המדריך הקצר לשבוע הקרוב

ביום חמישי האחרון חזרתי מהעבודה ורגע לפני שנכנסתי הביתה הבחנתי שתיבת הדואר שלנו מתפקעת ממעטפות. כמו רבים אחרים, גם אני ונועה התרגלנו לחלוף על פניה מידי יום ולפנות אותה רק כשנחה עלינו הרוח. בימים בהם כל המידע החשוב מגיע אלינו למייל, וכל החשבונות משולמים בהוראת קבע, לתיבת הדואר יש מעט מאוד מה להציע. גם הפעם לא ציפיתי להפתעות מיוחדות, ועדיין, בין הדיווחים המיותרים מהבנק, מחברת האשראי ומחברת הביטוח, מצאתי מעטפה קטנה ופשוטה, עם שמי עליה בכתב יד.

מעטפה כזאת לא פותחים כלאחר יד. לקחתי אותה איתי למעלה, מזגתי לעצמי כוס מים והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה. על המעטפה היו מצוירים שני לבבות קטנים. בפנים היה מכתב מנועה. מסתבר שבמהלך אירועי היום הלא דיגיטלי, וספציפית בתערוכה שהתקיימה במועדון הבוקסה, היתה עמדה של כתיבת מכתבים. נועה ניצלה את ההזדמנות ושלחה לי מכתב, שאלוהים יודע כמה זמן חיכה לי אחר כך בתיבה.

אני לא יכול להגיד מה היה כתוב בו, אבל אני כן יכול לרמוז שגם אם הייתי נופל למשכב חמש דקות אחרי, זה עדיין היה נחשב סופ"ש מעולה. התרגלנו לחיות בעולם של מסרים מידיים, שביותר ממובן אחד השטיחו ורידדו את התקשורת הבינאישית, אבל יש דברים שאי אפשר להגיד בהודעת וואטסאפ, או מייל, או סמס. הם פשוט לא עוברים באותה צורה, באותו אופן שחודר את הלב והנשמה אחרי שמישהו טרח וכתב אותם על דף נייר, וקיפל, והכניס למעטפה, ושם בול, וחיפש תיבת דואר בסביבה.

פנו לעצמכם מחר שעה, קחו דף נייר חלק, וכיתבו למישהו שאתם אוהבים מכתב. עם מחשבה מעמיקה על כל מילה שעולה על הדף, עם טיוטות אם צריך, ועם הדברים הכי חשובים שאתם רוצים להגיד, ושאיכשהו ביום יום אף פעם לא יוצאים, ולא משנה בכמה אייקונים אתם משתמשים.

אחרי שאתם מסיימים אל תוותרו לעצמכם. צאו החוצה וחפשו סניף דואר. תעמדו בתור, תשלמו על בול. אני מבטיח לכם, מניסיון, שרק המחשבה על החיוך שיעלה על פניהם כשהם ימצא אותו בתיבה, לצד כל החשבונות, תהפוך את ההשקעה לשווה.

***

אלון עידן כתב השבוע במוסף הארץ טור כמעט מושלם. "פתאום הודעה בנייד". בכמה פסקאות קצרות, חדות ומדויקות הוא מנתח את ההשפעה ההרסנית שיש לצליל ההודעה הנכנסת על היכולת שלנו להיות נוכחים בעולם הממשי. "זהו הצליל של הפוטנציאל." הוא כותב, "הצליל שיכול להיות כל דבר בעולם, הצליל שמגלם אינספור אפשרויות. והצליל הזה ינצח את השיחה הממשית דווקא משום שהוא הדבר שטרם קרה, שטרם התברר. האדם שמדבר עכשיו עם חבר הוא אחד. וגם החבר הוא אחד, ויחד הם שניים; אבל הצליל הלא ידוע שבוקע מהנייד הוא הרי כל השאר, כל העולם: הוא אמא, ואבא, ואח, וחבר, ובוס, ואקסית; והוא גם האפשרות להיות שמח יותר, עצוב יותר, חשוב יותר, מסכן יותר, יותר, העיקר שיותר."

edward wadsworth, visibility moderate, 1934 (Fair Use Wikiart).jpg!Large

(Edward Wadsworth, Visibility Moderate, 1934 (Fair Use Wikiart

 

הטור המלא חורג מרעיון ה-FOMO השחוק. הוא עמוק ומעורר מחשבה. הוא מסוג הטקסטים שאני מתקנא שלא כתבתי בעצמי. אבל הוא לא מושלם. הוא לא מושלם כי הוא מסתפק בלהבריק באופן הצגת הבעיה, בעוד שיש לה פתרון פשוט, ואפילו יותר מאחד. לכבות את ההתראות הקוליות בנייד. להשאיר אותו בבית כשיוצאים למפגשים חברתיים. להשתמש בטלפון טיפש.

