פתרונות פנאי, או, Why should we Care

לא מעט הורים חזרו הבוקר לעבודה שבורים. חמישה ימי חג, שלושה סטים של תחפושות, ואינספור פעילויות שנועדו למלא את זמנם של הילדים, הצליחו להביא אותם הישר אל "נקודת האל-תחזור".

נקודה ספציפית זאת הינה שכיחה בתרבות הפנאי הנוכחית. הבה נדמיין סוף שבוע נורמטיבי (בציבור החילוני): סידורים של שישי בבוקר, קניות, קפה עם חברים, עיתונים, נמנום של אחר הצהרים, ארוחת ערב בבית ההורים, מציאת בייביסיטר לילדים (כי אנחנו עדיין רוצים להיות מסוגלים לצאת מהבית לפעמים), קימה בשבת בבוקר מוקדם, מציאת תעסוקה לעוללים, ארוחת צהרים, פעילות ספורטיבית כלשהי שניתן לדחוק לשעה, עוד חברים, על האש בחנוכת בית במעלה עקרבים, טיול ברחבי הארץ + עמידה בפקקים ובערב שוב, בילוי עם חברים, סרט, הצגה, פתיחה של תערוכה או כל אירוע תרבותי או מוחי אחר, ואז חזרה לעוד שעה של טלוויזיה לפני השינה. חלקנו מסיימים את סוף השבוע כה מותשים עד שכל רצוננו הוא לחזור למשרד, לשקוע בכיסא, לפתוח את המחשב ולקוות שהסופ"ש האחרון לעולם לא יחזור על עצמו. להלן: נקודת האל-תחזור.

***

לא מעט מחברי, הורים לילדים צעירים בדרך כלל, מודים כי הם חשים באופן דומה. מצב זה מהווה בשנים האחרונות כר פורה לפיתוחם של "פתרונות פנאי" טכנולוגיים, המבטיחים להפריט גוזלי זמן כאלה ואחרים לידיהם של גאד'גטים חכמים. שניים מהם הצליחו לתפוס לאחרונה את תשומת ליבי.

 

עגלה חכמה

לפני כשנה רשם לעצמו עולם "מימון ההמונים" קמפיין מוצלח נוסף, והפעם, חמישה יזמים אמריקאים הצליחו לגייס קצת יותר מ-82,000$ מהציבור, לטובת פיתוח של עגלת ילדים "אינטליגנטית וחכמה". מנת המשכל הגבוהה של העגלה באה לידי ביטוי באופן בו היא מתניידת, באמצעות מנוע פנימי וללא צורך במגע יד ההורה, ובדרך בה היא שומרת בכל עת על מרחק קבוע בין ההורה לפעוט, היושב ספון בבטחה בגאדג'ט החדשני. מעבר לכך, העגלה מציעה גם עמדת טעינה לסמארטפון של ההורה, מתקן לחימום בקבוק התינוק, רמקולים אלחוטיים ועוד פיצ'רים כיד הדמיון הטובה עליכם.

 


מעט אחר כך הודיעה יצרנית הצעצועים "מטאל" על השקתו של מוצר חדשני העונה לשם "אריסטוטל". המכשיר, מבוסס בינה מלאכותית, נועד לסייע להורים בגידול ילדיהם, וזאת באמצעות מגוון רחב של פונקציות, החל בסיוע בהכנת שיעורי הבית, וכלה בהשמעת שירי ערש לפני השינה.

העגלה החכמה ואריסטוטל הן דוגמאות מייצגות של תסביך הפנאי כפי שתואר מעלה. מצד אחד הורים רוצים לבלות זמן עם ילדיהם, ומצד שני דומה שלעולם אין מספיק ממנו על מנת שיישאר די גם לעצמם, לעיסוק בספורט למשל, לרומנטיקה זוגית, או סתם לרביצה על הספה וקריאת עיתונים.

