המונח "איזון עבודה-חיים" (Work-Life balance) מעולם לא היה חביב עלי. ראשית, הוא מרמז על דיכוטומיה חריפה ממנה משתמע כי העבודה היא הניגוד המוחלט לחיים, שניה רק למוות אולי, בעוד שבפועל, העבודה היא רק עוד רובד אחד של פעילות אנושית, בו אנחנו יוצרים קשרים, מעניקים שירות, בוחרים אם לרדוף אחר כבוד חיצוני או לכונן אופי חזק ועצמאי, ומחליטים בכל יום מחדש אם להיות אנשים טובים יותר או פחות.
שנית, איזון מתקבל בנקודת האמצע, בשוויון הממשי או המופשט בין שני חלקי המשוואה. לפיכך, הרעיון של איזון עבודה-חיים טומן בחובו את ההנחה כי העבודה צריכה לקבל משקל זהה לשאר פעילויות האדם. במילים אחרות, הזמן שאנו משקיעים בהתפרנסות, יהיה משלח היד שלנו אשר יהיה, אמור להיות שווה לזמן אותו אנו משקיעים בגידול ילדים, בטיפוח קשרים חברתיים, בעיסוק בתחביבים, במעורבות פוליטית או התנדבותית, בפעילות גופנית וכך הלאה. חצי בחצי.
אם נוסיף לרעיון מטריד זה את העובדה שיום עבודה נורמטיבי נמתח על פני 9 שעות, ונפחית משארית היממה שבע שעות מומלצות לשינה, ניוותר עם שמונה שעות בלבד לתוכן אנו מתבקשים לדחוס את העושר הרבגוני הקרוי חיי אדם. ברטראנד ראסל, שבשנת 1932 כתב את "בשבח הבטלה", מאמר בו חזה עולם של ארבע שעות עבודה ביום, שמצדו יוביל לתרבות פנאי מפותחת בכל המעמדות, בוודאי היה מתהפך בקברו לו היה מתוודע לקשיים בהם נתקל הניסיון להפחית את שעות העבודה של הישראלים בשעה אחת בלבד, מ-43 ל-42 שעות שבועיות.
ועדיין, "איזון עבודה-חיים" ממשיך לשלוט בשיח הארגוני, ואף מככב בכתבת שער במגזין "ממון" שהתפרסמה אתמול (שישי 21.04) תחת הכותרת "מחזירים את ההורים למשפחה". ארבעה מנכ"לים של חברות מובילות במשק מתראיינים בכתבה ומציגים את הצעדים בהם נקטו על מנת לאפשר לעובדים לבלות יותר זמן עם משפחתם, בין השאר על ידי מתן אפשרות לעבוד מהבית, או לצאת מוקדם יותר מהעבודה פעמיים בשבוע.
צעדים אלה, שהכתבה מגדירה כחלק "ממהפכה עולמית" של מציאת איזון בין עבודה לחיים, הנם בגדר מעט מידי ומאוחר מידי. השימוש במונח "איזון עבודה-חיים" החל בבריטניה בשנת 1970 ובארצות הברית בשנת 1986, הרבה לפני חדירת המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים והחיבור הנצחי לרשת (כיום אפילו במטוסים). עצם השימוש במונח האנכרוניסטי במציאות חיינו הנוכחית הינו בגדר בדיחה, ועל כך אולי יעידו בצורה הטובה ביותר דבריו של יניב גרטי, מנכ"ל אינטל ישראל, אחד המרואיינים בכתבה:
"אנחנו סומכים על העובדים, ויש לנו גמישות מאוד גבוהה. עובד יכול להגיד שבימים מסוימים הוא יעזוב ב-14:00 או ב-15:00, ויחזור לעבוד מהבית בערב, אחרי שהיה עם המשפחה." (הדגשה שלי)
הרי לנו האמת במערומיה. עם כל הבעייתיות הטמונה ברעיון ה"איזון עבודה-חיים", אפילו אותו אנחנו לא קרובים להשיג. במקום זאת, ולכל היותר, מדובר כיום על "גמישות", על היכולת לשחק עם שעות העבודה הארוכות, ולהזיז אותן ממקום למקום. לעבודה מהבית יש כמובן את היתרונות שלה, אבל עדיין מדובר בעבודה, והטכנולוגיה הקיימת כיום, שמאפשרת לנו לבצע משימות באותה יעילות הן מהמשרד והן מהמיטה, מאיימת להפוך אותנו לעובדים 24 שעות ביממה.
מסיבות אלה ממש מתבקש שנזנח את הרעיון המיושן של איזון בין עבודה לחיים, ואת הטכניקות המקובלות להשגתו.
על מנת שנוכל להשיב את העבודה למקומה הטבעי – משלח יד התומך בקיום החיים, ולא תכלית עליונה המגיעה על חשבון החיים – מוטל עלינו לנקוט בעמדה מעט יותר ברורה. אנחנו צריכים להצהיר מפורשות על רצוננו לצאת מאיזון. על רצוננו לעבוד פחות, נקודה.
