101 דרכים להאט את החיים – פרק 32 – רוכבים

בגיל 24 טסתי לתאילנד עם חברים ושם הכרתי את קוני, נערה ברלינאית שהפכה לבת זוגי הטראנס אטלנטית למשך שנה וחצי. לאחר שנפרדנו חוויתי משבר שהוביל אותי לראשונה בחיי לטיפול פסיכולוגי. באחת הפגישות התבקשתי לפרוט למרכיבים את תחושתי הפרטית שבגרמניה החיים היו הרבה יותר טובים, וכמעט מבלי לחשוב עניתי: "היינו נוסעים לכל מקום על אופניים". הפסיכולוגית מצידה הרימה גבה ונחרה כלאחר יד: "אז למה שלא תלך ותקנה לעצמך אופניים".

יום למחרת זה בדיוק מה שעשיתי. הלכתי לסיבוב בחנויות האופניים ברחוב החשמונאים, ולאחר שעתיים של שיטוטים ובחינות, ולראשונה מאז גיל 12 בערך, הפכתי לבעלים הגאה של זוג אופני עיר, יד שניה, עם חמישה הילוכים בידית.

הרכיבה הביתה היתה מוזרה מעט. מעבר לתחושה הפיזית המשונה, מעבר לשליטה הלא מושלמת בהיגוי, לפני 17 שנים רוכבי האופניים בתל אביב, במיוחד ביום קיצי וחמים, היו מועדון סגור ומצומצם של משוגעים לדבר. אני כנראה מדמיין אבל הרגשתי שאחדים מהם, שחלפו על פני, נעצו בי מבטים כמו בוחנים את המועמד החדש.

בימים הבאים לא ירדתי מהאופניים. מאדם שהיה נוהג לקחת את הרכב הפרטי גם לעבודה במסעדה הנמצאת רבע שעה הליכה מביתי, הפכתי למפדל למרחקים ארוכים. גיליתי שעל אופניים מרחקים מתכווצים, ושבעודי רוכב אני "מייצר" לעצמי רוח נעימה גם בימים חמים במיוחד. שאני מוציא פחות אנרגיה מאשר בהליכה (סיבה שגרמה לי להימנע ממנה כמעט לגמרי דאז), ושלמעט גל חום של כמה דקות בעת סיום הרכיבה, אני גם מזיע פחות. רכיבות לחברים ביפו או ברמת אביב הפכו לעניין שבשגרה.

האופניים, ואני אומר זאת מבלי להגזים, הפכו אותי שוב לאדם מאושר. חודשיים אחרי שעליתי על האוכף לראשונה הפסקתי את הטיפול. הוא הפך למיותר. מי שלא רוכב ביום יום יתקשה אולי להבין את החופש שזוג גלגלים יכול להעניק. את החירות להגיע ממקום למקום, בעלות אפסית, תוך התחמקות מפקקים. האופניים מאפשרים לי גם לחוות את התחושה שבוודאי ליוותה דו חי קדמון – ברצוני אני נשמע לרמזורי הרכבים, וברצוני לאלה של הולכי הרגל – מי שירוק ומקדם אותי זוכה. אני כן נמנע כמעט לחלוטין מרכיבה על מדרכות, וכאשר אני רוכב עליהן בלית ברירה אני מתנהג כאורח פולני מן המניין, אולם מעבר לכך, ולכל דבר ועניין, אני מרגיש כהולך רגל משודרג.

יש מעט דברים שמשמחים אותי כמו לרכב לאורך אבן גבירול, או רחוב ההגנה, ולראות את אותם רכבים שוב ושוב ברמזורים. אני יודע שבתוך העיר אין שום יתרונות למכונית, רק חסרונות (למעט אולי ביום גשום וחורפי, כאלה יש לנו בערך חמש או שש פעמים בעונה שמשמחת חקלאים), ואני משכנע את עצמי שכל אותם נהגים הרואים את גבי שוב ושוב אולי מתחילים להרהר במחשבה לרכוש לעצמם זוג ולזנוח את המכונית. כן, אני לא מתבייש להיות מיסיונר של רכיבה דו גלגלית.

