"החיים שלנו כצרכנים מתחלקים לשני חלקים: התקופה שלפני עידן רמי לוי, והתקופה הנוכחית." במילים נרגשות אלה הוזמן רמי לוי להדליק משואה בשנת 2015, לאחר שנבחר לתפקיד בשל היותו: "פורץ דרך בתחום הקמעונאות, שהוביל להוזלת מחירים בתחום המזון". בעשור שקדם לטקס המרגש צמחה ההוצאה הממוצעת למשק בית על מוצרי מזון (כולל פירות וירקות) בקרוב לחמישים אחוזים: מ-1,705 ₪ בשנת 2003 ל-2,517 ₪ בשנת 2015, בעוד שמדד מחירי המזון באותן שנים עלה בכארבעים אחוזים בלבד, כלומר, קיימת עלייה ריאלית בהוצאה על מזון.
לאור הנתונים הללו ניתן להניח, ברמה סבירה של וודאות, כי גם אם נקודתית הצליח רמי לוי להוזיל מוצרים כאלה ואחרים (ראו ערך: עוף בשקל), הרי שבמצטבר, המודל הקמעונאי שהוא מייצג (בדומה לרשתות המזון הנוספות) הוביל בפועל להגדלת ההוצאה הכספית של משקי הבית. כעת, לא נותר לנו אלא לנסות ולברר כיצד קרה שהילת ההוזלות המרחפת מעל האיש והשקמה, לא חלחלה לציבור הרחב, והאם אכן חילק את חיינו לשניים: לפני שצצו מחסני הענק בפאתי הערים, ואחרי.
***
רמז ראשון לסיבה לעלייה בהוצאות משקי הבית על מזון ניתן לאתר במחקר של אוניברסיטת חיפה שבוצע בנובמבר 2016 ומסיבה לא ידועה צף ועלה השבוע בשנית לכותרות. חוקרים אספו וניתחו במשך שבוע את האשפה של 192 משפחות בעיר חיפה, ומצאו ששיעור בזבוז המזון (כלומר, מזון שהיה ניתן עדיין לעשות בו שימוש) עמד על לא פחות מ- 54%, מרביתו פירות וירקות. שבוע אחד וקצת פחות מ-200 משפחות אמנם לא מאפשרים לקפוץ למסקנות נחרצות, אולם מאחר ותופעת בזבוז המזון אינה חדשה, ואף זכתה לככב בדוח מבקר המדינה לשנת 2015, הרי שהתוצאות אינן תלושות מהמציאות. כלל הגופים העוסקים בתופעה מסכימים כי שיעור הבזבוז במשקי הבית מתחיל בסביבות ה-20% ומשם נע צפונה עד הכרמל.
הסיבה שאנחנו זורקים כל כך הרבה אוכל היא פשוטה: אנחנו קונים יותר מידי, ומראית העין של המחיר הזול גורמת לנו להשליך ללא היסוס גם מוצרים שעדיין יכולנו לצרוך, ולהחליפם בחדשים וטריים יותר (כביכול), מה שמחזיר אותנו לרשתות.
***
כל מהותן של רשתות הדיסקאונט טמונה ביכולתן למכור לנו כמה שיותר מוצרים. זה מתחיל במיקום הסניפים, הרחק ממרכזי הערים, שמצריך שימוש ברכב פרטי (ואם כבר הוצאנו את הרכב מהחנייה כדאי שנדאג למלא את העגלה), ממשיך בעגלה עצמה שדומה שעברה טיפול בסטרואידים וכעת יכולה לאכלס בנוחות את תכולתו המלאה של מקרר תעשייתי (אני עוד זוכר את עגלות הסופר של פעם, שנראות כיום כמו צעצועי ילדים), ומסתיים בשילוב כמעט מדעי של סידור המוצרים והיצע המבצעים, שמבטיח שכמעט תמיד נקנה יותר ממה שהתכוונו באמת.
אף אחד לא נוסע לסניף של רשת דיסקאונט כדי לקנות מוצרים ליום או יומיים גג. מי שכבר מגיע לאחד מצטרף בהכרח למלחמת הקיום שמתחילה בחיפוש חניה קרוב ככל האפשר לדלתות הסניף ומסתיימת ברכישה של מזון שמספיק לכלכל משפחה לשבועיים לפחות ויספיק להתקלקל אחרי שבוע אחד או פחות, או שסתם ייזרק כי היה חסר משהו קטן ונכנסנו למחסן "חצי חינם" ויצאנו שוב עם עגלה מלאה. כי היה מבצע. כי זה זול.
