למה החלטתי להאט

ברשותכם אפצח בקלישאה, ולא סתם קלישאה אלא אחת הלעוסות שבהן: קלישאת ה"רק-כשקורה-משהו-רע-אנו-לומדים-להעריך-את-הדברים-הקטנים-והחשובים-באמת". העובדה שמדובר בקלישאה מהזן הטחון ביותר לא פוגמת באמיתות תוכנה, כפי שהתגלה לי ממש לאחרונה, בעודה משתלבת בסיפור חיי – סיפור סטנדרטי של עוד אם שעובדת קשה מידי, וחיה מעט מידי.

אני הילה, בת 36 אולם במונחי עייפות, לאות ונרגנות דומה שאני קרובה יותר ל-63. יש לי שני ילדים: הגדולה בת 4 הקטן בן שנה. אני נשואה לבעל נפלא שעובד בענף ההיי טק, ושאותו אני רואה פעמיים באמצע השבוע (בין 21:00 ל-23:00) ויותר במרוכז בשישי שבת. על ספונטניות וויתרנו מזמן והרומנטיקה הזוגית הצטמצמה לחגיגות ימי ההולדת, יום הנישואין ופעם בשבועיים שלושה כשאנחנו מצליחים לגנוב שעה משותפת לצפייה בסדרה אהובה.

אנחנו והבנק אוחזים בבעלות משותפת בדירה בהרצליה, ואם לדייק, עיקר הבעלות היא של הבנק ואחוז קטן הוא שלנו. 25 שנה מהיום נהיה הבעלים הגאים של 100% מהדירה.

בנוסף אני מועסקת בעבודה במשרה מלאה בענף החיסכון ארוך הטווח והסכם העבודה בחברה מחייב אותי להשקיע ממוצע של 9 שעות עבודה ביום. כדי להצליח ולעמוד בממוצע השעות הנדרש התגייס בעלי ליום קצר אחד שבו הוא יוצא מוקדם ואוסף את הילדים מהגנים ואני זוכה להשלים שעות ומטלות בימים מרוכזים של 12-13 שעות עבודה.

בגלל שאסור לוותר על הנפש על אף חוסר הזמן אני מתחזקת בנוסף בלוג אופנה שמוקדש לתעשייה המקומית  בשם "תלתלים", מצלמת ללא הירף ומעלה תמונות להפרעת הקשב הגדולה ביותר שלי – החשבון האינסטגרם, ולקינוח כותבת על נושאים כלכליים ב"מאקו כסף".

לפעמים אני גם ישנה ואחת לכמה ימים נושמת עמוק.

כמו מרבית ההורים שסביבי, אני מנהלת שגרה מתישה למדי: היום מתחיל תמיד מוקדם מידי עם עלות השחר והוא גולש ללא כל אתנחתא היישר לעבודה. הלחץ להספיק את שלל המשימות מלווה אותי לאורך כל היום במשרד, ובדרך כלל אני נאלצת לוותר גם על הפסקת  הצהריים כדי להספיק להשיב על עוד כמה מיילים.

מידי יום אני יוצאת בדקה ה-90 לאסוף את הילדים שנשארים אחרונים בגן, ומתפללת בדרך שלא תהיה תאונה. פחות מתוך דאגה כנה לשלומי או לשלום שוכני הכביש האחרים, ויותר כדי שלא אאלץ להתמודד שוב עם מבטי התוכחה של הגננות. בכל פעם מחדש נשבר לי הלב כשאני מתמודדת עם עיני האיילה העצובות של ביתי הגדולה ששואלת למה אני אך פעם לא באה לקחת אותה מוקדם לפני שמתחיל הצהרון "כמו אימא של אלין".

עם סיום מלאכת האיסוף נותרות שעתיים תמימות של "זמן איכות", אולם כמו שיודע כל הורה לפעוטים, משחולפים מחוגי השעון על השעה 18:00 הופכים העוללים המתוקים והחייכנים לפקעת עצבים עייפה, ואילו הגדולים נוטים בשעות הערב להפגין את יכולות הדיאלקטיקה שלהם שמלוות בהמחזה דרמתית הכוללת צרחות ומחוות תיאטרליות אחרות.

משחוזר השקט לדירתנו סביב השעה 20:30 אני מדליקה את המחשב וממשיכה לעבוד, או לערוך, או לכתוב.