Peter Blake, The Meeting (Or Have A Nice Day Mr Hockney)1983
***
מעולם לא הייתי חסיד של תיאוריות אודות עולם ללא עבודה. העבודה היא חלק אינטגרלי מהחיים. זה לא סותר את העובדה שאני שואף לעולם בו כולנו נעבוד פחות.
במהלך השנים התפרסמו באתר זה לא מעט טקסטים שמנסים לענות על השאלה איך לעבוד פחות. מאחר ולא מדובר בהחלטה פשוטה, לא לקבלה ולא לביצוע, היא דורשת הכנה נפשית מתאימה (הבנה מהו כסף, למשל, או מדוע אנחנו עדיין רואים בקריירה "תכלית" ראויה לחיים), כמו גם מעשית (למשל, אימוץ של טכניקות התייעלות). עם זאת, צעד ראשון אל עבר עולם שכזה, הוא לדחות על הסף את ההצעות להעביר את העבודה ממקום למקום (מהמשרד לבית) או משעות כאלה לאחרות (לצאת מוקדם בצהריים ולהחזיר חובות מהבית בשעות בן ערביים).
ולא מדובר בשאיפה מופרכת מן היסוד. ממוצע שעות העבודה השבועיות במדינות מערביות רבות, אם להסתמך על אותה כתבה, עומד על 35-36. כמעט יום עבודה שלם פחות מאשר בישראל. המתנגדים המקומיים להפחתת שעות העבודה נתלים בבעיית הפריון (פרודוקטיביות). למרות שעות העבודה הארוכות, העובד הישראלי מייצר פחות תפוקה מאשר עמיתיו בעולם המערבי. כמובן, כדי לטפל בבעיית הפריון יש לטפל בבעיות של תשתיות, חינוך, מימון, היעדר תחרותיות וריכוזיות, אולם כל אלא מורכבים ולוקחים יותר מידי זמן, תכנון ורפורמות אמיצות. הפתרון הזמני שנבחר הוא הרבה יותר פשוט – להשאיר אותנו שעות ארוכות במשרדים ובמפעלים, או לחילופין, למכור לנו את רעיון האיזון עבודה-חיים, ולגרום לנו להמשיך לעבוד מהבית, בשעות שכביכול יהיו לנו יותר נוחות, אפשר גם בשבתות.
***
אין בושה ברצון לעבוד פחות. במצבים מסוימים, עדיף להיות אנשים לא מאוזנים.
אביטל
אני זוכרת שנתקלתי בעבר בטענה שמחקרים הראו שמשלב מסויים, יותר שעות=פחות תפוקה.
דווקא הגבלת שעות העבודה לכמות סבירה,יכולה להתברר כתומכת בהעלאת התפוקה ובעבודה יעילה,ממוקדת ואפקטיבית יותר.
אני עצלנית מכדי לחפש עכשיו קישור שיאשש את מה ששמור בזכרוני. אולי בהמשך..
אביטל
יאיר
אולי ניתן למצוא עוד מידע לגבי הקשר בין שעות עבודה לתפוקה בלינקים האלה:
http://www.themarker.com/career/1.1799224
http://taubcenter.org.il/he/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%99%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA/
יאיר
D! פה ועכשיו
הדיכוטומיה הנכונה היא עבודה-מנוחה. או עדיף: מנוחה-עבודה. החיים קורים כל הזמן.
והתפוקה פה נמוכה כי כאשר עובדים כלכך הרבה שעות עדיף למרוח
D! פה ועכשיו
נעמה
כל מה שכתבת הוא נכון והכל טוב ויפה. יש בעיה אחת "שולית" והיא שרוב האנשים מרוויחים שכר מינימום או לא רחוק מזה ולעבוד פחות פשוט יקשה עליהם את החיים.
כן, אני מודעת לכל השיטות של להוציא פחות כסף, לחסוך, לשנות סדרי עדיפויות וכו', אבל לצערי במציאות הנוכחית של חיינו בישראל, הרבה פעמים זה לא מספיק.
עכשיו, אני לא בן אדם מאוד מאוד חומרי. לא צריכה מכוניות יוקרה, תכשיטים וחופשות על יאכטות או מלונות מפוארים – אבל כן, אני בן אדם נהנתן שאוהב את החיים. אוהבת לשבת בבתי קפה ומסעדות ולא תמיד רק בגלל האוכל. אוהבת לנסוע לחופשות בחו"ל (בסיסיות מאוד, בלואו קוסט, לישון בקאוצ'סרפינג ולקנות אוכל בסופרמרקט המקומי) לפחות פעם בשנה. אני אוהבת לקנות דברים יפים לבית ולהשקיע באוכל בריא ואיכותי.
בקיצור, זה לא מחזיק מים.
משהו כאן לא עובד.
אני ממש אשמח לשמוע אם מישהו או מישהי עלו על שיטה אחרת, אבל אני די פסימית ביחס לזה.
