גלידה בפיקדילי

באמת שחשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל בחורה צעירה ונורמטיבית למראה, שאוחזת גביע גלידה (לפי הצבע ניחשתי שבטעם פיסטוק) ומצלמת אותו ממספר זויות על רקע כיכר פיקדילי שבלונדון, זה כבר היה שיא חדש לכל הדעות. הקור ששורר בשעות הערב בעיר אכן הבטיח שהגלידה תצלח בחיים את סשן הצילומים, אבל אני לא משוכנע שנותר עוד טעם לאכול אותה אחרי שכבר שותפה ברשת, וכעת מה שבאמת חשוב זה רק מספר הלייקים והתגובות שיתקבלו.

מבט מסביב הבהיר שהנערה עם הגלידה לא היתה כה חריגה בנוף המקומי. מסביב למזרקה התרוצצו עוד מאות אנשים שאחזו בידיהם מצלמות, סמארטפונים וטאבלטים, והיו עסוקים בהנצחתם של רגעים מאושרים. הכיכר עצמה, מן הראוי להודות, משמרת את מעמדה כמוקד מרכזי של קדחת התיעוד עוד מהימים הטרום דיגיטליים, ואני די משוכנע שבאחד האלבומים המשפחתיים עדיין מצהיב צילום שלי ושל אחותי, יושבים על מדרגות הכיכר, נשמעים להוראות הבימוי של הורינו ומתקרבים ככל שהביישנות שלנו מאפשרת לחבורה רועשת של פנקיסטים צבעוניים.

ועדיין, אני מרגיש כי בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי באופן בו אנחנו חווים את מה שנהוג לכנות "אטרקציות תיירותיות", עד שנכון להיום מן הראוי לשאול האם מוקדי משיכה אלה עדיין עונים על הדרישה הבסיסית להגדרה של "חוויה" (על פי האקדמיה ללשון: התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז), או אפילו של "לחוות" (להתנסות, לקחת חלק).

שתי סיבות מרכזיות מערערות לטעמי על היכולות שלנו להתייחס לאטרקציה תיירותית כאל חוויה אמיתית – ראשית קיים עניין הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד. בעבר הלא רחוק צילום היה עניין מורכב ולא זול במיוחד. אני זוכר את חרדת הקודש והשמחה שאפפה אותי כאשר קיבלתי לידי את מצלמת הפוקט הראשונה שלי, ארוכה, צרה, נפתחת במשיכה ובעלת פילם קטן במיוחד מתצרת קודאק (הליין הראשון של המצלמות הזולות ייתכן), ואת המחשבה שהייתי משקיע לפני כל צילום שנלקח – בכל פילם היו רק 24 תמונות, ועלות הפיתוח עמדה על סכום שהיווה פחות או יותר את רוב הכסף השבועי הנזיל שלי (דמי הכיס).

בחופשות היינו כמובן מצלמים יותר, וכאשר היינו חוזרים לארץ היינו מחכים בקוצר רוח לתמונות שיחזרו מפיתוח, ואז, כמה ימים אחרי, מתענגים על הזיכרונות בעודנו מסדרים את הצילומים באלבומים יפים (המהדרין היו מזמינים חברים לערבי שקופיות וחטיפים מלוחים). אין בכל האמור על מנת לצייר את העולם הפרה דיגיטלי בצבעים עליזים מכפי שהיה באמת, אלא פשוט לציין עובדה פשוטה – כאשר היינו חווים דבר מה, היינו, בהעדר אפשרות אחרת וכמעט מתוך הכרח, נוכחים בצורה משמעותית יותר בחוויה עצמה, ברגעים של התרחשותה, ולא שקועים כל כולנו בפרוייקט התיעוד שלה.

