מיומנה של נגמלת

חורף 1993, כיתה ז', תיכון גינסבורג האורן ביבנה. אי שם בין הפסקת עשר להפסקת שתים עשרה חשתי בהתלחשויות מאחורי גבי שלוו במבטים מצחקקים. בירור קצר חשף את גודל הזוועה: מסתבר שהעובדה שלבשתי במשך שלושה ימים ברציפות את אותה חליפת טרנינג לא נעלמה מעיניה של מלכת הכיתה דאז, שקפצה על הפשע האופנתי כמוצאת שלל רב, ענין שאפשר לה לפזר בקרב נתינותיה מעט מהרעל והרוע שמאפיין בדרך כלל מערכות מונרכיות שכאלה.

במבט לאחור, היה זה רגע מכונן: עד אותו היום לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת למלבושי, אך מאותו הרגע, התחלתי להקדיש את כל תשומת ליבי למלבושי, ובי נשבעתי כי לעולם לא אלבש ברצף את אותו הבגד פעמיים (או לפחות לא אתפס בעודי עושה זאת).

במסגרת השינוי החלטתי לפתח טעם אופנתי עצמאי, ולשם כך מיהרתי לכנס את חברותי ליום מרוכז של סקירת ארון הבגדים, ולסינון הקשוח של תכולתו: מי לשמאל (חזרה למדף), ומי לימין (לשקית התרומות). לאחר שהגענו יחדיו (הן החליטו ואני הנהנתי בהסכמה) למסקנה המתבקשת כי יש לרענן את הארון, יצאנו לעיר להתחדש במלאי של בגדים לשנה לפחות.

לאחר שרוקנתי כל חנות רלוונטית ברחוב הרצל שברחובות, החלטתי שהגיע הזמן לדבר הגדול באמת: תל אביב. בכיתה ח' ביקרתי לראשונה ברחוב שינקין, בו התחדשתי בחולצת רשת אדומה א-לה אביב גפן ועגיל בפופיק כדי שחלילה לא אחשד עוד כמי שאינה מעודכנת אופנתית.

בכיתה י' כבר הייתי ידועה בסגנוני האופנתי הייחודי, ובפרובינציה קטנטנה כמו יבנה, מוניטין שכזה הוא ענין שאין לזלזל בו. המעמד חייב אותי לתחזק מלתחה מרשימה, מה שחייב אותי לחלוב לא מעט כספים מההורים וכשגם זה לא הספיק, לצאת לשוק העבודה. לאחר שעות רבות של עמידה לצד הצ'יפסר בסניף בורגר ראנצ' ביבנה (תעריף של 8.30 ש"ח לשעה) קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון בחיי. נרגשת וגאה שמתי פעמי לקניון הקרוב ביותר ורכשתי זוג מגפיים שחורים שהסבו לי אושר שאין לתאר: הרגשתי גבוהה, דקיקה ויפה לאין שעור מכפי שהרגשתי בלעדיהן.

מה שהתחיל כמנגנון הישרדות חברתית, הפך כעת באופן רשמי להתמכרות.

השנים חלפו וארוני התהדר בשלל פריטים שהתחלפו האחד באחר במהירות מסחררת. כל פריט חדש שרכשתי התאפיין באותו ריח משכר: הוא גרם לי להרגיש יפה. או גבוהה. או רזה. ולרגע קט אפילו מאושרת. השופינג הפך עבורי פתרון לכל: דימוי עצמי נמוך, שברון לב, דכאון לאחר לידה, דכאון כי לא חזרי למשקל, דכאון על כל קמט חדש שהתיישב בפנים והיעדר תחושת סיפוק בחיים. אלא שהפתרון שהשופינג סיפק, היה לזמן קצר בלבד והעצבות או הריקנות שמתחת חזרו מהר מאוד לפעפע.

לאחרונה, ובעקבות אשפוז של בני התינוק, קיבלתי החלטה עקרונית להאט, וכאשר בחנתי את מכלול חיי היה לי ברור שההתמכרות לשופיניג, שהפכה לציר מרכזי של חיי כאשר הפכתי לבלוגרית המתמחה באופנה מקומית, תהיה הראשונה לעמוד למבחן, ובתקווה לשלם את המחיר. אם להודות על האמת, בתקופה האחרונה תחושת העומס הכללי בבית ובארון הבגדים בפרט העיקה עלי יותר ויותר. בכל פעם שחיפשתי חולצה הלכתי לאיבוד בין שלל הפריטים. ביקשתי שמלה, ונבלעתי פנימה בין אינסוף הקולבים. רציתי מגפיים ספציפיות וטבעתי בים של זוגות. במקום להרגיש מאושרת, הרגשתי ריקה, ויותר מזה, ההבנה כי ערימות הבגדים שמונחות מולי הן בסופו של דבר שקלול של כסף וזמן, או במילים אחרות, עבודה ופנאי.

