קפקא אחד ליום

בתאריך 11.12.15 נסעה הגברת ק. במכוניתה בעיר נתניה. בעודה גולשת לעצירה לפני רמזור אדום, נגעה בטעות עם רכבה במראת הצד של רכב אחר שהיה בעמידה מלאה. לאחר שעצרו בצד הדרך היא התנצלה, החליפה פרטים עם הנהג השני, וגם הבהירה לו שברצונה לשלם באופן מידי את עלות תיקון הנזק שנגרם לרכבו – סדק בפלסטיק שעוטף את גוף מראת הצד.

לאחר שלא שמעה מהנהג מספר ימים היא התקשרה אליו וביקשה לברר היכן עומדים הדברים. הנהג, עובד בחברת "אאוטבריין", התנצל ואמר שהוא מעביר את הטיפול לחברת הליסינג שלו, "אוויס", ושהוא אינו יכול לפתור את העניין ישירות מולה. הגב' ק. ביקשה ממנו למסור את פרטיה לגורם המטפל בחברה, והבהירה שוב שהיא מעוניינת לשלם את הנזק בעצמה.

קרוב לשמונה חודשים אחר כך יצא מכתב דרישת תשלום מ"אוויס" עבור הנזק, שעמד על סכום של 390 ₪ (סימוכין: 451859). הבעיה היחידה היתה שהמכתב נשלח לכתובת ישנה ולא עדכנית של גב' ק. כך שהיא מעולם לא ידעה אודותיו. בשלב זה חשוב לציין, לנהג הרכב הנפגע היה צילום של תעודת הזהות שלה בה מופיעה הכתובת העדכנית שלה, וכמובן גם שמספר הטלפון שלה, שכן הם שוחחו יותר מפעם אחת. הסיבה שבעטיה נשלח מכתב הדרישה לכתובת לא נכונה היא פשוטה: הנהג ברכב הנפגע לא טרח למלא את כתובתה של הגב' ק. בטופס ההודעה (או שלא התבקש), ומספר הטלפון שלה שמסר למוקד התביעות של החברה הוקלד עם שגיאה בספרה אחת.

שלושה חודשים אחרי שיצא מכתב הדרישה (שבוודאי חזר מדואר ישראל עם הודעת שגיאה), ושעליו היתה חתומה עובדת "אוויס" בשם כרמית מ. (שמאז כבר עזבה את תפקידה), העבירה מחליפתה מבלי להסס את התיק לטיפולו של עו"ד ד"ר ורשה אסף.

עו"ד ד"ר ורשה, מצידו, לא התבלבל. הוא לקח את מכתב הדרישה המקורי (360 ש"ח), הוסיף דרישה כספית על אובדן יום השכרה שלא הופיעה במכתב המקורי (עניין פעוט של 200 ש"ח), הוסיף את שכר טרחתו (1,500 ש"ח לא כולל מע"מ) והגיש אותו לבית משפט השלום ברמלה, עניין הכרוך בתשלום אגרה שכעת מתווספת אף היא לתביעה (245 ₪), והרי לכם פלא מודרני של ממש: סדק בפלסטיק של מראת צד שעלותו 390 ש"ח, ונזק אותו ביקשה הגב' ק. לשלם בכל מאודה, הופך כהרף עין לתביעה על סך כ- 2,550 ₪ והזמנה לבית משפט (תיק מספר 17025-11-16).

כתב התביעה עצמו לא היה מגיע לעולם ליעדו שכן גם הוא נשלח לאותה כתובת ישנה ולא עדכנית של הגב' ק. אלה שהפעם הגדילו התובעים לעשות והפנו את התביעה גם לחברת הביטוח שלה, "הפניקס". מיותר לציין שלו היו שולחים את המכתב המקורי לחברת הביטוח היתה זאת דואגת ליידע את הלקוחה, אולם מסיבה שאינה ברורה החליטו ב"אוויס" שלא לעשות זאת, ממש כפי שהחליטו לא לברר מול נהג רכבם את פרטיה הנכונים של הגב' ק, את כתובתה, את מספר הטלפון שלה וכו'.

