שלושה צעדים פשוטים בדרך לאוטופיה קולינרית וצרכנית

ביומיים האחרונים קראתי לא מעט על סערת הסלמונלה בדגני הבוקר של "תלמה". החל מהפוסט הקצר והמדויק של ערן הילדסהיים באתר "הכלכלה האמיתית", שתהה מדוע משרד הבריאות מאשר מלכתחילה לשווק קורנפלקס שעלול לגרום לבעיות השמנה, מחלות לב וסכרת, וכלה באינספור קריאות לחרם על מוצרי חברת האם "יוניליוור" (כי הרי ברור שאין דבר שיילמד את תאגידי המזון לקח טוב יותר, מאשר מעבר המוני למוצרי "אסם-נסטלה", הפרטנרית  לדואופול דגני הבוקר המקומי).

פה ושם היו גם צדיקים גמורים וצדיקות מוחלטות ששיתפו מתכונים להכנת דגני בוקר ביתיים, אבל אלה נמוגו עד מהרה בקריאות הקרב של מעודדי החרמות הקולניים, ותכלס, אפשר להבין. להכין דגני בוקר בבית זאת עבודה קשה, לשלוח יד למוצר של החברה המתחרה זה קל. היא הרי לא תעז לעשות שוב את הטעויות של הראשונה, בהנחה שאנחנו לא טהרנים אשר קוראים לשיווק של מוצר חסר כל ערך תזונתי חיובי "טעות".

ועדיין, הטקסט הטוב ביותר שקראתי בנושא הגיע בכלל מכתבה שהתפרסמה בעיתון "דה מרקר" בשנת 2011, וצפה ועלתה היום בפיד הפייסבוק שלי. תחת הכותרת: "אחרי 40 שנה – נכנעה השבוע תירפז הקטנה לריכוזיות", גוללים הכתבים את סיפורה של "תירפז", חברה מקומית קטנה, שהביאה את בשורת דגני הבוקר לישראל לפני 40 שנה, העסיקה 30 עובדים במגדל העמק, ולפני חמש שנים הוכרזה כפושטת רגל ונמכרה דרך כונס נכסים.

מוצריה של "תירפז", אם להסתמך על פרגונים שמצויים ברשת, היו טעימים, יוצרו באיכות גבוהה, והחשוב מכול (לצרכן הממוצע) זולים בעד 50% מהמתחרים: "מרשת רמי לוי שיווק השקמה, המוכרת את מוצרי תירפז, נמסר כי קורנפלקס תלמה 750 גרם עולה 14.90 שקל, קורנפלקס קלוגס 750 גרם עולה לצרכן 19.90 שקל ואילו קורנפלקס תירפז 750 גרם עולה 10.90 שקל בלבד" (ציטוט מהכתבה, הדגשות שלי).

הסיבות, בעטיין חברות שמייצרות מוצרי מזון זולים וטעימים לא מצליחות לשרוד, אמנם מפורטות בכתבה, אולם הן מועלות על הכתב במעיין השלמה, וזאת למרות שיש מספר צעדים פשוטים שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעשות, על מנת למנוע את הקריסה של היצרן הקטן הבא, להבטיח רבגוניות של מוצרים (וטעמים), ועל הדרך גם להוזיל את סל הקניות. נתחיל בראשון.

להתחמק מפרסומות.

"חברה כמו תירפז זה כמו הביצה והתרנגולת – מצד אחד אין לה כסף לפרסם, ומצד שני אם היא לא תפרסם לא יקנו את המוצר שלה", מצוטט רמי לוי בכתבה, וגרשון ויסמן, סמנכ"ל הסחר של "רבוע הכחול" מחרה מחזיק אחריו: "מדובר בקטגוריה מאוד בעייתית כי היא תחרותית וממותגת מאוד, עם צורך בחיבור רגשי של הצרכן למותג. לכן צריך להשקיע הרבה כספים בפרסום".

לא משנה מה נגיד לעצמנו, הפרסום עובד, אם אנחנו רק מאפשרים לעצמנו להיחשף אליו. זכורות לי עדיין תקופות מהעבר הרחוק, בהן הייתי מקבל החלטה לחיות חיים "בריאים יותר", וכחלק מהאסטרטגיה החדשה הייתי פוסע לרשת אמ:פמ הקרובה לביתי ורוכש קופסא של דגני בוקר במחיר שערורייתי. אני מוכן להודות היום בפה מלא שחלק לא מבוטל מההחלטה נבע ככל הנראה מהיחשפותי המתמדת לפרסומות, שנטעו בי את התחושה שכל שאני צריך לעשות על מנת לחיות "בריא" זה לפתוח את הבוקר בקערה של דגנים מזינים. המחשבה על לבדוק את הערכים התזונתיים כלל לא עלתה על דעתי, אחרי הכול, מספיק מבט חטוף בדמותה של מאמנת הכושר החטובה על האריזה (או של עומר כספי כיום), כדי להבין שאני נמצא מרחק כמה קעריות בלבד מחיי נצח עם בטן שטוחה וחוזה בליגת הכדורסל הטובה בעולם.

אמת, על מנת לפתח מודעות ולשנות הרגלי אכילה בצורה עמוקה, יש להשקיע זמן במחקר עצמאי, בהתנסות ובבישול ביתי, אולם מניסיוני, בראש ובראשונה, הדרך הטובה והאפקטיבית ביותר להתניע שינוי, היא להתנתק מהטלוויזיה, מהכבלים, ומקריאה של מגזינים המפרסמים כתבות ממוחזרות רק על מנת שישמשו תפאורה למקבצי פרסומות צבעוניות. רק כאשר אנחנו מסירים מעל עצמנו את הצעיף המאגי של עולם השיווק, אותו אחד ששולח אותנו למלא את המקרר במוצרים תעשייתיים המחופשים לבריאים, אנחנו יכולים להתחיל לשאול שאלות אמיתיות הנוגעות למזון שאנחנו אוכלים.