louisa-matthiasdottir-maine-girl-with-bicycle-and-recumbent-man-1976

louisa matthiasdottir: maine girl with bicycle and recumbent man,1976

משמחים אותי אף יותר ההורים שרוכבים עם כיסא או שניים לילדים. בעבר כתב דרור פויר בטורו בעיתון "גלובס" שהדבר שהכי מטריד אותו בעובדה שילדיו גדלים כה מהר, היא שבקרוב לא יוכל עוד לרכב עם שניהם. הכיסאות שהתקין על אופניו הופכים צרים מלהכיל את גופם. כך הוא מתאר את הרכיבה איתם: "הנסיעות האלה על האופניים הן הדבר שאני הכי אוהב בעולם. את הכול הייתי נותן בשביל להמשיך לנסוע ככה לנצח, אחד מקדימה ואחת מאחורה, לדבר ולשיר ולענות לשאלות, לנהל שתי שיחות במקביל, לתאר את העולם. נולדתי בשביל הנסיעות האלה. על האופניים הישנים והכבדים האלה, בלי ההילוכים, עם השרשרת המקרקשת, הכיסא הלא ממש נוח והמשקל העודף, כמעט ארבעים קילו, אני מרגיש הכי במקום שהרגשתי אי-פעם. ואם אנחנו בירידה, דופקים מהירות וצורחים בעונג, אני מרגיש שבאמת יש טעם לכל זה."

עכשיו נסו להרגיש את התחושה שהוא מתאר כשאתם עומדים ברמזור עם שני ילדים כלואים בבוסטרים במושב האחורי של המכונית.

בטור מקסים אחר, שהתפרסם ממש אתמול, מתארת חברתי נעמה ריבה כיצד למדה לרכב על אופניים בגיל המופלג של 32, ומסכמת בפסקה הבאה: "אני ממליצה לכולם: עברו לאופניים. האופניים הם תחליף לציפרלקס שאף פעם לא לקחתי. מאז שאני רוכבת אני מאושרת יותר. אין אושר גדול מהרוח הקרירה והמפתיעה שנושבת לפנים כשיורדים במדרון בקצה שדרות רוטשילד לכיוון הבימה ביום קיץ חם. אין תחליף לרכיבה ספונטנית מדרום העיר למרכזה בבוהרי יום שבת שקט (הרי חשמלית כמו באירופה לא תהיה כאן בשבת). אין כמו לחלוף על פני הנהגים העצבניים בפקק אימתני לאורך הים, כשאת עם שמלה פרחונית על אופניים ירוקים מהממים."

נכון, אופניים לא מתאימים לכל סיטואציה, או לכל מרחק. ויש בעיות רבות שעוד נותר להתמודד איתן בדרכנו להפוך לאומה של רוכבים (ובראש ובראשונה ביטול של הקיץ וסלילה של שבילים ראויים), אולם הבחירה לשלב אותם בחיינו, בתור התחלה למטרות ספציפיות ולמרחקים סבירים, היא לא פחות מאשר בחירה בבריאות, בשמחה ובחירות לא מספיק מוכרת וחדשה.

זאת הסיבה שאני מוצא את התורים המתארכים לפני חנויות האופניים, יומיים שלושה לפני יום כיפור, מלאי תקווה. אני יודע שעבור מרבית האנשים, אופניים הם משהו שזרוק במחסן וצריך לזכור ולתחזק אחת לשנה (או למהר ולקנות), ועם זאת, כל יום שבו עולים על אוכף ורוכבים יכול להיות היום שבו יתפוס חיידק הרכיבה וידביק נשאים חדשים ומאושרים. אם אתם עדיין לא רוכבים, אני מאחל לכם שבעבורכם יהיה זה היום.

***

יום כיפור הפך כבר מזמן לחג הרוכבים, אבל בהקשרו הדתי נתקלתי ביומיים האחרונים בשני ציטוטים מוצלחים במיוחד.

"בבית הספר לימדו אותנו שחשוב מאוד להתנהג יפה בין ראש השנה ליום כיפור, ובבית אבא לימד אותי שחשוב לא פחות להתנהג יפה בין יום כיפור לראש השנה" (ישעיהו ליבוביץ)

"סליחה היא שחרור מוחלט מהתקווה לעבר טוב יותר" (טיך נהאת האן)

תהיו טובים

***

באותו נושא
מרדף דו גלגלי אחר האושר

תגובות14

  • להגיב אוקטובר 11, 2016

    ליבי

    ועל זה אפשר להוסיף ולומר שאיך שלא תבחר, דיווש או תפילה, העיקר שתרגיש את הרוח ואם פגשת אותה פגשת את עצמך.
    ועוד אמרו האומרים ומיגנטו הממגנטים שהחיים הם כמו רכיבה על אופניים ובשביל לשמור על איזון אתה חייב להמשיך להתקדם, וזה, סימבולית, הולך אחד לאחד עם עומק מהות היום הזה.
    גמר חתימה טובה.