נעמה
עמית נויפלד
היי נעמה, אני חושב שהכנסת לתגובה שני נושאים שונים.
מי שמשתכר שכר מינימום (בערך 640,000 איש בישראל) אכן יתקשה לצמצם את שעות העבודה שלו. רוב התפקידים שמשלמים את השכר הזה לא משאירים מקום למשחק של גמישות או התייעלות. מצד שני, אותם אנשים גם לא יוכלו לשבת בבית קפה ומסעדות, או לנסוע לחו"ל, או לקנות דברים יפים לבית.
לגבי החלק השני, מצד אחד את כותבת שאת מכירה את כל השיטות לחסוך ולצמצם ומצד שני את בוחרת במודע שלא ליישם אותן. וזה בסדר גמור שאת חיה חיים נהנתנים (במסגרת האפשרויות), אבל זאת בחירה, וכמו כל בחירה יש לה השלכות. אי אפשר לאכול את העוגה וגו'… אני אגב אוכל מזון סופר בריא וטרי, והוא במקרה גם המזון הכי זול שיש, ירקות וקטניות (בעיקר).
עמית נויפלד
אריאל
ככל שאני עובד פחות, העבודה שלי ממוקדת ויעילה יותר. אין סיבה למרוח את העבודה על פני שעות מיותרות
אריאל
או-רן
פתרונות לעצמאים (וורקוהוליקס בעל כורחם)?
או-רן
רינגו
למען ההגינות, אינטל (וגם פייסבוק, שהמנכ"לית שלה מרואיינת בכתבה), מציעות לעובדיהן תנאי שכר הרבה-הרבה-הרבה (הרבה) יותר טובים מהממוצע במשק. אך סביר הוא, שבתמורה הן גם יבקשו תפוקה יותר גבוהה מהממוצע, ואכן, המחיר לכך עלול להיות שעות עבודה ארוכות, או המשך העבודה מהבית.
מי שדרישות כאלו לא מתאימות לו, בהחלט יכול למצוא עבודה דורשנית פחות, ובצידה גם שכר נמוך יותר ותנאי עבודה נוחים פחות.
לא חושב שהוגן לתלות דווקא בחברות אלו את האשם בשעות העבודה המוגזמות בישראל.
רינגו
עמית נויפלד
חס ושלום, לרגע לא התכוונתי לתלות בהן את האשמה, אני חושב שהצפייה לשעות עבודה ארוכות מאפיינת כמעט את כל החברות בכל התחומים במשק, יהיו אלה משרדי עו"ד, רואי חשבון, חברות פרסום וכו'. זה רק מקרה שחלק מהמרואיינים מייצגים חברות היי טק מובילות (אגב, מרואיין נוסף היה מנכ"ל הביטוח הישיר, אני לא יודע עד כמה הטענה שלך נכונה לגבי הארגון שהוא עומד בראשו).
מסכים אתך בהחלט שזאת בחירה של העובדים להשקיע יותר בעבור תנאים טובים מהממוצע, ועדיין, גם חברות שמשלמות הרבה הרבה מעל הממוצע צריכות להפנים שהם לא רכשו את הבנאדם קומפלט, ושבסופו של דבר, יש גבול לתפוקה שעובד יכול לתת.
עמית נויפלד
הילה בן חנוך לוי , תלתלים - בלוג אופנה ישראלי
הצלחת לכתוב במילותיך היפות את התחושות החזקות ביותר שלי. אני סומכת על דור ה Z המיוחד, הנהנתן והדעתן שיצליח ליצור את השינוי שהדור שלי לא הצליח לעשות.
הילה בן חנוך לוי , תלתלים – בלוג אופנה ישראלי
ביולוג ירושלמי
אחרי התואר התחלתי לעבוד במקום עבודה ב- 75% משרה… מבחינתי זה היה הפתרון אחרי 8 שנות לימודים אינטנסיביות ואינסוף משמרות לילה במהלך התארים… עבדתי ב- 3 עבודות שונות, 200% משרה וליהטטתי בין אבטחה למעבדה להדרכה, כולל חגים ושישי-שבת ועדיין לא קרסתי!
חמור עבודה פר אקסלאנס.
גילוי נאות: לא התעשרתי מזה ולא אתעשר לעולם 🙂
אז הנחתי לעצמי לעבוד שנתיים כמעט ב- 75% משרה וזה היה פשוט תענוג.
יום חופש אחד בשבוע שבו קמתי בכיף, בלי לחץ, ישבתי לקרוא, הנחתי לעצמי לנוח ולהסתלבט, יצאתי לשוטט, לעשות סידורים, בהיטי בגינה, בהיתי בשמש, בהיתי בעצמי ובאנוכי…
לא רחוק היום ואחזור לשם 🙂
ביולוג ירושלמי
אורן מחמלי
יש מצב לאפשר שיתוף בוואטצפ?
אורן מחמלי