האטרקציות התיירותיות הן כמובן רק דוגמא אחת לתופעה הולכת ומתרחבת של אופנת התיעוד – מופעי רוק, טקסי השבעה, חופשות על החוף, ימי הולדת, חתונות, שייט בספינת תענוגות או כל פעולה אחרת שהיתה אמורה לספק לנו "חוויה" בעלת משמעות עמוקה, מסתכמת בימינו, במרבית המקרים, בעוד תיקייה מצהיבה שנעביר ממחשב למחשב בשארית החיים, אם בכלל נטרח להוריד אותה מהמצלמה.

evelyne axell ice-cream-1964

Evelyne Axell, Ice Cream,1964

הסיבה השניה לערעור מעמדה של "החוויה" קשורה לאופן ההמוני, הקל, המיידי והאחיד שבו הורגלנו לצרוך אותה – אין כמעט פינה בעולם שטרם נכבשה על ידי ה"מקדיסניזציה". זה לא באמת משנה אם אתם עומדים בכיכר פיקדילי, בטיימס סקוור, באגמי פליטוויציה שבקרואטיה או בהאלונג ביי בויאטנם, התחושה תמיד תהיה זהה, סטנדרטית, אחידה, ארוזה ועטופה בנייר צלופן.

העובדה שכל פינות החמד בעולם נמכרות בחבילות נופש משועתקות, שכל אתר פראי או היסטורי עטוף באותן מסעדות מהירות, חנויות מזכרות, ומאוכלס על ידי מאות תיירים תזזיתיים העסוקים בקדחנות במלאכת התיעוד, מוציאה את העוקץ מהאפשרות להתפעם באמת ולחוות במלא מובן המילה את הסיטואציה שאמורה להיות מרגשת וחדשה, אבל מסיבה לא ברורה מרגישה כמו אלף דברים אחרים שכבר ראינו וחווינו בעבר.

***

אחרי יומיים בלונדון נסענו עם עוד עשרה חברים טובים של נועה ללילה בכפר קטן באזור קוטסוולדס, מרחק שעתיים נסיעה מלונדון. שכרנו שישה חדרים בפונדק קטן שמהווה גם את המסעדה והפאב היחידים באזור, ויצאנו לטיול באיזור. כנהוג בחבורתה של נועה, הנוזלים היחדים שלקחנו איתנו הכילו בין 4.7 ל-40 אחוזי אלכוהול, מה שהבטיח שאחרי חצי שעה של הליכה כבר נהיה די שיכורים. החלטנו לטפס לראשה של גבעה ממנה ניתן להשקיף על המחוז כולו, ומאחר והיה מדובר במסלול בוצי וחלקלק בחלקו, נרשמו לא מעט רגעים משעשעים, ולפחות מערכת לבוש אחת תזקק לניקוי יבש במקום מקצועי.

הטיול נמשך כארבע שעות, לאחריהן חזרנו לפונדק לארוחת ערב, והמשך של הילולת השתייה (לא פשוט לשתות בחברתם של בריטים מנוסים). במהלך היום נשלפו טלפונים, והתקבצנו יחדיו למספר צילומים, אבל בשום שלב התיעוד לא הפך ללב העניין. הוא פשוט היה עוד דבר שעשינו, ושאת תוצריו נוכל לחלוק עם אהובים ולשמור לצד תמונות דומות של טיולים אחרים של החבורה, שכל אחד מהם טומן בחובו עשרות חוויות וזכרונות שעיצבו את דמותה.

כיבוש הפסגה

כיבוש הפסגה

***

כתבתי על כך בעבר, אולם שווה להזכיר זאת שוב. בשנים האחרונות התפרסמו מספר מחקרים שבדקו את יחס האושר המופק מרכישה של חפצים לעומת רכישה של חוויות, ומכולם עלה באופן מובהק שרכישה של חוויות תורמת לאושר האישי שלנו בצורה הרבה יותר משמעותית. כמינימלסיט איני יכול שלא להסכים עם תוצאות המחקר, אולם לאחר שאני מביט בעשרות אנשים המתרוצצים מסביב למזרקה עם מקלות סלפי (כמה קשה לבקש ממישהו שיצלם אתכם) ואז ממהרים להמשיך ליעדים הבאים, אני לא יכול שלא להציע בצניעות ובזהירות – תבחרו היטב את החוויות הבאות שאתם רוכשים.