מדורבנת על ידי משפט הזן "לעולם לא יהיה לנו די ממה שאיננו צריכים", ועד ידי הרצון להאט, החלטתי שהגיעה העת לגמילה. לא "הפחתת צריכה" ולא "צמצום" אלא Cold turkey אגרסיבי וכואב.

 

alex colville nude-and-dummy-1950 (fairuse wikiart)

Alex Colville: Nude and Dummy, 1950 (FairUse Wikiart)

 

למודת ניסיונות גמילה כושלים מן העבר, הבנתי שאם אני רוצה להשיג תוצאות עלי להיערך בהתאם, ולפיכך נקטתי בצעדים הבאים:

השראה היא אם כל שינוי. לכן שוחחתי עם נשים שחוו, התקשו, התמודדו וגברו בעצמן על היצר כדי לשמוע על הקשיים שחוו, לקבל מהן טיפים ולשאוב כוח והשראה. אחת מהן היא הבלוגרית אפרת בשרי שכותבת בבלוג שלה pretty so כיצד היא התמודדה עם אתגר ה"שנה ללא קניות שלה" שאותו סיימה ממש לאחרונה.

להתחייב בפומבי. שלא כמו בפעמים הכושלות הקודמות, הפעם החלטתי לייצר מחויבות גדולה יותר, ולהצהיר קבל עם ועדה (כלומר, בסטטוס בפייסבוק) על תחילתו של תהליך גמילה. בעקבות ההצהרה אף הוזמנתי לתכנית הבוקר של אורלי וגיא שבה נשאלתי על ייסוריי הגמילה שחוויתי במהלך ה- Black Friday, עד לאחרונה יום חג אמיתי. מאז השתתפותי בתכנית אני נשאלת כמעט מידי יום בסביבתי איך הולך התהליך. המעורבות הגדולה של הסביבה מעודדת אותי להמשיך ולדבוק במטרה.

לעצור את האויב בשער. הסרתי את עצמי מכל הדיוורים המפתים המבשרים על מבצעים, הנחות והטבות בלעדיות כדי שאפסיק לקבל את כל הפיתויים הללו במייל. אין טעם להעמיד את עצמנו במבחנים מיותרים, ואם את מנסה להיגמל מפחמימות, את בוודאי לא רוצה למצוא בכל בוקר מחוץ לדלת שקית עם לחמניות חמות.

קבוצות תמיכה. הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק "ארון מלא" של הסטייליסטית שני ספיבק שעברה בעצמה תהליך גמילה משופינג ובמסגרת הקבוצה היא מסייעת לחברי הקבוצה לגלות מחדש ולנצל עד תום את הפריטים שיש  בארון כדי שלא נתפתה לרכוש עוד פריטים מיותרים.
בנוסף, הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק "יש לי מה ללבוש" שמאתגרת את החברות בה להירתם לאתגר "40 יום ללא קניות" ומזמינה את החברות להעלות מידי יום תמונה חדשה כשהן לבושות בבגדים שיש להן בארון.

להפוך תחביב למקור הכנסה. בעבורי, גמילה משופינג היא לא רק צמצום הרכישות אלא גם צמצום הפריטים שבארון. מאחר ואני בלוגרית אופנה אני מקבלת הרבה פניות ממעצבים שמציעים לי לבחור פריט מהקולקציה שלהם כדי להציג אותו בבלוג או באינסטגרם שלי. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהמיר את הפריט המוצע בבקשה לתשלום עבור העבודה שאני משקיעה. אחרי שנים בהן ההתמכרות הובילה להוצאה מתמשכת וחד סטרית של כספים, אני לראשונה מצליחה לייצר ממנה הכנסה, ועל הדרך גם מתמודדת עם חרדת ה"לא נעים לי" ואחותה הקטנה "אני לא מספיק שווה".

כמו בכל גמילה, השבועות הראשונים היו לא פשוטים. ללא "תרופת הפלא" שסייעה לי להרגיש יפה יותר, צעירה יותר ורזה יותר, מצאתי עצמי נאלצת להישיר מבט לקמטים ולעודפי המשקל וללמוד להשלים עם העובדה שהם כאן כדי להישאר. וכמו בכל גמילה, לאחר צליחת השלב הראשון והקשה, מתחילה לצמוח לאט לאט תחושה חדשה שזכרתי רק במעומעם: שקט נפשי, ואפילו (רחמנא ליצלן) ניצנים ראשונים של שלווה.