 

ואכן יש להודות כי הצורך להחזיק את עגלת התינוק בכל עת ביד אחת (שהרי השניה אוחזת כבר שנים בסמארטפון) אכן מהווה מטרד, כמו גם הצורך להקריא לפעוט בפעם האלף את אותו סיפור במקום לראות פרק חדש בסדרה. לצד זאת, יש לראות באותם גאדג'טים אינטליגנטים את קו השבר המפריד בין טכנולוגיה חכמה ומבורכת, המקדמת קיימות (sustainability) ואינה פוגעת בבריאותנו ובאנושיוּתנו, ובין סוג שני של טכנולוגיה, המאיים על אנושיותנו. טכנולוגיה זאת, אותה מכנה נדב ברמן שיפמן בשם טֵכְנוֹלוּצְיָה, מבקשת להעביר את האדם לשלב האבולוציוני 'הבא', לשנות באופן יסודי את מבנהו, ולקעקע את אנושיותו כפי שאופיינה עד כה: ישות גוף-נפש בלתי-נתיקה, יחסי גומלין חופשיים ומילוליים עם הזולת והחברה, אחריות מוסרית, רצון חופשי, זכות לפרטיות, אינטימיות ועוד.

***

צמצום הפעלתנות ההורית לטובת חפצים עשוי לענות על הצורך של הורים (ובפרט בעלי אמצעים) לפצות על היעדר 'זמן איכות', ואולי גם יצליח לפנות להם זמן כלשהו. עם זאת, גילומה של ההורות בחפץ כזה או אחר מעלה תהיות, חלקן טכניות ונוגעות לבטיחות, ואחרות מהותיות יותר, הנוגעות בהשלכות מזעור הקשר הרגשי בין הורים לילדים.

הראשונות כמעט מתבקשות. האם הע"ח תוכל לנסוע באופן בטוח במדרכות, שלעתים קרובות אינן מאפשרות מעבר הולם אפילו לאדם בוגר הצועד בזהירות על שתי רגליו? ואם לא, באיזה אופן תבצע הע"ח את ה'נחיתה' מהמדרכה לכביש? האם הע"ח תדע לעצור לפני ירידה למעבר חציה, ולהכריח את ההורה ללכת לצִדה במקרה כזה? האם בהינתן מצב המדרכות הלקוי ברחובות הערים, אפשר להניח שהמהירות שמבוגר מסוגל לרוץ בה צריכה להיות גם המהירות שבה כדאי שתיסע הע"ח שלפניו, ובייחוד במקומות בהם קיים שדה ראיה מוגבל? האם נבדקו היטב נזקי קרינה שתייצר העגלה החכמה?

גם אם כל שאלות אלה יקבלו מענה עיצובי ותכנוני הולם, שיבטיח את בטחונו ושלומו של הילד, הרי שאנחנו עדיין נותרים עם הבעיה המהותית יותר: העגלה החכמה, כמו גם אריסטוטל, עלולים ליצור תחושת פטוֹר של ההורה מאחריות ישירה להובלת התינוק, או לחינוכו והרדמתו, ולפיכך גם תחושת פטוֹר מדאגה רגשית וטיפול אכפתי (care) לשלומו.

למיטב ידיעתנו, דרושות שתי מילים עבריות בכדי לתרגם מילה אנגלית חשובה זו: דאגה (רגשית-תודעתית, כלומר אכפתיות פעילה) והשגחה פעילה (טיפול גופני). איננו יודעים אם היעדר תרגום עברי נאות למילה care הוא מקרי, אך הוא בוודאי מטריד, ולפיכך הציע ברמן שיפמן את ההֶלחֵם "אִכְפַּתיפּוּל".

jacek yerka, relaxation-time

Jacek Yerka, Relaxation-Time (Fair Use Wikiart)


אמנות ההאטה

את הקשר בין מושג ה- Care לבין העגלה החכמה, אריסטוטל, או כל סוג אחר של הורות מסתייעת רובוטיקה, ניתן להסביר בצורה הטובה ביותר באמצעות הספר "אמנות אהבה", שנכתב על ידי הפסיכולוג וההומניסט אריך פרום.

בספר זה מציג פרום את הטענה כי בסופו של דבר, הרגש ההורִי כלפי הילדים אינו רק סנטימנט מקדים, אלא הוא במידה רבה תוצר של המאמץ הרב והמתמיד שלנו כלפי ילדינו. העגלה החכמה ואריסטוטל, בניגוד לכך, הם שני מוצרים מני רבים המבקשים לעשות להורות האנושית שלנו מיקוּר-חוץ ולהעבירה לידי גורמים לא-אנושיים, רובוטים ואלגוריתמים. המחיר המצטבר של חפצים אלו יהיה בסופו של דבר, בראי טענתו של פרום, קיטוּן מסיבי באהבה: ברגשותינו כלפי ילדינו וברגשותיהם כלפינו, ובעושר מערכת היחסים שלנו אִתם. מי שיסיע את ילדיו בעגלה חכמה (או ידלג על הקראה לפני השינה) מטעמי צרכנות עיוורת, עצלנות או האלהת הטכנולוגיה, בל יתפלא אם לכשיזקין, יבלה את שנותיו האחרונות בעגלה דומה, נדחף קדימה רק באמצעות הקדמה.