האפשרות המועדפת עלי בשנים האחרונות, מאז שהנוקיה 6600 נפח את נשמתו והגלקסי II הפך למכשיר הטלפון הרשמי, היא פשוט להשאיר אותו על מצב שקט. אני משנה את ההגדרה רק אם אני יודע שאני מחכה לשיחה ספציפית, או הודעה חשובה (פעולה שלוקחת פחות משניה). שאר הזמן הוא ממתין בדממה, לא כופה עלי את המחשבות הטורדניות אותן ניסח אלון עידן כה יפה.

החג שחל השבוע וחול המועד הם הזדמנות טובה להתנסות בטכניקה הזאת. העבירו את הנייד שלכם למצב שקט, וקבעו לעצמכם, בתור התחלה, פרקי זמן קבועים בהם תבדקו אם מישהו חיפש אתכם. בהנחה שאתם לא מנתחי מוח בכירים, או משרתים בצוותי הצלה כאלה ואחרים, סביר להניח שאיש לא ימות בזמן שאתם מתרגלים לשקט החדש והמענג.

***

עוד ידיעה קטנה, גם היא מעיתון הארץ, מזכירה לנו את היתרונות המופלאים של הנשימה. "הוואליום של הטבע". מסתבר שהפעולה הבלתי רצונית הזאת, שבהעדרה נאבד הכרה לאחר כמה דקות בממוצע, אחראית על יותר מאשר סתם לשמור עלינו בחיים. במקרה זה, חוקרים בדקו ומצאו כי נשימה עמוקה מרגיעה אותנו (וגם הסבירו מדוע), והוא מצטרף למחקרים אחרים המעידים כי נשימות עמוקות תורמות לתחושת הנינוחות והאופטימיות הכללית.

ועדיין, מרביתנו שוכחים רוב הזמן לנשום. אנחנו מסתפקים בשאיפות שטחיות, מפחדים להוציא את הבטן אולי, ורק פעם ב… אנחנו מגיעים למשרד של רופא, או מטפל אלטרנטיבי, שמבקש מאיתנו לנשום עמוק, ואנחנו מצייתים, ופתאום מבינים שכל הזמן הזה אנחנו בעצם חיים על אדים.

ליאו בבאוטה, הכותב את הבלוג "הרגלי זן", מספר כי הוא קבע את המילה "תנשום" כשומר מסך במחשב שלו, וכמו כן רשם אותה על פתקים אותם הצמיד למקרר, לשידה שליד המיטה ולשולחן העבודה. הוא נושם בכל פעם שהוא רואה את המילה, וכך מבטיח לעצמו לפחות ארבע או חמש נשימות עמוקות מידי יום, שזה כנראה ארבע או חמש נשימות יותר מאשר לאדם הממוצע.

אנחנו יכולים לאמץ את אותה טכניקה, או למצוא לעצמנו אחת אחרת, כל עוד נבטיח לעצמנו לנשום עמוק לפחות פעם אחת, ובכל יום בשבוע הקרוב.

***

ולסיום, לא לשכוח את הוראות ההפעלה שנכונות לכל שבוע חדש:

תתחילו הכי לאט שאפשר, ובהדרגה תורידו את הקצב.

***

 

 

באותו נושא

המדריך הקצר לאופטימיות זהירה

המדריך הקצר להארכת הזמן

תגובות7

  • להגיב אפריל 8, 2017

    נעמה יערי

    מקסים.
    חג חרות שמח

      

  • להגיב אפריל 10, 2017

    דורית

    עוקבת באדיקות אחרי הבלוק שלך ונהנית מכל אחד!! מנסה גם ליישם.

      

  • להגיב אפריל 11, 2017

    כרינה ובר

    אי של שפיות ומקום לנוח ולשים לרגע את הראש.
    זה מה שהבלוג שלך עבורי.
    חג שמח איש יקר 🙂

      

  • להגיב אפריל 14, 2017

    תומר

    פוסט מעולה! תודה

      

  • להגיב אפריל 16, 2017

    שירה

    אתם בכיוון הנכון (במקרה שלי אני צריכה דירבון הפוך, להזכר לפעמים שיש עולם שוקק בחוץ). ועכשיו אתה צריך לקנות תיבה יפה לשמירת מכתבים.

      

  • להגיב אפריל 17, 2017

    טליה

    פוסט מקסים, אני חדשה פה, מאוד נעים להכיר
    🙂

      

  • להגיב יוני 1, 2017

    אביגיל

    כבר כמה שנים אני וידיד שולחים גלויות זה לזה, לרוב מחו"ל. הוא מתמחה בגיחות קצרות מבלי לדווח עליהן מראש – וכך אני מופתעת לגלות על יעדים בהם ביקר, ואני מצידי משתדלת לצאת לחופשות יותר ארוכות ומרובות יעדים – כך שהוא זוכה למגוון גלויות (אחת מכל מדינה, לפחות). העונג במציאת הגלויה בתיבה הוא עצום. וכן, היו גם כאלה שלא הגיעו.
    מי יתן ונצליח להנחיל זאת גם לצאצאינו העתידיים.

      

השאירו תגובה