מזה כמה חודשים מלווה אותי התחושה המעיקה שמרוב עצים העיקר בחיי התפספס, אולם הקש ששבר את גב הנאקה השפופה הגיע דווקא מכיוון בלתי צפוי: שנה אחרי שנולד הקטן שלי בבית חולים מאיר בכפר סבא, נראה היה שהוא נתקף געגועים למקום, ולפיכך, וברוב תושייתו, הצליח להניח את ידיו הקטנות על וירוס נדיר ושתלטן, שהחזיר אותנו לסיבוב נוסטלגיה בבניין.

edvard-munch-the-sick-child-ii-1896-jpglarge

Edvard Munch: the Sick Child ii,1896

אל נא תתנו לקורטוב ההומור והציניות להטעות אתכם: החוויה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה או משעשעת ולוותה בכמה וכמה תסריטי אימה שיכולים להוות בסיס לעוד עונה מאוסה ולעוסה של "האנטומיה של גריי". כנראה שזו בדיוק הסיבה שטיול ה-All included לכפר סבא, שכלל: לילה במיון, שלושה לילות במחלקת ילדים, שבועיים בבית ואבחנה רפואית אחת, היווה עבורי תזכורת חזקה עבור מה שבאמת חשוב.

בתוך הכאוס המלחיץ הזה נחלק זמני לשניים: הזמן בבית החולים עם הקטן או הזמן בבית עם הגדולה. כל משימה אחרת, ירדה זמנית מסדר היום ופתאום זכיתי בזמן איכות עם כל אחד מהילדים לחוד: ברגעיו הטובים של הקטן בבית החולים ישבנו יחדיו בחדר, שיחקנו "מסירות" עם כדור קטן ושרנו "ידיים למעלה על הראש" מיליון פעם לפחות, מבלי שהסתכלתי ולו פעם אחת על השעון או על הטלפון.

באותו השבוע התקיימה מסיבת החנוכה בגן של הגדולה. המסיבה הייתה מפתיעה בכמות ההשקעה שבה ונראתה דומה יותר בכמות הנאמברים שהוצגו לפסטיגל מאשר למסיבת חנוכה של ילדים בני 4-5. ישבתי נרגשת והבטתי בכוכבת הקטנה ששרה, רקדה, התרגשה וחיממה את הלב מבלי שבדקתי ולו פעם אחת את המיילים מהעבודה, את התנועה בבלוג או את מספר העוקבים באינסטגרם.

נכון להיום כולנו חזרה בבית, והקטן חוזר אט אט לעצמו. אלא שאני מרגישה שמשהו אצלי השתנה. שדווקא החוויה המפחידה הזו, בשילוב עם השנה שממש עכשיו הסתיימה, הביאו עימם חשבון נפש ושלל החלטות חדשות. אוקי, שתי החלטות חדשות.

הראשונה היא להאט. להאט את קצב החיים, להאט את קצב העבודה, להאט את קצב צעדי ברחוב, להאט את מהירות הנהיגה בכביש, להאט את זרם המחשבות, להאט את קצב פעימות הלב, להאט את הזמן שעובר כל כך מהר וחומק מבין האצבעות.

השנייה היא להפחית. להפחית משימות, להפחית לחצים, להפחית צריכה מיותרת, להפחית פחמימות ריקות וסוכרים לבנים, להפחית כעסים, להפחית את מספר הקללות שאני מסננת בלב, להפחית את משך הזמן שאני מבלה ברשתות חברתיות ולבלות יותר עם אנשים אמיתיים.

עכשיו נותר רק ליישם.

בתמונה: מה שבאמת חשוב

תגובות19

  • להגיב ינואר 10, 2017

    נעמה אורבך

    פוסט חשוב, מעניין ומעורר. תודה רבה

      

    • הילה בן חנוך-לוי
      להגיב ינואר 10, 2017

      הילה בן חנוך-לוי

      נעמה תודה לך.

        

  • להגיב ינואר 10, 2017

    נירוש

    איזה מתוקון 🙂

      

    • הילה בן חנוך-לוי
      להגיב ינואר 10, 2017

      הילה בן חנוך-לוי

      ללא ספק. ואת זה אני אומרת באופן אובייקטיבי לחלוטין כמובן. עובדה שגם האבא חושב ככה 😉

        

  • אלישבע זלצר
    להגיב ינואר 10, 2017

    אלישבע זלצר

    נו, מתאים בול לתחילת שנה, אני בעד!

      

    • הילה בן חנוך-לוי
      להגיב ינואר 10, 2017

      הילה בן חנוך-לוי

      את צודקת. הטיימינג ללא ספק מוצלח.

        

  • להגיב ינואר 10, 2017

    כרמית

    ובפועל- איך את מצליחה להאט? בעיקר מבחינת שעות העבודה, והתמרון עם השעות של הילדים?
    כל עוד נמצאים במשרה מלאה, איך אפשר לעשות את זה?

