על קרייריסטים ופסיכופתים אחרים

באתר "הכלכלה האמיתית" עלה הבוקר פוסט חדש אודת מחקר אוסטרלי שפורסם בוושינגטון פוסט ובטלגרף, אשר מצא כי אחד מכל חמישה מנהלים בכירים הוא פסיכופת, אחוז דומה לזה שקיים בקרב אסירים בבתי כלא: "המחקר, שבדק 261 אנשי מקצוע בכירים בארצות הברית, מצא כי ל-21 אחוזים היו רמות משמעותיות של תכונות קליניות המאפיינות פסיכופת. שיעור הפסיכופטים בקרב האוכלוסייה הכללית עומד על אחד למאה.  אחת ההגדרות המקובלות לפסיכופט היא מישהו שלא אכפת לו על מאנשים אחרים וכזה שסובל מהשפעות אנטי חברתיות." (מתוך הפוסט ב"הכלכלה האמיתית").

עבור קוראי סלואו הוותיקים, תוצאות המחקר לא אמורות להיות מפתיעות. בשנת 2012 פרסמתי את הפוסט "ההגדרה האמיתית למילה קרייריסט, או, למה בטלנים הם מיסודם אנשים יותר טובים", ולרגל פרסום המחקר החדש ראוי להזכיר את עיקרי הדברים, וראשית, ההגדרה המילונית.

%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%94-2

לא במקרה קריאת שמע מגיעה מיד אחרי…

אם כן, קרייריסט הינו אדם הרודף אחר רווחים והצלחות, ללא בחילה באמצעים, ומעדיף את טובתו האישית על פני זו הציבורית. צילום ההגדרה הנ"ל לקוח מלקסיקון לועזי עברי שפורסם בשנת 1958 (העמוד מצהיב במקור) ויפה לראות שמה שבעבר היה יכול להיות מנומק כנטייה לסוציאליזם של העוסקים במלאכה, קיבל כעת אישור מדעי ממחקר עדכני.

כעת לא נותר לנו אלא לנסות ולהבין מה קדם למה: האם אותם מנהלים בכירים וקרייריסטים, היו פסיכופתים בטרם נכנסו לשוק העבודה, ובזכות מאפיינים אישיותיים אלה הצליחו להתקדם במעלה הסולם התאגידי, או שמא מדובר באנשים נורמטיביים אשר עולם העבודה התאגידי הופך אותם בהדרגה לפסיכופתים מקצועיים.

התשובה לכך, לדעתי, אינה יכולה להיות חד משמעית. עובדתית, מרבית האנשים לא ניחנים במוטיבציה מספיקה ובהעדר חוט השדרה המוסרי אשר נדרש לעיתים מקרייריסטים מצליחים (אחד מחמישה לפי המחקר האמור), ועם זאת אין להקל ראש בלחצים ובתחרות הפנימית הקיימת בכל חברה גדולה, אשר דוחפת את המתאימים לבחון את גבולות השפיות, ולחתור בכל עת לתואר הקרייריזם העליון – מנכ"לות.

ולמרות אי וודאות זאת, דבר אחד ניתן לומר – מעצם הגדרת המילה "קריירה", נגזר כי זרע הפורענות מצוי בכולנו, גם אם ברמות משתנות:

%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%94-1

אנחנו עדיין יכולים להיות בעלי קריירה מבלי להיות "קרייריסטים" בהגדרה

המילה "תכלית" היא זו אשר שופכת אור על הווירוס המקנן בקרבנו, והיא זו שאחראית יותר מכל לשימורו של עולם העבודה במתכונתו 'מייצרת הפסיכופתים' הנוכחית. יותר מתרבות הצריכה הכובלת אותנו לעשרות תשלומים עתידיים, יותר מתחושת ההישג והיוקרה הנלווית לפוזיציה בכירה המרופדת במשכורת שמנה ורכב מנהלים, מה שבאמת משאיר אותנו שעות ארוכות (וברוב המקרים לא נחוצות) במשרד, זה הרעיון כי העבודה היא ייעודנו – התכלית העליונה של חיינו – וייתכן והעדות הטובה ביותר לכך היא כל אותם טייקונים הטובעים בכספם ועדיין משכימים קום מידי יום לעבודתם.

כתבתי במספר מקומות על הנסיבות ההיסטוריות שהובילו למציאות בה מילה עוצמתית שכזו, אשר בנוהג הרגיל נעשה בה שימוש לתאר ייעוד אנושי (ברוב המקרים כזה אשר נשען על תפיסה דתית), השתרבבה להגדרה של תיאור מלאכה יומיומית, ומי שמעוניין לקרוא יכול לעשות זאת כאן, וגם כאן.