***
כשאנחנו זורקים מזון אנחנו זורקים כסף, וכשאנחנו זורקים כסף אנחנו מבזבזים אנרגיית חיים. אם אנחנו רוצים לשמור את אנרגיית החיים שלנו קרוב לחזה, אנחנו צריכים בתור התחלה להפסיק את מסעות הרכש השבועיים או הדו שבועיים ברשתות הגדולות. אלה, כאמור, רק גורמות לנו הוצאות מיותרות. במקומן, וזו הדרך הטובה ביותר מניסיוני לצמצם את בזבוז המזון, מומלץ לבצע קניות יומיות או דו יומיות, לפחות כאשר מדובר במוצרי מזון שנוטים להתקלקל או להתרכך במהירות יחסית. באופן זה אנחנו מבטיחים חיסכון כלכלי משמעותי, צריכה של מזון טרי, ותפריט ספונטני המבוסס על מה שבאמת רוצים. מוצרי מזון יבשים שאינם נוטים להתקלקל, אורז, פסטה, קטניות וכו' אפשר כמובן לרכוש בכמויות גדולות יותר, אבל גם במחלקה זאת לא הייתי עובר להזמין בסיטונאות.
כפי שהראיתי בעבר, רכישה בשווקים יכולה לחסוך עד 50% בהוצאות על המזון, ופקטור זה נלקח בחשבון כאשר נועה ואני בחרנו היכן לגור. כמובן שלא כולם יכולים לגור בסמיכות לשוק אבל גם קניות מדויקות אצל ירקנים ובמכולות יובילו בסופו של חודש לחיסכון משמעותי. דרך נוספת לצמצם דרמטית את ההוצאות היא לחדול ככל האפשר מרכישה של מוצרי מזון מעובד, מקורר, קפוא ובאופן כלל מתועש. גם צמצום צריכת הבשר והדגים יקזזו סכומים נאים מחשבון ההוצאות הקולינרי שלכם, וכמובן רכישה של מיומנויות בישול מינימליות, שבאופן אישי, ולדאבוני, התחלתי לתרגל רק לקראת גיל שלושים.
***
בזבוז המזון שמתרחש במשקי הבית הפרטיים הוא נשמת אפם של התאגידים הגדולים ורשתות הענק. הראשונים כבר מחשבים את עלות הפחת (המזון שנזרק) במחיר המוצר הסופי, והאחרונות מבססות את כל המערך העסקי שלהן על קניות מופרכות מצד צרכנים. רווחי העתק של גופים אלה יוצאים היישר מכיסינו, וכפי שעולה מהנתונים, בין אם הודלקה משואה ובין אם לא, כל שנה יוצא קצת יותר, ובהתמדה. מסיבה זאת ממש לא ניתן לבקש לפתור, או אפילו להקל, את בעיית בזבוז המזון, מבלי להתנער קודם לכן מכלכלת התאגידים והרשתות.
במובן מסוים, חיינו אכן נחצים לשניים, העידן שלפני רמי לוי (כסמן לתופעה רחבה), ואחריו, אבל החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מידי להתחבר למחצית הטובה: כשנחזור לקנות ממכולות, מירקנים, מאיטליזם, ממאפיות, מיצרנים קטנים וישירות מחקלאים, במקום ממחסני ענק המתופעלים בידי עובדים שקופים, נוכל להתחיל לשקם את מערכת היחסים שלנו עם המזון (אותה הזנחנו לחלוטין בעשרות השנים האחרונות), ונשיב לעצמנו משהו מהחדווה שמאז ומעולם היתה טמונה ברכישתו והכנתו.
איתמר כהן
כל מילה בסלע. אנחנו מקבלים כל שבוע לבית ארגז ירקות אורגניים, ואת רוב ההשלמות עושים במכולת השכונתית, שמגיעים אליה ברגל. לכאורה – עולה הרבה יותר. בפועל – דווקא משום שזה יקר, מתייחסים אל המזון בכבוד, ואוכלים בלי לזרוק כמעט כלום. בשורה התחתונה, עלות סל המזון הבריא והאיכותי שלנו לא גבוהה משל משפחות רבות, שקונות מזון מעובד, משקאות קלים, חטיפים ושאר מרעין בישין שאנו די נמנעים מהם.
איתמר כהן
דוד
תודה!
דוד
אחד
אני לא תומך מובהק של איכות הסביבה, אבל כן משאיר ראש פתוח לסוגיות סביבתיות ולמניעתן. זריקת מזון היא מהמזהמים הגדולים ביותר של הסביבה ויוצרת עומס עצום ומיותר על אתרי הטיפול בפסולת ועל המזבלות. כמובן שלכך מצטרף ההיבט הכלכלי של שקלים שנזרקים לפח – פשוטו כמשמעותו.