העגלה החכמה, אריסטוטל, ו"פתרונות הפנאי" האחרים, הם תוצאה של תרבות שהאיצה ויצאה מכלל שליטה, ובמידה רבה הם האחראיים להרגשה של הורים רבים שבילוי עם ילדים הוא זמן שיש "לשרוף" אותו, או לפחות להספיק במהלכו דברים נוספים. רק אם נדע לחלץ את רעיון הפנאי מהאחיזה הגורפת של רציונאליות אינסטרומנטלית זו, מהתפיסה שבכל רגע נתון עלינו להפגין שאיפה לשיפור והתייעלות, נוכל לחזור וליהנות מזמן איכות אמיתי. כזה המשלב פעלתנות ונינוחות באותה נשימה (למשל, שתילה של ירקות בחצר המשותפת של הבניין), מחזק את מערכות היחסים שאנו מקיימים, ואינו פוזל בכל עת לדבר הבא ברשימה.

 

***

הפוסט נכתב בשיתוף עם נדב ברמן שיפמן, אב לארבעה ודוקטורנט למחשבת ישראל.

***

באותו נושא

הורות איטית

תגובות8

  • להגיב מרץ 14, 2017

    ביולוג ירושלמי

    שתהיה לי בריא. פוסט מעולה בכל כך הרבה רמות.
    הקישור ל"אמנות האהבה" של אריך פרום… התרגשתי!!! הספר הזה הוא פריט חובה בארון הספרים של כל אחד, אני קורא אותו הלוך וחזור, כל פעם קצת, כבר קרוב ל- 3 שנים.
    דמעות עולות בי לא פעם ולא פעמיים כשאני קורא בו. זה באמת ספר משכמו ומעלה.

    ככל שעוברות השנים אני מוצא את עצמי (לפעמים עם הסבר ולפעמים ממש בלי הסבר) מתנגד לטכנולוגיה.
    אין לי מושג למה.
    מתנגד לסמערטפונים. לטמבלוויזיה. לפייסכלוב. לאפליקציות, לשלל הסחות דעת וגוזלי זמן בדמותה של נוחות, נעימות וליטופים על בית החזה. רואה איך היא מרחיקה אנשים מעצמם, מהווייתם, מהקשר הבלתי-אמצעי (כלומר ללא אמצעים) מהסביבה.
    איך היא "דופקת להם את השכל"… ורחוק ממני מזרח כאילת להתחיל ולהסביר זאת בתגובה למאמר הזה.
    מרגיש בכל נימי ליבי שהטכנולוגיה היא לא הפתרון. היא פשוט לא מקרבת את האדם לעצמו ואל הקתרזיס המיוחל להבנת הקיום האנושי-חומרי-גשמי העלוב הזה… היא דוחקת אותו הצידה מענייני דיומא לענייני דחרטא. מקרבת אותנו לעבר פי פחת של דיכאון ובדידות בדמות של סופר-תקשורת וסופר-חיבור.
    כלום ושום דבר.

    העגלה הטכנולוגית שהצגת פה, שכמובן לא ידעתי מאום על קיומה, רק מראה לי כמה האנושות מתפגרת לה לאיטה ומאבדת קשר עם המציאות כמו שהיא מציאות מבלי להתחפר באמיתותם של מונחים כגון "האמת" ו"המציאות".
    שלא להצטרך לדחוף את עגלת פרי חלציך בשם היעילות והלהספיק לרוץ ולשמוע מוזיקה באוזניות ולתאם פגישות תוך כדי?… WTF?
    לאן עוד?
    אולי עדיף כבר שאזרחים תמימים ומסכנים שאינם ברי דעת לא יביאו ילדים לעולם ויפטרו את עצמם מהצורך לדאוג להם או מהעתיד לבוא שבו המדינה תצטרך לדאוג להם על מנת שיוכלו לדאוג להם?…
    הרי העשירים, האמידים ובעלי האמצעים עושים כבר ככל יכולתם לעשות מיקור חוץ לכל המטלות ההוריות שלהם.
    עכשיו נותר רק לעניים ולחסרי האמצעים להשלים את הפער במהרה.
    לאוץ ולרוץ לעבר "העתיד".
    הזוי.