לענייננו, ובשורה התחתונה, כל עוד לא נעקור מליבנו את התחושה שהעבודה מעניקה משמעות עליונה לחיינו (ולא רק פרנסה מספיקה על מנת שנוכל לחיות את חיינו), הרי שכולנו עלולים למצוא את עצמנו מקריבים את שפיותנו הנפשית, את יחסינו עם קולגות וחברים, ואת עמוד השדרה האתי שאמור להעניק משמעות מוסרית אחידה לחיים.

ראייה של עבודה ככזאת המעניקה "תכלית" מרוממת אותה למדרגת דת, וכמו בכל דת, תמיד יהיה אחוז מסוים של פאנטים מופרעים. השבה של העבודה למקומה הטבעי היא צעד ראשון ומתבקש בדרך להחלמה אנושית, ובסופו של דבר גם לצמצום סטטיסטי של אחוזי הפסיכופתים בקרב המנהלים הבכירים.

החדשות הטובות הן שהדרך לריפוי המחלה הינה קלה ואפילו נעימה. כל שאנחנו צריכים לעשות זה להניח עכשיו לכל מה שאנחנו עושים, באמצע היום, לסגור את הדלת, לכבות את האור, ולנמנם חצי שעה לפחות (מומלץ לחזור על הפעולה שלוש פעמים ביום).

בהצלחה ולבריאות.

***

תמונה מייצגת Winter Criminal Term, Conroy Maddox 1963 (Fair Use)

***

באותו נושא

על קרייריזם ושני מושגים של כבוד

 

תגובות7

  • להגיב ספטמבר 20, 2016

    שירה

    אם אנחנו מניחים ש"אופי" זה בעצם סידור הנוירונים במוח, אז התשובה לשאלת הביצה והתרנגולת היא שהפסיכים מצאו את מפלטם הנפשי בג'ונגל הקרייריסטי. ולכן, לא הייתי רוצה שהם יצאו מהחורים (בהתחשב בכך שאופיים פלוס מינוס הוא דבר נתון) אלא שיישארו במחילותיהם ויסיימו את חייהם מהר ככל האפשר.
    אם אני מסתכלת על ניסיוני האישי בחברות הייטק שעבדתי בהן בעבר, אלו פסיכופתים אמיתיים שהעבודה רק זירזה את מה שהנורמות החברתיות "ברחוב" דיכאו.

      

  • להגיב ספטמבר 20, 2016

    מקס ובר

    זה כמובן נכון. ועדין, עבודה ועמל בהקף אנושי, הם בסיס לחיים טובים ומאושרים יותר. ראו המחקרים לאחרונה על זקנים בקיבוצים שממשיכים לעבוד גם בגיל פנסיה. כמובן לא במשרה מלאה, אבל זה כן נוסך משמעות בחייהם שאין לבטלה או להמעיט בערכה. הבעיה היא אפוא המרוץ הקפיטליסטי הפרוטסטנטי ההזוי אחרי הזנב של עצמך.

      

  • להגיב ספטמבר 20, 2016

    מור

    כעובדת בחברת הייטק, אני מסכימה מאוד עם שירה, יש פה הרבה כאלה חח
    אבל לפחות הם עושים משהו מועיל עם השיגעון, זה עדיף על כאלה שנוטים לפשיעה..

      

  • להגיב ספטמבר 20, 2016

    משתמש אלמונימי (לא מזדהה)

    בתור פרגמטיסט אני חושב שבכל זאת עדיף מניסיון היסטורי שהעבודה תתן את הפתרונות הסובלימטיבים לפסיכופאתים ואחרים מאשר הדת. בן אם מדובר בדת מונותיאסטית או הומוניסטית.

    בתור פרגמטיסט 2 אני חושב ששפה שמשתמשת בביטויים כמו 'לעקור' ול'הקריב' בקשר לעבודה כמעט ומרוממת את אי-העבודה
    לידי דת.

    אם יותר מידי מתעסקים עם נושא (עבודה – אי עבודה) עלולים להישאר תקועים בו ולא לעבור דרכו. לא חבל ? במיוחד שאפשר לנוח במקום.

    זה לא שנהייתי מחבק מקומות עבודה 🙂 אבל הטון הלעומתי הזה
    מזכיר לי את כל האנשים שמגינים על חשיבות העבודה ותפקידה בהגשמה עצמית ומאשימים את האחרים שלא רואים בה משהו מרכזי כפסיכופתים בעצמם.

    השפה המתלהמת משני הצדדים נראית לי סימפטום של דיסוננס קוגניטיבי בין התפיסה הרצויה לתפיסה בפועל.