ניסיונות לפנות לחברת "אוויס" נתקלו שוב ושוב במענה לקוני – התיק עבר לטיפול משפטי, ורק עו"ד ד"ר ורשה יכול לעסוק בו עתה. העובדה ש"אוויס" היא ככל הנראה אחת מהלקוחות הגדולים של משרדו, ושבכל חודש נתון הוא בוודאי מטפל בעבורה בעשרות אם לא מאות תיקים דומים, לא נלקחה בחשבון – הרי די היה בבקשה פשוטה מצד מנהל/ת בכיר/ה בחברה, עמידה על הטעות שנעשתה, והוא היה מבטל את התביעה שהוגשה, אולם ב"אוויס" כאמור, איש לא ראה לנכון לקחת עניין פעוט שכזה לתשומת ליבו.

גם ניסיונות לפנות לליבו והגיונו של עו"ד ד"ר ורשה נפלו על אוזניים ערלות. בשיאה של השיחה הוא היה מוכן ללכת לקראתה של גב' ק. ולהעניק לה הנחה של קצת פחות מ-500 ש"ח, שהיתה מעמידה את סכום התביעה על כ- 2,000 ש"ח – פי חמש מהנזק שבפועל גרמה.

the-hungry-hill-jacek-yerka-2015-fairuse-via-wikiart

The Hungry Hill, Jacek Yerka, 2015 (FairUse via Wikiart)

***

כתבתי בעבר על מחלה כלל אנושית אותה כיניתי "שגרון זמן", אשר באה לידי ביטוי בכאבים ונוקשות בפרקי הזמן כפי שאנו חווים אותו, הן במובנו הפיזיקלי והן במובנו החברתי/תרבותי. התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן שונים, חלקם ביולוגיים: ילדות, נערות, בגרות זקנה, ואחרים תרבותיים: עבודה, פנאי, משפחה – כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד אחר והוראות הפעלה שונות: חיים של שובבות ומשחק מתאימים לילדים אולם לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בהיותך בין חברים ומשפחה, אך בעולם העסקים הן עלולות להביא לאובדנך.

אני מזכיר זאת כעת מאחר ואין לי ספק שלו היה מדובר בחברה קרובה, כרמית מ. (או מחליפתה לצורך העניין) היתה עושה כל מאמץ על מנת לאתר אותה בטרם היתה מעבירה את התביעה, באדישות מוחלטת, לטיפולו המשפטי המסור של עו"ד ד"ר ורשה. באותה מידה אין לי ספק שלו תביעה דומה היתה מופנית כלפי אמו של עו"ד ד"ר ורשה, הרי שהוא היה יוצא מכליו ומתרעם על חוסר הצדק ואוזלת היד של כל הנוגעים בדבר, ובוודאי היה ממהר גם להגיש כתב הגנה מנומק.

הסיבה שאיש מהם לא לקח את הרגע הנוסף על מנת לשאול את עצמו האם הוא עושה את הדבר הנכון בסיטואציה שנוצרה, היא פשוטה – בעבורם זאת בסך הכול עבודה.

לכאורה, בסיפור הזה כולם היו בסדר. נהג הרכב הנפגע העביר את הטיפול ל"אוויס" כי זה מה שנאמר לו לעשות במקום העבודה. כרמית מ. שלחה מכתב לכתובת לא נכונה ולאחר מכן מחליפתה העבירה את החומר לטיפול משפטי מבלי לנקוף אצבע ולנסות לפתור את העניין בדרך שונה, כי אלה בוודאי ההנחיות שקיבלה במקום עבודתה. עו"ד ד"ר ורשה הגיש את התביעה לבית משפט כי זאת העבודה שלו. כולם בסך הכול עשו את העבודה שלהם. לא שאלו שאלות, לא ערערו על מוסכמות, לא ניסו להקדיש ולו עוד מחשב אחת לנושא, שלא לומר "להגדיל ראש".

הם בסך הכול מילאו הוראות.

***

לא מעט פוסטים באתר זה עוסקים בעבודה, ואחד הרעיונות שאני מנסה להעביר באמצעותם הוא פשוט: העבודה היא לא אלמנט נפרד בחיים, שעומד בפני עצמו ובזכות עצמו. העבודה היומיומית שלנו היא בסך הכול עוד נדבך אחד של חיים המשתרג באלה האחרים, ורק אחדותם של כל הזמנים והאופנים בהם אנחנו פועלים, יכולה בסופו של יום לעמוד בהגדרה של היותנו "בני אדם", או אם תעדיפו "אנשים". אנחנו לא יכולים לזלזל בעבודה שלנו, להתנהג באופן פוגעני או לא מוסרי, לראות תחת עינינו רק את שורת הרווח, ועדיין לבקש ולראות עצמנו כ"טובים". זה פשוט לא עובד באופן הזה, גם לא אם בשעות הפנאי אנחנו תורמים ומתנדבים.

