גלידה בפיקדילי

באמת שחשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל בחורה צעירה ונורמטיבית למראה, שאוחזת גביע גלידה (לפי הצבע ניחשתי שבטעם פיסטוק) ומצלמת אותו ממספר זויות על רקע כיכר פיקדילי שבלונדון, זה כבר היה שיא חדש לכל הדעות. הקור ששורר בשעות הערב בעיר אכן הבטיח שהגלידה תצלח בחיים את סשן הצילומים, אבל אני לא משוכנע שנותר עוד טעם לאכול אותה אחרי שכבר שותפה ברשת, וכעת מה שבאמת חשוב זה רק מספר הלייקים והתגובות שיתקבלו.

מבט מסביב הבהיר שהנערה עם הגלידה לא היתה כה חריגה בנוף המקומי. מסביב למזרקה התרוצצו עוד מאות אנשים שאחזו בידיהם מצלמות, סמארטפונים וטאבלטים, והיו עסוקים בהנצחתם של רגעים מאושרים. הכיכר עצמה, מן הראוי להודות, משמרת את מעמדה כמוקד מרכזי של קדחת התיעוד עוד מהימים הטרום דיגיטליים, ואני די משוכנע שבאחד האלבומים המשפחתיים עדיין מצהיב צילום שלי ושל אחותי, יושבים על מדרגות הכיכר, נשמעים להוראות הבימוי של הורינו ומתקרבים ככל שהביישנות שלנו מאפשרת לחבורה רועשת של פנקיסטים צבעוניים.

ועדיין, אני מרגיש כי בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי באופן בו אנחנו חווים את מה שנהוג לכנות "אטרקציות תיירותיות", עד שנכון להיום מן הראוי לשאול האם מוקדי משיכה אלה עדיין עונים על הדרישה הבסיסית להגדרה של "חוויה" (על פי האקדמיה ללשון: התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז), או אפילו של "לחוות" (להתנסות, לקחת חלק).

שתי סיבות מרכזיות מערערות לטעמי על היכולות שלנו להתייחס לאטרקציה תיירותית כאל חוויה אמיתית – ראשית קיים עניין הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד. בעבר הלא רחוק צילום היה עניין מורכב ולא זול במיוחד. אני זוכר את חרדת הקודש והשמחה שאפפה אותי כאשר קיבלתי לידי את מצלמת הפוקט הראשונה שלי, ארוכה, צרה, נפתחת במשיכה ובעלת פילם קטן במיוחד מתצרת קודאק (הליין הראשון של המצלמות הזולות ייתכן), ואת המחשבה שהייתי משקיע לפני כל צילום שנלקח – בכל פילם היו רק 24 תמונות, ועלות הפיתוח עמדה על סכום שהיווה פחות או יותר את רוב הכסף השבועי הנזיל שלי (דמי הכיס).

בחופשות היינו כמובן מצלמים יותר, וכאשר היינו חוזרים לארץ היינו מחכים בקוצר רוח לתמונות שיחזרו מפיתוח, ואז, כמה ימים אחרי, מתענגים על הזיכרונות בעודנו מסדרים את הצילומים באלבומים יפים (המהדרין היו מזמינים חברים לערבי שקופיות וחטיפים מלוחים). אין בכל האמור על מנת לצייר את העולם הפרה דיגיטלי בצבעים עליזים מכפי שהיה באמת, אלא פשוט לציין עובדה פשוטה – כאשר היינו חווים דבר מה, היינו, בהעדר אפשרות אחרת וכמעט מתוך הכרח, נוכחים בצורה משמעותית יותר בחוויה עצמה, ברגעים של התרחשותה, ולא שקועים כל כולנו בפרוייקט התיעוד שלה.

האטרקציות התיירותיות הן כמובן רק דוגמא אחת לתופעה הולכת ומתרחבת של אופנת התיעוד – מופעי רוק, טקסי השבעה, חופשות על החוף, ימי הולדת, חתונות, שייט בספינת תענוגות או כל פעולה אחרת שהיתה אמורה לספק לנו "חוויה" בעלת משמעות עמוקה, מסתכמת בימינו, במרבית המקרים, בעוד תיקייה מצהיבה שנעביר ממחשב למחשב בשארית החיים, אם בכלל נטרח להוריד אותה מהמצלמה.