    הדיסוננס כמו הרבה דברים אחרים – מעייף.
    כשמשהו מעייף הכי טוב זה לנוח והוא בדרך כלל עובר מעצמו.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב ספטמבר 21, 2016

      עמית נויפלד

      ביקורת במקומה. בדיוק ספגתי אותה מחבר קרוב במשך שעה רצופה. אני חושב שרוב הזמן אני מצליח למצוא את שביל הזהב בין קיצוניות כזו לאחרת, אבל דווקא בנושא הקריירה והעבודה אני כמעט נאלץ לקחת את הקיצוניות הנגדית רק כדי להוות אנטיתזה לתפיסה הרווחת.

      יכול להיות שזה לא משרת את המטרה. יכול להיות שאני צריך לכתוב שקריירה זה דבר טוב, וראוי, כל עוד נזהרים מהמלכודות שהיא מציבה (שכרון כוח וכסף למשל), ושכמובן שיש המון קריירות שהן מפעלי חיים כפי שציין ובר מעליך, או עבודות שהן אכן שליחות וייעוד לכל דבר ועניין (מאחר ואני פרוטסטנט בתפיסת העבודה שלי אני גורס שכל עבודה היא ייעוד, במובן המוסרי שלה), אבל אני מרגיש שבנקודה זאת, וכדי שיהיה "מרכז" אמיתי, צריך שיהיה גם קול שגורס את ההפך המוחלט.

      אני לא נגד עבודה בכללותה, מעולם לא הטפתי לפרישה מוקדמת. אני חושב שתנועת ההאטה באופן כללי היא סוג של מציאת איזון. אבל אנחנו חיים במציאות שאיזון היא ממנה והלאה, לפחות בעבור רוב האנשים. והעבודה תופסת חלק ניכר לא רק מהזמן שלנו אלא גם מתפיסת העצמי שלנו, ובשביל לגרום לאנשים לחשוב אני מוכן להיות מתלהם ומעייף, רק בשביל הסיכוי שמשהו ישקע.

      ואחרי כל המלל הזה, אולי אני גם טועה. אולי פוסטים נינוחים יותר ובשפה נעימה יותר יעשו עבודה טובה יותר (עבודה, לא קריירה), אז אני חושב שאני אמשיך לשלב ביניהם, ומידי פעם לשחרר את הפאנט שבי לריצה קצרה באתר, רק בשביל לחלץ עצמות כמובן.

        

  • להגיב ספטמבר 21, 2016

    carina

    עם החלק הראשון של הפוסט, היה לי סשן של הנהונים קבועים. לא בפתיע אותי שחמישית מהמנהלים הם פסיכופטים. היה לי "העונג" לפגוש " כמה כאלה כשהייתי שכירה.
    לגבי התכלית…. העבודה היא לא חיינו, אני מסכימה. אך היא יכולה להיות מושא של תשוקה ומשמעות גדולה מאוד. את "הקריירה?" שלי התחלתי כמעצבת פנים. אני כבר לא כזאת, תודה לאל. יש מספר סיבות לא מבוטל בינהם, העבודה הטכנית האינסופית, העבודה האישית עם בעלי מקצוע וגם חוסר המשמעות של העשייה עצמה. הייתי משאירה חללים מעוצבים לעילא ולעילא כשתוכם חיים יחסים רקובים וקשים ותמיד חשבתי- "אז זה יפה מבחוץ, אבל רקוב מבפנים, אז מה זה שווה?".
    זו אחת הסיבות שבגינם החלטתי להיות מאמנת אישית ולהתחיל לכתוב בבלוג. רציתי להשפיע באמת על חייהם של אנשים.לשעות עבודה שאני מוצאת בה משמעות אמיתית עבורי. שיש בה תכלית.
    העבודה שלי היא לא חיי, אך היא חלק מהותי ומשמעותי מאוד בהם. ולא, אני לא עובדת כמו משוגעת. הקליניקה שלי מלאה טפו טפו, אבל שעות העבודה שלי שפויות לחלוטין. אני מרגישה שאני גם עם תכלית וגם עם לא מעט זמן פנוי. מהאספקט הזה, אני די שבעת רצון מהבחינה הקרייריסטית שעשיתי.

      

  • להגיב ספטמבר 25, 2016

    Itzik

    תודה רבה, פוסט מעולה.
    אני שמח שיש עובדות מאחורי
    ההשערות שבהן אחזתי במשך השנים האחרונות. השאלה היא, האם אנחנו (כחברה) צריכים לדאוג מהעובדה שהנתונים שצויינו למעלה לא מפתיעים אף אחד? ולמה לא רואים סימנים של דאגה?
    למעט שטופי מוח אחדים אשר בדרכם לסטאטוס הנחשק, הרבה אנשים מודעים לחולי שבעניין אבל לא מוכנים למחות על כך, אפילו לא בתודעתם ובאורח חייהם הפרטי. פשוט מצער שזה דרייב מרכזי שמניע את ההמון לקום בבוקר.

      

השאירו תגובה