***

באותו נושא
לחוות את הרגע עכשיו, או, איך לא לדוג מדליות עם מקל סלפי 

תגובות8

  • אלישבע זלצר
    להגיב פברואר 7, 2017

    אלישבע זלצר

    נו עמית באמת, נסחפת בנוסטלגיה. נהיית מיושן. אנחנו נעים קדימה, ורובנו לא זוכרים או כבר שכחנו את התמונות של פעם שכבר הצהיבו או אפילו איך הצטלמנו..מסקנה: חבל לצלם אם לא משתמשים בתמונות בשוטף..אבל, כל הכבוד שטיילת במעיל פתוח…מקווה שחזרת צלול מרוב אוויר קר

      

  • להגיב פברואר 8, 2017

    כרינה ובר

    כמו תמיד, אני קוראת אותך בשקיקה ומהנהנת בראשי כל הזמן. כל כך מסכימה עם מה שכתבת פה על זילות המושג חוויה. למעשה כתבתי בדיוק על כך בפוסט על יוון שריאינו אותי. אם תרצה לקרוא את מה ששותפה מלאה לדעתך כותבת, הנה הראיון ואני מדברת על נושא החוויה והתיעוד בפסקה האחרונה:
    http://roaolam.com/greece/

      

  • להגיב פברואר 8, 2017

    blonde bleach

    כמו תמיד-תענוג לקרוא וקצת עצוב להבין לאן הלך העולם הדיגיטאלי.
    בשבילי, אלבומי התמונות תמיד היו מעין אוצר משפחתי ובכל בית חדש בו ביקרתי, הייתי מבקשת לראות תמונות.
    חבל שאלבומי התמונות כבר לא מהווים חלק חשוב כמו פעם.
    על מה נתרפק? על דיסק קשיח?

      

  • להגיב פברואר 8, 2017

    יעל ר.

    עוד לפני שכל העולם ואחותו יצאו לחו"ל פק"ל עם סמארטפון, הייתי ב-2009 בדרום אמריקה בטרק בהרים. ביומו השני של הטרק התעוררנו בארבע וחצי בבוקר לטפס לפסגה לראות את השקיעה. בעודנו יוצאים מהאוהל נשמעה צעקה: "אחיייייי! אתם ישראלים? קחו את המצלמה שלי איתכם, שאוכל להגיע שעליתי לזריחה המעצבנת הזו בפייסבוק!".

    בכלל, נתקלתי כמה וכמה פעמים בבקשות מצד תרמילאים ישראלים צעירים אם אפשר לקבל את תמונות הזריחה/פסגה שהם התעצלו להגיע אליה, כדי לסמן לעצמם V קבל עם ועדת פייסבוק. מסתבר שהתיעוד כה הכרחי, שהוא אפילו לא צריך להיות של משהו שקרה לך, או כמו שאמר מישהו באותה זריחה: "זה לא נראה משהו בגלל העננים, אבל נשנה את זה בפוטושופ".