      

  • להגיב מרץ 15, 2017

    יאיר

    פוסט יפה ומעורר מחשבה.
    אישית אני מאד בעד קדמה וטכנולוגיה. לדעתי כל הגאדג'טים הם נייטרלים ורק האדם לוקח אותם למקום שלילי או חיובי. כמו שאקדח לא הורג אף אחד אם אין אדם שלוחץ על ההדק…
    בכל מקרה הפוסט גם עושה חשק לקרוא את אמנות האהבה.
    ורק נותר לשאול כשנהיה זקנים מה עדיף עגלה חכמה או פיליפיני ?

      

  • אריאל קרס
    להגיב מרץ 15, 2017

    אריאל קרס

    יופי של כתיבה. ברשותך, שיתפתי בדף הורות איטית.
    יחד עם המגיב הראשון אני מתנגד אוטומטית לטכנולוגיה למרות שאני נפעם לעתים מהישגי האדם.
    אם הטכנולוגיה המתקדמת היתה תורמת לאיכות הסביבה, לצמצום העוני, הגזענות והאלימות וכל היתר – ניחא (אני מניח שבמידה מסוימת זה אכן כך, למרות שהמצב לא טוב).
    אבל למרבה הצער היא תורמת בעיקר לצריכה אובססיבית, ייצור זבל, זיהום, התמכרות לקניות ולמסכים וניתוק הורים מילדיהם ובכלל – אנשים זה מזה… אני בטוח שאריסטו(טל) מתהפך בקברו

      

  • להגיב מרץ 15, 2017

    חנה

    מקסים!
    למגיב הראשון והשלישי, טכנולוגיה היא לא רעה מטבעה, וזה גם לא מה שהמחברים כתבו. ואתם הרי לא באמת חושבים שלעומת הנפט, למשל, אנרגיה ירוקה תיחשב לרעה. וגם אבן הריחיים, ה"אורגנית", היא בסופו של דבר טכנולוגיה. הם בסך הכל כתבו שטכנולוגיות דיגיטליות ורובוטיות מסויימות בעת הזו עלולות לדרדר אותנו למצב שבו יחסי האנוש שלנו יוחלפו לחלוטין בחפיצים. וזו טענה חשובה מאד.

      

  • להגיב מרץ 15, 2017

    קרני

    מעניין, אני נוטה לא להסכים עם הניתוח שהוא מעט פשטני בעיני ועם ההשוואה בין שני המוצרים. העגלה יכולה מאוד לעזור לאמהות והורים מטפלים, מדובר במאמץ פיזי לא מבוטל ואני בכלל לא מדברת על כמה היא יכולה להועיל במקרים של נכות ופציעות, נראה די מדהים למען האמת, כך שקשה לי לראות בעיה באוטומציה שלה. באותה מידה אפשר להתלונן על שימוש בעגלה רגילה אל מול מנשא, ועל שימוש במנשא משוכלל במקום בד, ובמנשא בד במקום לשאת את הילד על הידיים כל הזמן, בקיצור יש גבול.
    הגאדג'ט השני אכן נופל להפרטת הטיפול בילדים, אבל שוב הבעיה היא לא בגאדג'ט עצמו, אלא באורח החיים שהוא מעודד ומנכיח. הורים שירוצו לקנות מכשיר שיעשה עם הילד שיעורים או ישכיב אותו לישון כנראה שכבר היום מנסים להפריט את הפונקציות האלה למורים פרטיים או מטפלים. אלה ההורים שיושיבו את הילד מול הטלוויזיה שעות במקום לבלות זמן איתו (ואני לא מתכוונת כרגע לאלה שלא יכולים כי הם עניים מדי ועובדים ביותר מדי משרות). הורים מודעים יכולים להפיק הרבה מכל גאדג'ט ולא יפריטו את הטיפול בילד לאף אחד, כך שהבעיה העיקרית בעיני היא מה שהפיתוחים משדרים – שכדאי וראוי לעשות אוטומציה והפרטה לטיפול בבני אדם. זה פשוט עוד ביטוי ושיקוף של השיטה הקפיטליסטית ואורח החיים המודרני, מספיק להכנס לבית אבות או מחלקה סיעודית כדי לראות את ההשלכות 🙁