      

  • להגיב אוקטובר 11, 2016

    רונית

    ויש אפשרות נוספת- לרכב באופני טנדם
    המותאמות לשני רוכבים
    ואף לשילוב אדם עם מגבלה פיזית.
    מזמינה אתכם להתנסות ברכיבה חוויתית וגם מאתגרת
    עם קבוצת רוכבי שטח "כן ולא"
    רונית

      

  • להגיב אוקטובר 11, 2016

    עמית

    גם אני רוכב בכיף. הרכיבה נראית לי הרבה יותר הגיונית מהחזקת רכב, נסיעה בפקקי תנועה ומצוקות חניה. לשמחתי, גם יוצרים יותר ויותר שבילים לאופניים בימינו.
    הרכב הפרטי הוא, מבחינתי, ניסוי שנכשל.

      

  • להגיב אוקטובר 13, 2016

    כרינה ובר

    גרמת לי לשקול ברצינות מעבר לאופניים. איכשהו, נראה לי שזה מתאים לתל אביבים בלבד. כתושבת גבעתיים, אין לי צורך באופניים בתוך העיר כי לוקח משהו כמו חצי שעה לחצות אותה ברגל. ולנסוע איתם לתל אביב… לא יודעתלמה חציית הנהר הארור הזה נדמית לי כמו משהו לא ראוי עם אופניים.

      

  • להגיב אוקטובר 13, 2016

    נדב

    ליבי, תפילה ורוחניות זה אחלה, אבל הנקודה הכל כך חשובה שעמית הביא כאן למוקד היא למעשה הפעילות הגופנית. כפי שלימדנו אריך פרום, חלק גדול מאד מאומללותו של האדם המודרני, ומכשלון מוסדות כמו בית הספר המודרני, מקורם בעובדה הפשוטה שלא מפעילים מספיק את הגוף. זו גם הסיבה שאופניים חשמליים יכולים להיות אולי 'יעילים' ומהירים יותר, אבל כנראה מהנים פחות. שנה טובה.

      

  • להגיב אוקטובר 13, 2016

    מאיה

    קראתי ונהניתי. יופי של כתיבה.
    כאחת שעברה לת״א ונדבקה גם בחיידק הרכיבה, אני יכולה להגיד שאין לי שום צורך באוטו במשך השבוע – בבוקר נוסעת לעבודה, בערב חוזרת, סידורים פה ושם אם צריך, בילויים, וזהו. הכל באופניים, כיף!
    הבעיה היחידה שקיימת, ולא רק אצלי, זה שבסופי שבוע אני במעצר בית. כי לטייל בעוד מקומות מלבד ת״א או לנסוע להורים, כבר דורש רכב.
    זה יוצר לא מעט מחשבות להגר מכאן למדינה פחות מושחתת ויותר מתחשבת.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוקטובר 16, 2016

      עמית נויפלד

      היי מאיה, ראשית תודה,
      אני מסכים לגמרי עם הבעייתיות של ויתור מוחלט על רכב בהיעדר תחבורה ציבורית בשבת. ממש לא מזמן כתבתי על הנושא את הפוסט "חיים ללא רכב" (http://bit.ly/29jZxDI) מאז שהתחלתי לנסוע עם רכבת לעבודה אני מרגיש שזה הדבר היחיד שעוצר אותי בדרך לויתור מוחלט על הרכב הפרטי.

        

  • להגיב אוקטובר 13, 2016

    ענבר

    אני בדרך כלל רוכבת רק לעבודה, כי התמזל מזלי לעבוד מצד אחד של פארק הירקון ולעבוד מצד אחר שלו. אבל עשית לי חשק להרחיב קצת את הטווח, ביחד עם רכיבה ארוכה ביום כיפור.