    עליי לומר שאני דווקא אוהבת צילום, ושמחה על היתרונות שעידן הצילום הדיגיטלי כן מציע. אני גם לא חושבת שזה צריך להיות היפוכה של תנועת ההאטה, להיפך. לדוגמא – ביקרתי בגן מפורסם למדי כלשהו באירופה, שלא היה מלהיב במיוחד לכשעצמו. אבל היתה שם תעלה עם דגי זהב שבכמה זוויות ההשתקפויות בה היו בעיניי נפלאות. ישבתי ארוכות להקיף אותה מצדדים שונים ולנסות להפוך אותה לתמונות אבסטרקטיות מעניינות, זה בעיניי היה תרגיל אמנותי כיפי להקדיש לו חצי שעה-שעה בזמן ששטף התיירים ממהר להמשיך הלאה ואפילו לא עוצר שם. באי קטן בקוטב הצפוני שילבתי בין אהבותיי לצילום ולפרחי בר, ובעוד כל המבקרים נהו אחרי חיות גדולות ונופים בפנורמה, התכופפתי לצלם צמחים מיניאטורים וחזזיות שהצליחו לגדול בשממה הארקטית. אחרי כמה ימים בשיתוף עם מדריך שליווה אותנו ערכנו ערב בספריה של הצגת התמונות וזיהוי הצמחים בשיטה הישנה של חיפוש במגדירים (אין שם קליטת אינטרנט…) שזכה לפופולריות רבה, ומאותו רגע רבים החלו לשכב על האדמה ולפצוח בקריאות התלהבות בכל פעם שנצפה איזה פרח נדיר אחר שעד לפני יומיים לא שמו לב לקיומו… בעיות בזיהוי הפכו לחידה בלשית, שבה החלו רבים להעמיק ולחקור כיצד הרכב אדמה/שינויי אקלים משנים צבע עלים וכו'. והכל החל מהמצלמה והאפשרות להציג את התמונה הדיגיטלית מיד, ובהגדלה לצורכי זיהוי.

    החוכמה היא לא להתמכר לתיעוד ולא להפוך אותו לחזות הכל, ותמיד תמיד לזכור להתבונן ולחוות קודם כל דרך העיניים שלך ולא דרך המצלמה. מידתיות. תמונה שלא תרגש אותך או תאמר לך משהו אחרי שנה היא תמונה שאפשר למחוק. תמונות מהופעה הן אולי מזכרת יפה, אבל הן לא באמת מצליחות לכלוא את השילוב הייחודי של האווירה במקום, הקצב שמזיז את הגוף, הקולות, ההתרגשות – ולכן צריך לחוות את הרגע במאה אחוז שם, ולא לוותר על זה תמורת אוסף קבצים של וידאו מטושטש ורועד בסאונד נורא שתשמע אולי פעמיים. חוויות הן אכן השקעה טובה יותר מרכוש.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 10, 2017

      עמית נויפלד

      אני מסכים איתך לגמרי וחושב שצילום יכול להיות תחביב איטי למהדרין. ההתנגדות שלי היא אכן רק לתיעוד בבחינת חזות הכל כפי שכתבת. יותר מידי אנשים לא טורחים להיות נוכחים ברגע, בין אם לפני או אחרי התיעוד שלו, ופשוט ממשיכים הלאה.

        

  • להגיב פברואר 11, 2017

    שירה

    מאמר מדהים

      

  • להגיב פברואר 12, 2017

    רינגו

    ראיתם (או שמעתם) על הנצחון המדהים, הירואי וחד פעמי של הניו אינגלנד פטריוטס בסופר בול האחרון?
    תקציר: הם חזרו מפיגור עצום, הצליחו להגיע לשויון ואז ניצחו בהארכה, קבוצה ראשונה אי פעם שמצליחה לעשות זאת.
    הרכז (קווטרבק) של הקבוצה הוא טום בריידי. אשתו היא הדוגמנית ג'יזל. מצלמות הטלוויזיה תיעדו אותה רוקדת ומשתוללת משמחה ביציע, ומיד כמובן, שולפת את הסמארטפון, מפעילה את המצלמה הקדמית וחוזרת להשתולל, בעודה מצלמת את עצמה ומקפידה כמובן לתפוס את פניה החוגגות בזווית מחמיאה.
    איך שמחה ואושר ספונטניים הפכו ברגע למפגן של פוזה. איך החוויה האותנטית פינתה את מקומה לטובת אובססית התיעוד.כמה עצוב.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב פברואר 12, 2017

      עמית נויפלד

      לצערי פספסתי גם את הניצחון וגם את הרגע המזוקק שאתה מתאר, תודה.

        

השאירו תגובה