הסיבה השניה לערעור מעמדה של "החוויה" קשורה לאופן ההמוני, הקל, המיידי והאחיד שבו הורגלנו לצרוך אותה – אין כמעט פינה בעולם שטרם נכבשה על ידי ה"מקדיסניזציה". זה לא באמת משנה אם אתם עומדים בכיכר פיקדילי, בטיימס סקוור, באגמי פליטוויציה שבקרואטיה או בהאלונג ביי בויאטנם, התחושה תמיד תהיה זהה, סטנדרטית, אחידה, ארוזה ועטופה בנייר צלופן.

העובדה שכל פינות החמד בעולם נמכרות בחבילות נופש משועתקות, שכל אתר פראי או היסטורי עטוף באותן מסעדות מהירות, חנויות מזכרות, ומאוכלס על ידי מאות תיירים תזזיתיים העסוקים בקדחנות במלאכת התיעוד, מוציאה את העוקץ מהאפשרות להתפעם באמת ולחוות במלא מובן המילה את הסיטואציה שאמורה להיות מרגשת וחדשה, אבל מסיבה לא ברורה מרגישה כמו אלף דברים אחרים שכבר ראינו וחווינו בעבר.

***

אחרי יומיים בלונדון נסענו עם עוד עשרה חברים טובים של נועה ללילה בכפר קטן באזור קוטסוולדס, מרחק שעתיים נסיעה מלונדון. שכרנו שישה חדרים בפונדק קטן שמהווה גם את המסעדה והפאב היחידים באזור, ויצאנו לטיול באיזור. כנהוג בחבורתה של נועה, הנוזלים היחדים שלקחנו איתנו הכילו בין 4.7 ל-40 אחוזי אלכוהול, מה שהבטיח שאחרי חצי שעה של הליכה כבר נהיה די שיכורים. החלטנו לטפס לראשה של גבעה ממנה ניתן להשקיף על המחוז כולו, ומאחר והיה מדובר במסלול בוצי וחלקלק בחלקו, נרשמו לא מעט רגעים משעשעים, ולפחות מערכת לבוש אחת תזקק לניקוי יבש במקום מקצועי.

הטיול נמשך כארבע שעות, לאחריהן חזרנו לפונדק לארוחת ערב, והמשך של הילולת השתייה (לא פשוט לשתות בחברתם של בריטים מנוסים). במהלך היום נשלפו טלפונים, והתקבצנו יחדיו למספר צילומים, אבל בשום שלב התיעוד לא הפך ללב העניין. הוא פשוט היה עוד דבר שעשינו, ושאת תוצריו נוכל לחלוק עם אהובים ולשמור לצד תמונות דומות של טיולים אחרים של החבורה, שכל אחד מהם טומן בחובו עשרות חוויות וזכרונות שעיצבו את דמותה.

***

כתבתי על כך בעבר, אולם שווה להזכיר זאת שוב. בשנים האחרונות התפרסמו מספר מחקרים שבדקו את יחס האושר המופק מרכישה של חפצים לעומת רכישה של חוויות, ומכולם עלה באופן מובהק שרכישה של חוויות תורמת לאושר האישי שלנו בצורה הרבה יותר משמעותית. כמינימלסיט איני יכול שלא להסכים עם תוצאות המחקר, אולם לאחר שאני מביט בעשרות אנשים המתרוצצים מסביב למזרקה עם מקלות סלפי (כמה קשה לבקש ממישהו שיצלם אתכם) ואז ממהרים להמשיך ליעדים הבאים, אני לא יכול שלא להציע בצניעות ובזהירות – תבחרו היטב את החוויות הבאות שאתם רוכשים.

***

באותו נושא
לחוות את הרגע עכשיו, או, איך לא לדוג מדליות עם מקל סלפי