גב' ק. היא סיפור קפקאי אחד, אפילו קטן יחסית לאחרים, שהחל להיכתב ביום ה-11.12.15 וסופו טרם נחתם. כמוהו יש עוד אלפים שהולכים ונרקמים בכל יום בו אנשים הולכים לעבודתם ולא רואים לנגד עיניהם דבר פרט לאותיות ומספרים. את המציאות הזאת אפשר וצריך לשנות, ובראש ובראשונה, כל אחד במקום עבודתו. קיים סיכוי סביר שלפחות חלקנו יכולים לעצור את הסיפור הבא, פשוט על ידי כך שנבחר לראות את האנשים שעומדים מאחורי הודעות המייל, שיחות הטלפון והמכתבים שנשלחים. שנבחר להבין שהעבודה היומיומית שלנו היא רק עוד שדה אחד, בו אנחנו יכולים לבחור אם להיות טובים יותר, או פחות.

נכון לרגע זה נקודת האור היחידה בסיפור של הגב' ק. היא שחברת "הפניקס" החליטה לסייע לה (לפנים משורת הדין) בהגשת כתב ההגנה, וזאת למרות שסכום התביעה נמוך מההשתתפות העצמית הנקובה בפוליסה שלה. זה לא היה מובן מאליו, בהתחלה המחלקה המשפטית דחתה את הבקשה, אבל במקרה זה, היתה בסופו של דבר עו"ד אחת שבחרה לחרוג מהנהלים, ביקשה וקיבלה אישור מיוחד, פשוט כי ראתה את חוסר הצדק המשווע שזועק לעזרה.

אני מתכוון להתייצב לצידה של הגב' ק. ביום הדיון, פשוט כי אני רוצה להסתכל בלבן של העיניים של האנשים שלא מתביישים לקחת נזק של 360 ₪ ולנפח אותו לתביעה של 2,550 ₪, שכול כולה נובעת מחוסר תום לב, רשלנות, וקורטוב של אדישות איומה.

אני רוצה להאמין שכל שופט בר דעת יגלגל את התביעה מכל המדרגות ויחייב את הגב' ק. בסכום הנזק המקורי בלבד (ואולי אפילו יפסוק לזכותה הוצאות משפט), אבל כדי להאט את גלגלי המכונה, כדי לנסות ולעצור את הפס הנע שמייצר יש מאין מאות אלפי שקלים של חובות בכל רגע נתון, לא די בהפניית המבט פנימה. אנחנו צריכים גם להעביר מסר חד משמעי לחברות כגון "אוויס" ולמשרדים כגון "עו"ד ד"ר ורשה אסף". במילים אחרות, אני מבקש מכם לעשות משהו שלא ביקשתי עד כה בחמש שנות קיומו של הבלוג – אני מבקש שתשתפו את הפוסט.

 

***

"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (פרקי אבות, ב' ה')

***

עדכון 15.12

לפני שבועיים בדיוק פרסמתי את הפוסט הזה, שלאחר מכן שותף גם באתר "הכלכלה האמיתית". מאז הוא שותף מאות פעמים, חלקכם טרחתם וכתבתם לאוויס ולמשרדו של עו"ד ורשה, ואחרים הפעילו חברים ומכרים בחברת "אאוטבריין" שניסו אף הם לעזור.

החדשות הטובות – אוויס לוקחת אחריות, מושכת את התביעה והגיעה להבנה והסכמה עם גב' ק. לשביעות רצונה המלאה.

תודה לכל מי שעזר ולקח חלק בהפצת המקרה. אמנם מדובר בעניין פעוט יחסית לעוולות אחרות המתרחשות מידי יום, אולם הוא מעניק תקווה קטנה שיש עוד מקום לפנות להגיונם של אנשים, לליבם, ולפצח את מעטה האדישות שעוטף את עולם העבודה ושורת הרווח התחתונה.

תודה, וסופ"ש נעים לכולם.

 

תגובות19

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    נעמה יערי

    תודה שאתה מעורר את הדיון בנושא.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    הולך בטל

    דבר נוסף שעצוב מאוד בסיפור הזה, חוץ מהעלות הכספית זו העלות של הזמן.
    כמה זמן התבזבז על השטות הזו, זמן שהיינו יכולים לשתות בו מרק חם ולהתכרבל מתחת לשמיכה עם מישהו אהוב. ואני לא מדבר רק על הזמן של הגברת ק, אני מדבר על הזמן של הפקידים והפקידות, העורכי דין ובית המשפט. פשוט מערכת שלמה לא עושה כלום חוץ מלבזבז לכולנו את הזמן!