הפיתרון שלי הוא צמצום צריכה מיותרת על ידי רכישת פירות וירקות כהשלמה למקרר הביתי מדי יומיים בסופר (היקר) ליד הבית ורכש של קניות לשבוע ויותר (ביצים, חלב, חומרי ניקוי, גבינות) ברשת הדיסקאונט הרחוקה כרבע שעה נסיעה מהבית.
באופן כללי, בשנים האחרונות מדינת ישראל אוכלת את עצמה לדעת. אנשים זוללים במסעדות ומשלוחים כל זבל שמוכרים להם כאילו אין מחר ובין היתר קונים וקונים בלי לחשוב לרגע מי מסוגל לאכול את כל הכמויות האלו שאחר כך נזרקות לפח. ההוצאות האלו הן עצומות לכל משק בית בגלל חוסר מחשבה.
לכן, לא הייתי בא בטענות לרמי לוי שהוזיל טת המחייה (הוא זול יותר מהשוק! וגם שבר את המונופול של שופרסל ומגה) אלא בודק תרבותית וחברתית את כל החגיגה הזו של אכול ושתה כאילו אין מחר
אחד
עמית נויפלד
תראה, מאחר והנתונים מראים שסל המזון רק התייקר בעשור שבו רמי לוי ביצע את הפריצה הגדולה שלו, אז אי אפשר באמת לדבר על הוזלה של המחייה. אולי, ורק אולי, אפשר לטעון שהוא "מנע התייקרות גדולה יותר", על זה לא בטוח ששווה לבזבז משואה. בנוסף, מבדיקות שאני עשיתי בעבר רמי לוי ממש לא יותר זול מהשוק, ויש גם לינק בטקסט לפוסט הרלוונטי שמציג את הבדלי המחירים. מעבר לזה, אני מסכים עם רוח הדברים.
עמית נויפלד
נעמה
מסכימה עם כל מילה!
אני גם עובדת בתור קופאית בצרכנייה ביישוב קטן, ואני רואה בהבדל משמעותי פי כמה כסף משלמים אלו שמתבססים על מוצרים קפואים ומוכנים לעומת מי שקונים מוצרי בסיס ירקות ופירות, כולם באים לעשות קניות לשבוע אבל סכום החשבון שונה משמעותית!
עוד דבר שיוצא לי לראות בתור עובדת במכולת הוא הנסיונות (לי נראים נואשים, אבל לצערי הם עובדים) של היצרנים לדחוף לצרכנים עוד ועוד מוצרים. באגף מוצרי החלב החטיפים והממתקים זה הכי בולט. בכל שבוע מגיע מוצר חדש באריזה חדשה ומבלבלת, באריזת אנה/אלזה/מיניונים, והבטחות למתכון חדש או שם תואר שנשמע טוב יותר (אפוי וכו')
וגם אני מסכימה מאוד עם מה שאמר אחד מעליי על תרבות הצריכה והזריקה המוגזמת שלנו בארץ כיום.
יישר כוח על מאמירך עמית.
נעמה
ישראל
מאמר מעורר מחשבה!
ישראל
שירה
מאז ומתמיד היה לי יחס של כבוד לאוכל ולא זרקתי כלום אודות לחינוך קפדני של סבתא שלי שעשתה שימוש בכל מוצר והייתה מקפיאה מוצרים שהיה סיכוי שיתקלקלו והיא תצטרך לזרוק. הפתיע אותי לגלות שדווקא אחותי, שקיבלה בדיוק את אותו החינוך, זורקת כמויות עצומות של אוכל לא רק כי הם לא הספיקו לאכול בזמן אלא גם צלחת מלאה שהילדים השאירו תגמור בפח.
שירה
מאיה
וואו ממש נכון, נראה לי שכולנו חוטאים בנושא. בכלל יש לי הרגשה שלישראלים יש נטייה ליצירת ערימות מזון בעגלות ואחר כך על השולחן וכל התנהגות אחרת נתפסת כקמצנית. אפשר להמשיך בדיון הזה מעבר לכמויות גם את סוג האוכל שנקנה ואת הכמויות שאוכלים. האוכל אמור בעיקר להזין אותנו ובמקום לצרוך אותו כמקור להזנת ובניית הגוף אנחנו בעיקר צורכים אותו כסם להרגעת הנפש. מוציאים כסף על מזונות שמרוקניםנאת חשבון הבנק שלנו מכסף ואת הגוף שלנו מבריאות.
מאיה