 

 

לחפש את הקטנים.

"במגה אנחנו נמצאים על המדפים המון שנים, אבל בקושי נותנים לנו שטח ולא מאפשרים לנו סיכוי להתפתח" […] "פגשתי את מנהל הסניף שבו נערך המבצע והוא אמר לי: 'קיבלנו שטיפת מוח מתלמה איך העזנו להציג את מוצרי תירפז בצורה כזו יפה, לכן אני חייב להפסיק את המבצע לאלתר" (ציטוט מהכתבה)

לא סוד שמדפי הרשתות הגדולות נשלטים על ידי היצרנים המובילים. די להיזכר בסצינה מ"מגש הכסף" בה ירון זליכה סוקר את מדפי הסופר, על מנת להבין שהעולם הקולינרי של מי שבוחר מרצונו החופשי להיכנס לאחד מסניפי הרשתות הגדולות מצטמצם פלאים. ועדיין, פה ושם מתחבאים יצרנים קטנים, נחבאים במדפים צדדיים, עם מוצרים זולים יותר בדרך כלל, וטעימים לא פחות, שרק מחכים להתגלות.

אין לנו שום סיבה לצפות שהרשתות באמת יציפו את דבר קיומם. רמי לוי יכול לפרגן בכתבה למוצריה של "תירפז", אבל בסופו של יום, כאשר הוא מוכר קופסא של "קלוגס" ב-19.90 ₪ הוא מרוויח יותר מאשר היה מרוויח מקופסא דומה של "תירפז" ב-10.90 ₪. מסיבה זאת ממש מוטלת על כתפינו המשימה ליידע אחרים בכל תגלית של יצרן קטן – פוסט על רוטב פיצה של חברה קטנה בשם "פודלי", שחרך את הרשת בעבר, רומז לי שיש לנו תקווה, אבל על מנת שהיא תתגשם לכלל שינוי צרכני, מוטל עלינו עדיין לקבל את ההחלטה

 

להתנסות בטעמים חדשים.

"הצרכנים רוצים לקנות דווקא את הקורנפלקס שהם ראו בטלוויזיה, ולא של חברה עלומת שם" (ציטוט מהכתבה).

לאחר שצפיתי בפרק המדובר של "מגש הכסף" החלטתי לשים את נפשי בכפי ולהיכנס לסניף של "חצי חינם" באזור התעשייה של ראשון לציון. הייתי חייב לראות בעצמי כדי להאמין. התובנה החשובה ביותר מהביקור המדכא (עליו כתבתי בפוסט "המדריך הקצר לחיים מלאי טעם")  צפה ועלתה דווקא כשהיינו בדרכנו החוצה מהסניף. חצינו את מדפי המוצרים האסיאתיים וחלפנו על פני זוג שהתלבט בנוגע לבחירת רוטב חריף. הבחורה שלפה מהמדף בקבוק כתמתם כלשהו, ובן זוגה מיהר להחזיר אותו למדף בעודו אומר: "לא את זה, אני רוצה משהו של חברה מוכרת".

הוא לא אמר "אני רוצה את הרוטב הטעים יותר של החברה האחרת", או, "הרוטב של החברה שאנחנו תמיד קונים", ואפילו לא "הרוטב של החברה שמרחתי עליך בירח הדבש שלנו בקו-צ'אנג". הוא פשוט אמר "של חברה מוכרת", וזה עוד בנישה מצומצמת של רטבים אסיאתיים חריפים שאינם נושאים תגיות של "אסם", "תלמה" או "עלית", וגם אם היו נופלים לי הראש באמצע יום שמשי הייתי מתקשה לזהותם.

אנחנו יכולים להתלונן עד מחר על השיטה, על הריכוזיות השולטת במדפי הסופר ובמדינה כולה, אבל בשורה התחתונה, פועלות כיום בארץ לא פחות מ-1,108 חברות קטנות בתחום המזון. אם הן לא מצליחות, זה לא מעט בגלל שאנחנו לא נותנים להן צ'אנס. התרגלנו יותר מידי לשלוח יד על אוטומט לרגיל והמוכר.

***

להעניש את "יוניליוור" זה לא באמת מעניין, לפחות לא אם אנחנו מתכוונים לרוץ היישר לזרועותיה של המתחרה הגדולה. מה שאנחנו רוצים באמת זה מרד צרכנים עקבי, שיוביל לפריחה של יצרנים קטנים, לרבגוניות של טעמים, ולתחרות אמיתית במחירים.

אחרי שנשלים את המהפכה הראשונה, אחרי שנטעם טעמה של חירות בסיסית, נוכל להתחיל להחליף ברצינות מתכונים לדגני בוקר בייצור עצמי. עד אז, שלושת הצעדים שרשמתי מעלה הם התחלה פשוטה וקלה בדרך לאוטופיה הקולינרית/צרכנית הנ"ל, ואתם אפילו לא חייבים לבצע אותם בבת אחת. מספיק שתכבו את הטלוויזיה עכשיו, או לפחות תריצו קדימה את הפסקת הפרסומות הבאה.

***

באותו נושא:

כמה כמה, או, דברים שאני לא מאמין שפעם הייתי קונה.