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    הראל

    מתי המשפט ואיפה? אשתדל גם להגיע

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    אוהד

    תביעת דמי הטרחה הינה עשיית עושר ולא במשפט, היא אינה סבירה ואינה מידתית (בוודאי ובוודאי שלאור גובה החוב הנטען) ולפיכך דינה להתבטל.
    ניתן לתבוע כל אחד במיליוני שקלים. החוכמה היא להוכיח את התביעה.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    נעמה אורבך

    תודה על הפוסט הזה, ועל רבים אחרים. שיתפתי.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    רני

    פוסט מרתיח, ואני מכירה לא מעט סיפורים כאלה. מה שהכי מרגיז זה שבדרך כלל אנשים מתייאשים ופשוט מעדיפים לשלם ולגמור עם זה. אני שמחה שהולכים פה למשפט ואשמח להגיע גם כדי לעודד מהצד.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    האדון ק'

    פוסט חשוב חשוב, מסוג הדברים שהולכים לאיבוד בין סיפורים גדולים על בוכריסים וצוללות, אבל פוגעים בלא פחות אנשים. תודה.

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    יעל

    מכעיס וכלכך מוכר.
    אתה מוזמן לקרוא אצלנו כאן: https://sociallawyering.wordpress.com על עוד סיפורים כאלה ויותר מכעיסים. העצוב זה שמהיכרותי עם בתי המשפט, השופט/ת ממש ממש לא בהכרח יגלגל את התיק מכל המדרגות. ההימור שלי הוא שהוא ימליץ על "פשרה". כלומר – משהו באמצע בין 2,500 לכלום, כלומר יותר מהנזק המקורי. שכר הטרחה של עורכי הדין הוא אחת הרעות החולות במערכת הזו (ובתור עו"ד אני יכולה לומר שכמקצוע זו אחת הרעות החולות שמתאפיינת בכל מה שציינת – אדישות וראיית אנשים כמספרים וכ"עבודה" בלבד) – אנחנו עובדים בכנסת על לתקן את זה אבל כמו שאתה יכול לנחש, יש לובי חזק מאוד שלא כלכך מרוצה מהעניין.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב דצמבר 1, 2016

      עמית נויפלד

      היי יעל, תודה על התגובה, וטוב לגלות שאתן קיימות.
      יכול להיות שאני באמת אופטימי מידי, אבל במקרה הזה אני מרגיש שאוויס באמת לא עשתה ולו את המינימום הנדרש, אז אני שומר על תקווה. מבטיח לעדכן.

        

  • להגיב דצמבר 2, 2016

    מור

    מכעיס מאוד.. מקווה שהשופט יפקח את העיניים של עורך הדין ויחייב אותו לשלם..

      

  • להגיב דצמבר 3, 2016

    לילי

    הי, אני ממליצה לפנות גם לתקשורת לגל"צ – לתכנית "יהיה בסדר"
    זה לדעתי יעזור לקצר את התהליך

      

    • עמית נויפלד
      להגיב דצמבר 3, 2016

      עמית נויפלד

      כן, התקשורת היא בהחלט הצעד הבא, אני מתכוון לירות לכל הכיוונים, תודה 🙂

        

  • להגיב דצמבר 4, 2016

    דן

    שיתפתי, מקווה שבאוויס יקחו אחריות על אוזלת היד.

      

  • להגיב דצמבר 4, 2016

    יערה

    פוסט נהדר (ומכעיס). שיתפתי.

      

  • להגיב דצמבר 4, 2016

    יניר אלתר

    מאד מזכיר את ההתנהלות של גטי אימגס הזכויות היוצרים על תמונות . מאד מזכיר את ההתנהלות עיריית תל אביב עם קנסטת חניה . בקיצור יש לנו הרבה עבודה

      

  • להגיב דצמבר 6, 2016

    אסתי

    ממליצה לשתף גם בהודעה פרטית אל אסף ורשה:
    https://www.facebook.com/profile.php?id=100003622978571&fref=ts

    ולאוויס

      

  • להגיב דצמבר 7, 2016

    אורי

    פוסט חשוב ומקומם, אשתף

      

  • להגיב דצמבר 21, 2016

    יהודית

    כמה טוב שיש עוד אנשים כמוך שאיכפת להם.

      

השאירו תגובה