IMG_7307

לוקחת נשימה עמוקה, ומפסיקה, מעכשיו.

 

***

לבלוג של הילה "תלתלים"

***

באותו נושא:

המלתחה המינימליסטית שלי
מלתחה מינימליסטית, הצד שלה.

תגובות9

  • להגיב ינואר 30, 2017

    נעמה אורבך

    מרתק, תודה רבה!

      

  • הילה בן חנוך-לוי

    תודה לך יקירתי. איזה כיף שקראת ויותר מזה, שגם אהבת.

      

  • להגיב ינואר 30, 2017

    חניתה

    יפה ועמוק

      

  • הילה בן חנוך-לוי

    תודה רבה. נקווה שגם יהיה מוצלח

      

  • להגיב ינואר 31, 2017

    שירה

    וואו את מהממת. איזה שיער! כל בגד יראה עליך פצץ

      

  • הילה בן חנוך-לוי

    תודה יקירה. התמונה הזו די ישנה ומאז עברתי עוד הריון אז אם להיות כנה, לצערי היא כבר לא מאוד מייצגת אבל היא התאימה לרוח הפוסט הכללית.

      

  • להגיב פברואר 2, 2017

    נירוש

    את הקמטים אמנם אי אפשר לעצור לגמרי, אבל בעודף המשקל אפשר ורצוי לטפל.
    בכל מקרה, פוסט מעורר השראה 🙂

      

    • הילה בן חנוך-לוי

      אחרי שנצלח את הגמילה הזו יגיע הזמן לגמילה ממתוקים ופחממות… פרה פרה

        

  • להגיב פברואר 5, 2017

    יובל

    לדעתי האישית, גמילה זו לא המילה המתאימה, כיוון שאף פעם לא נגמלים מההרגל הישן (ואת זה אמרו מומחים לגמילה מסמים, מאלכוהול ובכלל חוקרים של הרגלים – ההרגל קבור אי שם בתת מודע מחכה רק לרגע שיוכל לפרוץ מחדש)…אבל את בהחלט החלטת לשלוט בו (וזו לדעתי מילה יותר מתאימה) ולצמצם אותו ואני יודע כמה קשה זה, אז שאפו!

    בסופו של דבר, "חיים מהירים" או "חיים איטיים" זה עניין של דפוסי הרגל/חשיבה ולצערי קשה לבני האדם לצאת מדפוס ההרגל בו הם מתנהלים – "חיים מהירים" (בדרך כלל שלא במודע) – ולא משנה כמה "הגיוני" זה "חיים איטיים".

    עברתי את אותו תהליך עם ה"הרגל הרע" שלי (כסיסת ציפורניים), אף אחד לא סיפר לי כמה קשה זה למנוע מהציפורן להיכנס לפה, לאור העובדה שהמוח שלנו מכור לאותו הרגל (ברמה הפיזית הוא מכור לסם טבעי שנקרא דופמין).

    עכשיו…לדעתי (בלבד) התמכרות לקניות שוות ערך להתמכרות לכסיסת ציפורניים או להתמכרות ל"חיים מהירים" (או להתמכרות להרגלים שמרכיבים את המושג הענק הזה…).

    איך משתלטים על "הרגל רע"? זה דיון יותר עמוק אולם, קודם כל צריך להגיע להבנה שזה רק "הרגל רע" או רק "רעיון טפילי" (מונח מתיאוריית הממים). אז קודם כל צריך להפסיק לפחד מרעיונות…

    חלק מהשינוי התפיסתי הוא שזה רק רעיון ותו לא ולכן בעזרת מאמץ, התמדה והכלים המתאימים ניתן להפריד אותו ולשלוט עליו. קיימים מגוון כלים שעזרו לי בתהליך החל מכלים מנטליים כגון שטיפת מוח עצמית, אוטוסוגטיה ודמיון ועד כלים ממשיים כגון ניטור עצמי ואף ניהול סיכונים.

    על התהליך האישי שלי כתבתי בבלוג "סיונארה בייבי", בו לשמחתי התהווה מעין "מדריך מעשי" הכולל את השינוי התפיסתי והכלים שעזרו לי…אולי זה יעזור למישהו (בתכל'ס) לעשות את הטרנספורמציה מההרגל הנוכחי להרגל אחר.

    בהצלחה

      

השאירו תגובה