    אבל איך אתם רוכבים בכבישים עמוסים? נראה לי ממש מסוכן.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוקטובר 16, 2016

      עמית נויפלד

      יש כבישים שלא נעים לרכב בהם, זה נכון. אני פשוט עושה כמיטב יכולתי על מנת לצמצם את הסיכון ולהגדיל את הנראות שלי בעבור הנהגים.

        

  • להגיב אוקטובר 14, 2016

    שירה

    וואו עמית. הפוסט הזה ריגש אותי. רכבתי שנים על אופניים, היה לי קו קבוע גבעתיים-תל אביב לעבודה. עדיין יש לי במחסן בישראל אופניים אדומות מדליקות עם סל ופנס שמצויר עליו מיקי מאוס. אמנם יש לי רכב, גדול רק קצת יותר מאופניים, ופקקים אין פה, אך באביב אקנה אופניים חדשות. אין כמו רכיבה על אופניים כשהדברים בתוך הסל. תודה שהזכרת לי.

      

  • להגיב אוקטובר 25, 2016

    איה

    האהבה לאופניים קשורה אצלי לזכרון ילדות, בו אבא לוקח אותי למשחקי כדורגל בשבת על כסא המתכת שהיה מורכב על הכידון מלפנים.
    בשלב מאוחר יותר, סביב כיתה א' החלטתי שאני מספיק גדולה כדי לנסות ולרכוב בעצמי על ה"אופניים הגרמניות הגדולות עם הרמה".
    הצלחתי להעביר רגל מעל – אבל לא
    הצלחתי לעצור…כי הרגליים היו קצרות
    מדי…להגיע לפדאלים…. אז במודע –
    "נכנסתי" בעץ!
    הנפילה הכאיבה אמנם…בעיקר במפשעה
    – אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולרכוב…
    ולהתגאות בניצחוני!!
    ממרחק המקום והזמן… כאדם בוגר,
    החלטתי לקנות לי אופניים שישמשו אותי
    ככלי תחבורה.
    כמובן שאבי היה זה שהצטרף אלי
    לבחירת האופניים.
    הוא גם היה זה שקיבל את הזכות לעשות
    עליהם ת'סיבוב הראשון…
    אבא כבר לא בחיים….
    ואני כבר בת 60….
    אבל אני ממשיכה את המסורת ובשנים
    האחרונות ויותר – משמשים אותי
    האופניים ככלי התחבורה היחיד.
    נהנית מכל רגע!…

      

  • להגיב ספטמבר 29, 2017

    שומוס

    אחלה פוסט, גם בפעם השנייה. מעניין אותי דעתך על אופניים חשמליות, הובר בורד ושאר גאדג׳טי התחבורה שהפציעו כאן בשנים האחרונות.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אוקטובר 1, 2017

      עמית נויפלד

      אופניים חשמליים יכולים להיות כלי נהדר לבוגרים שנעזרים בהם כתחליף לרכב, וכל עוד הם מוגבלים לשבילים וכבישים. על המדרכות הם סכנת נפשות, ובאופן כללי הייתי מעדיף לראות ילדים רוכבים יותר על רגילים ופחות על חשמליים. הובר בורד זה משהו שאני באמת לא מבין. אם הייתי ילד יכול להיות שהיית עף על הדבר הזה, אבל בגדול הוא נוסע בקצב רק מעט יותר מהיר מהליכה נמרצת, ולא ברור לי למה הורים לא מטילים וטו על הנושא, ומכריחים את הילדים שלהם ללכת. אני בטח נשמע זקן אבל זה פשוט צעצוע נוראי לדעתי, מה גם שהוא ניכס לעצמו שם שגדול עליו בכמה מידות. קורקינטים חשמליים וגאד'גטים אחרים נכנסים אצלי תחת הקטגוריה הראשונה של אופניים חשמליים – בשימושים חוסכי רכב אני מאוד בעד. בתור אביזר פנאי לילדים פחות. הרבה פחות.

      ותודה!

        

  • להגיב אוקטובר 7, 2017

    שירה

    מעניין אם אופניים מתאימים גם לירושלמים…
    בדיוק היום דיברתי על זה עם חיפאית אחת שאמרה שאין סיכוי שתעלה ותרד בכרמל בלי מנוע לעזרתה 🙂

      

השאירו תגובה