנשי המערות אזי אני טוען שהמצב הטבעי שלנו הוא של slow כלומר לחיות בקצב של אנשי המערות ולא המצב שבו אנשים מצויים היום .
    ושוב תודה על דבריך

      

  • להגיב ספטמבר 5, 2017

    עינת

    אני חוזרת להגיב כמה ימים אחרי שקראתי את הפוסט. למה? כי סתם ישבתי והרהרתי ופתאום "נפלה עלי" תובנה חשובה. נזכרתי בדברים שכתבת והבנתי שוב כמה חשוב הזמן הזה, להרהר או לחלום בהקיץ. זמן שהוא הראשון שאנחנו מוותרים עליו לטובת אפקטיביות או כל דבר אחר.
    תודה על התזכורת.

      

  • להגיב ספטמבר 6, 2017

    ביולוג ירושלמי

    תשמע עמית, פשוט תענוג של פוסט. בעבורי בצורה חד-חד-ערכית זה כבר מעבר לתענוג… אקסטזה.
    קראתי בשקיקה כאילו היה זה טופס שמודיע לי שהשארתי בפיקדון הצבאי את כל הסכום ואני עומד לקבל את כולו מחדש.
    תענוג של רעיונות ואידאות.
    תענוג של נקודת מבט, של התבוננות על הנעשה, על האקראי ועל מה שהוא מבלי משים הלב.
    תענוג של קריאה.
    תענוג של הבנה.
    אני כל כך אוהב את מה ואת איך שאתה כותב ואת הבלוג שלך.
    אתה חייב לכתוב ספר. פשוט חייב. גם אם הוא יהיה מורכב מהלחמה של הפוסטים שכבר כתבת – אני ארכוש אותו לי ולחברים רק כי הוא מודפס ואפשר לחזור אליו ללא מסך מחשב.

    אני ואתה כל כך דומים וחושבים בקווים מקבילים על הדברים שאתה משתף אותנו בהם… זה מפליא אותי כל פעם מחדש. לפעמים אני משחק עם המחשבה שייתכן שאני חי את עצמי במציאות מקבילה שהיא אתה וכותב לעצמי במציאות האחרת שקוראת מהצד השני של המסך.
    שמח ואפילו מתרגש לומר בחדווה רבה שלא חידשת לי כלום!
    הרעיונות הללו שתיארת, התובנות הללו היו בי קודם, שרו בי בעבר. זה היה פה ממש בתוכי מוכן להישלף ולהתוודע.
    אתה פשוט מעלה את הכמוס שבי על הכתב. וזה פשוט מרגיש לי מופלא ששנינו חושבים ומנתחים את הסיטואציות השונות אותו הדבר (אני מתלהב כי אני מאוד מעריך את התובנות ואת התבונה שלך ולכן להידמות אליך זו זכות בעבורי).
    אני מסרב להיות מולטיטאסקינג ועומד על שלי.
    אני מסרב לעשות כמה דברים במקביל ולהיכנע לתכתיבי המודרנה.
    הסירוב שלי הוא עקרוני על גבול הלעשות דווקא. על גבול הלא להיכנע לנורמלי ולרגיל ולמה שכולם עושים.
    אני גאה (וזו כנראה הגאווה האמיתית היחידה שאני מרשה לעצמי) להיות ניאו-לודיט.
    ברצינות שגאה.
    ולמה גאה?
    תסתכל על כל השאר (אני כבר יודע שאתה מבין למה).
    פוסט מופלא ומרגש. פשוט מרגש.
    להתבונן היום על בני האנוש, על צורת ההתנהגות שלהם, על חוסר הלויאליות שלהם לעצמם, למלאכת החיים שלהם, על צורות התקשורת שהם נוקטים בה, על שטף המידע (שטף? צונאמי!) שבני אדם מוכנים, רוצים ומבקשים לקלוט ממכשיר אחד קטן ומעוד רבים כמוהו שתמורת נוחות שואבים מהם כל כך הרבה, לוקחים מהם כל כך הרבה, מעניקים להם כל כך מעט בתמורה, כל כך הרבה זיוף אנושי, כל חוסר ההגינות הזו שבלהתנהג כך לבני אדם באמצעות כל האמצעים הכשרים וה"נורמטיביים" היום למיניהם…
    בעל חיים בהפרעת קשב ופיגור.

    אבל אני, שלא כמותם, גאה להיות נון-קונפורמיסט כמו כולם!
    You see what I did there? 🙂
    (דן בן אמוץ הגבר, לא משפט שלי).

      

  • להגיב ספטמבר 9, 2017

    ארני

    תודה עמית,
    אכן הצורך כל הזמן להקשיב, לצרוך מידע, בידור, להסיח את הדעת, היא אחת המחלות של הזמן שלנו, ואני גם לוקה בה.
    אני כן משתדל לעתים לעשות דברים בתשומת לב ורק אותם, לא להאזין למוזיקה או הרצה תוך כדי, למרות שהרבה פעמים אני כן עושה זאת, בתור מי שמרבה לנסוע בתחבורה ציבורית זה כן מאפר לי להנות מהדרך תוך כדי הרגשה שאני לומד.
    בקיצור מחשבות מעניינות.
    אגב את לפודקאסט שאני כן החלטתי להקליט, אני ממליץ לאנשים להאזין תוך כדי שטיפת כלים או נהיגה, עקב תלונות של אנשים על כך שהוא איטי וארוך מדי ו"אין זמן" לשמוע אותו. אז אולי לך הוא דווקא יתאים להאזנה בזמן ישיבה על הספה ובהייה. אני מקפיד להשאיר אותו בעריכה מינימליסטית כולל זמן שתיקה והשמעת אהההה מדי פעם.
    הנה קישור (מקווה שזה בסדר ):
    http://ifwewill.net/category/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/

      

  • להגיב ספטמבר 10, 2017

    אסתי

    אני מוצאת שהמחשבות הכי יצירתיות שלי, והפתרונות הכי מוצלחים לבעיות, צצים תוך כדי ישיבה בטבע או תוך כדי האזנה למוסיקה.

    אני לא לבד בעניין, כנראה, כי יש הרבה מחקרים שמראים שטבע ומוסיקה עושים נפלאות לדמיון, ולכל השאר.

    אם כבר לבהות, עדיף במשהו יפה…

      

השאירו תגובה