      

  • הילה בן חנוך-לוי
    להגיב ינואר 10, 2017

    הילה בן חנוך-לוי

    שאלה טובה. מה גם ששוק העבודה בארץ (וכנראה במרבית העולם המערבי) לא אוהב אנשים שרוצים להאט את הקצב בתוך העבודה. הרבה פעמים זה מוביל לפליטתם החוצה. אני צריכה למצוא את הדרך שלי לעשות את זה ואשמח להמשיך ולשתף בה כאן. מוזמנת להמשיך ולעקוב.

      

  • להגיב ינואר 11, 2017

    יובל

    הילה את נהדרת! ופוסט מעולה, מהלב. תודה על השיתוף.

      

    • הילה בן חנוך- לוי
      להגיב ינואר 11, 2017

      הילה בן חנוך- לוי

      תודה יובל. נראה איך יעבוד היישום 🙂

        

  • להגיב ינואר 11, 2017

    בת 26

    היי,
    אני כותבת בכלליות על חיי הסלואו, ולאו דווקא על המאמר הזה.
    אני בחורה שמאוד אוהבת לקחת את הזמן- לשוטט ולחלום בהקיץ. זה עושה לי טוב.
    עם זאת, אני מרגישה מאוד תלושה מהסביבה. אני חוששת שעם הניתוק שלי, יום אחד אקום ואגלה שאין לי איזה "הישג" משמעותי (ואני כותבת במרכאות, כי הכוונה היא למשהו משמעותי עבורי מבחינה מקצועית ולא למשהו חומרי/קפיטליסטי). ואני יודעת שהכל הבל הבלים, אבל הכל גם לא. הכל גובה מחיר. אני כן רוצה לעשות דברים משמעותיים. ואני יודעת ש"הצלחה" זה דבר סובייקטיבי ומורכב.

    גם מודעות עצמית וסביבתית גובה ממני מחיר.
    כי כואב לי על כל כלי פלסטיק שנזרק לפח, על בשר שנאכל, על בגד שנקנה. באמת כואב. גם קונפורמיזם.

    בסביבה המנוכרת שלנו הכל נרקסיסטי ויומרני. אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי.

    עשיתי קצת מישמש בין הדברים, מקווה שאובן.

      

    • להגיב ינואר 11, 2017

      ש

      מובן לגמרי.
      מזדהה מאוד עם הדברים שכתבת, ואני גדולה ממך בלא מעט שנים.
      בעיני זה מבורך שכבר בגיל 26 את מזהה את הנון קונפורמיזם שלך ביחס לסביבה העוטפת אותך.
      מהחיים שחייתי עד כה למדתי שאי אפשר, או לפחות קשה מאוד, לברוח מטבענו האמיתי.
      לכן, טפחי אותו. דברים טובים יקרו. יש מקום בעולם להמון קולות, בכל מיני גוונים.

        

  • הילה בן חנוך- לוי
    להגיב ינואר 11, 2017

    הילה בן חנוך- לוי

    את עדיין מאוד צעירה. בסוף תמצאי את הדרך שלך. אני אגב מאמינה גדולה מאוד בלעבוד מתוך תשוקה, ועד שנהייתי אימא עשיתי הרבה מעברים בין מקומות עבודה בכל פעם שהרגשתי שאני נכבית. הכי חשוב זה לא להרים ידיים ו"להתיישר" כי אז אנחנו באמת כבים.

      

  • אריאל
    להגיב ינואר 11, 2017

    אריאל

    סיפור עצוב, קשה להבין כיצד כל כך הרבה אנשים נשאבים לתהליכים מזיקים אלה. האטה זה עניין של שינוי סדרי עדיפויות. מתחילים בפרט אחד, משנים אותו ואז כבר חייבים לשנות גם את היתר…

      

  • להגיב ינואר 11, 2017

    טל

    מעולה.תודה

      

    • הילה בן חנוך-לוי
      להגיב ינואר 12, 2017

      הילה בן חנוך-לוי

      תודה לך שהקדשת תשומת לב וזמן לסיפור הקטן שלי.

        

  • להגיב ינואר 12, 2017

    שירה

    החלטה חשובה שלא נראה לי שאי פעם תצטערי עליה. מקווה שבעלך באותו ראש כמוך.

      

    • הילה בן חנוך-לוי
      להגיב ינואר 12, 2017

      הילה בן חנוך-לוי

      על ההחלטה קל לא להתחרט. המבחן האמיתי הוא ביישום 😉

        

  • להגיב ינואר 25, 2017

    דוד

    נחמד תודה!
    באיזה קצב כתבת את הפוסט?

      

השאירו תגובה