      

    • עמית נויפלד
      להגיב מרץ 15, 2017

      עמית נויפלד

      היי קרני,
      לפי הניתוח שהוצג דווקא המאמץ הפיזי הוא זה שנחוץ על מנת ליצור את אותה רגש הורי. אפשר כמובן שלא להסכים עם טענתו של פרום, אבל לגבי שאר הדוגמאות: העגלה הרגילה, המנשא המשוכלל וכו' – כולם עדיין מאלצים את ההורה להשקיע מאמץ פיזי כלשהו, בניגוד לעגלה החכמה.

      לגבי הנכות והפציעות, יש לי עוד חברה טובה שהאירה את עיני לנקודה, אבל גם כאן אני חושב שיש בעיה רצינית (מעבר לעובדה שלא מדובר בקהל היעד לפי הסרטון) העגלה כן נושאת בחובה בעיות בטיחותיות כאלה ואחרות, שהוזכרו בפוסט, ואני לא בטוח שהורה נכה או פצוע יוכל לגונן על בנו במהירות מספיקה במקרה של כשל באפליקציה, כמו הורה שסתם רץ ליד העגלה.

      לגבי שאר הניתוח שלך אני בהחלט מסכים עם רוח הדברים.

        

  • שלום קרני,
    אני שותף לעמית בדבריו לעיל.
    לגבי טענתך שאין הבדל עקרוני בין ע"ח למנשא, למשל, הרשי לי להציע לך ניסוי מחשבה:
    האם יש הבדל עקרוני בין מצב שבו הילד נמצא מטר לפניך בעגלה אוטונומית, לבין מצב שבו הילד יהיה מטר מעליך, ישוב וחגור בתוך רחפן? תוך זמן לא רב יהיו רחפני-תעבורה שיוכלו לבצע זאת, ואולי אפילו באופן 'בטוח'. האם תהיי מוכנה במצב זה למסור את ילדך בן השנה, נניח, לידי רחפנים ה'ראויים' לכך?
    אם כן, באותו הרגע ויתרת את הקשר הגופני הקרוב אל הילד, ולמעשה, ההבדל בין מצב כזה לבין שליחת הילד ברחפן אל הסבא והסבתא שגרים במרחק של כמה רחובות ממך לא יהיה ברור. ואולי מוטב לשלוח את העולל ברחפן גם לעיר סמוכה? שוב, יכול להיות שטכנית זה יהיה בטיחותי. וברור שגם שבהקשר אחר, ביושבנו ברכב אנו לא במגע ישיר עם העולל רוב הזמן. אבל אין זה אומר שאין שום הבדל עקרוני בין מצבים. מה שניסינו להדגיש כאן הוא את הסוגיה של של ה-care האנושי. אני חושב שכדאי שיהיה לנו אכפת, גם אם זה דורש מאמץ, או אדרבה, דוקא בגלל שזה דורש מאמץ.

      

  • להגיב מרץ 16, 2017

    מור

    דור שיגדל להורים כאלו לא יקבל מספיק תשומת לב ואהבה ויגדל להיות רובוטי וחסר אמפתיה, או לחילופין, ישנא כל כך את הטכנולוגיה עד שימרוד בה ולא יצרוך אותה יותר. רק כשנגיע לכזאת קציניות של אוטומציה של ההורות יקרה פה שינוי.
    אני ילידת 90', סוג של דור ביניים מבחינת ההשתלטות הטכנולוגית. ידעתי פעם מה היא שיחת נפש אמיתית ב4 עיניים וזה חסר לי מאוד היום.
    כשבאתי לארץ לביקור בחודש שעבר (אני גרה היום בחו"ל), בני הדודים שלי שהם ילדים בני 6-14 בקושי אמרו לי שלום מרוב שהם היו שקועים בפלאפונים שלהם..
    אפילו ההורים שלי היו רוב הזמן שקועים בפלאפון.. עצוב לי שאיבדנו את האנושיות שלנו.

      

השאירו תגובה