קוקה קולה, אסף גרניט ועובדי קבלן, שלוש הערות בענייני תודעה

אתמול בלילה קראתי את טורו האחרון של גיא רולניק, שעסק בקמפיין החדש של משרד הבריאות,  התוקף את יצרניות ורשתות המזון המהיר. במאמרו (המגן על צעדי משרד הבריאות) בחר רולניק לשים את הדגש על רעיונות ה"בחירה" והשוק החופשי, ועל האופן בו הצטמצמו שני אלה הלכה למעשה במהלך העשורים האחרונים. נקודות אלה, טובות וחשובות ככל שיהיו, מזניחות את העיסוק בעלויות הכלכליות הנובעות מנזקי המזון המדובר, ומשום כך גם מאפשרות לחסידי השוק החופשי למהר ולהתקיף את הקמפיין כולו, ואת הרגולציה האפשרית, בטענות של הגבלת חופש הפרט ו"רודנות מחשבתית".

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף המזוהה ביותר עם רעיון חופש הפרט, קבע בספרו "על החירות" את "עיקרון ההיזק", אשר גורס כי הרשות להתערב בענייניו של הפרט ניתנת רק כאשר אלה עלולים לגרום לנזק לאחרים. לכאורה, צריכה של ליטר וחצי קולה ליום על ידי אלמוני אינה משפיעה כלל על חייו של פלוני, אולם בפועל המצב מעט יותר מורכב.

1,000,000,000 ₪ בשנה, זה הסכום בו נקב מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופסור שלמה מור יוסף, כאשר נשאל על העלות של מחלת הסוכרת למדינה, ועוד הוסיף והבהיר כי מדובר רק בתשלום אובדן ימי עבודה, וכי הסכום אינו כולל את ההוצאות האדירות של מערכת הבריאות עצמה (בשנת 2001 12.4% מתקציב קופות החולים הופנה לטיפול בחולי סכרת).

במילים אחרות, המדינה מפסידה עשרות מיליארדי שקלים בשנה כתוצאה מנזקים שנגרמים (בין השאר) על ידי הרגלי תזונה קלוקלים וצריכה של מזון מעובד ומהיר. סכומים אלה יוצאים בסופו של דבר מכיסם של כלל האזרחים, גם אלה המקפידים לאכול מזון ביתי ובריא, ונמנעים כליל ממשקאות תוססים וממותקים. עיקרון ההיזק, לפיכך, חל גם על חירותו של הפרט להמשיך ולצרוך מזון כרצונו.

למעשה, אם המדינה היתה תאגיד המתנהל לפי כללי השוק חופשי, היינו מצפים שהיא תעשה כל שביכולתה על מנת למזער את ההוצאות ולהגדיל את ההכנסות, ובכלל זה שימוש ברגולציה דרקונית. "קוקה קולה" אולי שולטת ב-60% משוק המשקאות, אולם המדינה שולטת ב-100% משוק קביעת החוקים והתקנות.

"יש פה קרב על התודעה" מצוטט משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות בכתבה, ואין קביעה נכונה יותר בהקשר זה. לפני כשבועיים יצא לי לצפות בסרטון מטעם חברת קוקה קולה שביקש ללמד את הצרכנים ממה עשוי המשקה, הנה חלק מהמלל, לא נגעתי: "מעל ל-85% מים באיכות גבוהה העוברים טיפול מיוחד המשביח אותם […] פחמן דו חמצני, הלא הוא הגז המצוי באוויר אותו אנחנו נושפים…".

תמצית הקולה והסוכר מוזכרים בקצרה בתחילת הסרטון, ובשאר הזמן מנסה החברה לטעת בצופה את התחושה כי המוצר ראוי כמעט להימכר בחנות הטבע הקרובה. לאור תקציבי העתק אותן מפנות ענקיות המזון המהיר לפרסום (המכוון בדרך כלל לקהל צעיר), כמעט מתבקש שהמדינה, הנפגעת העיקרית ממוצריהן, תפשיל את שרווליה ותתחיל בקטטה.

 

***

סרטון חדש של פרטנר, בכיכובו של אסף גרניט, מנסה למכור לנו חבילה ללא הגבלה לחו"ל, ועל הדרך מציג בצורה מבריקה כל מה שרע באופן בו התרגלנו לצרוך את החופש והפנאי.

"בורח לברצלונה, חייב קצת חופש, יאללה, שיקנאו קצת", מקריין גרניט את הפתיחה בעודו מעלה עדכון לרשת החברתית. "בורח" כי החיים רודפים אחריו, "חייב" כי התרגל לעבוד מבוקר ועד ליל ואם לא ייקח חופשה קצרה עלול להתרסק, ו"שיקנאו" כי אנחנו לא נוסעים אף פעם רק בשביל ההנאה עצמה שנחווה בנסיעה, אלא גם, ולפעמים בעיקר, בשביל להוציא לאחרים את העיניים. בלי הקנאה זה פשוט לא יהיה אותו דבר.

"איך אנחנו מדברים כבר שעה?" שואלת דמות וירטואלית בצד השני של הנייד, בעת שגרניט נוהג את רכבו ברחובות העיר, התשובה היא כמובן "חבילה ללא הגבלה" – כזאת שתאפשר לכם להמשיך לעבוד ולהתעלם כליל מהנוף העירוני והזר שנשקף אליכם מבעד לחלונות.

"אז מה אוכלים פה?" שואל גרניט תוך הקלדה למכשיר הטלפון, בעודו מבקש ככל הנראה להסתמך על חוכמת ההמונים שהולכת וכובשת את עולם ההחלטות, וזאת בעודו חובש משקפי שמש כהים ונועץ את מבטו במכשיר הטלפון. ברצלונה היא רק תפאורה חסרת משמעות, הוא בטח היה שם כבר בעבר וראה כל מה שצריך לראות. לקבל המלצה ממישהו מקומי כנראה לא עלה בדעתו.

קצת פורנו מזון, שניים שלושה סלפים ונסיעה אחת עם WAZE אחר כך, מגיע גרניט למסעדה אסיאתית כלשהי. לשנייה נראה כי הוא ממש מתעניין במה שמוקפץ על המחבת, אבל זהו רגע מטעה שבמהרה חולף – "אתה יודע שיש לי מסעדה בלונדון" – הוא ספק שואל ספק מתרברב, שכן ידוע שאנחנו אף פעם לא מתעניינים באמת בשום דבר שהוא לא אנחנו, והחיים כולם הם רק הזדמנות לדבר על עצמנו.

עוד כמה צילומי מנות, "אני אוכל ושכולם יאכלו את הלב" (ראו מעלה: קנאה והנאה בחופשה), צעידה ברחובות עם מבט נעוץ במכשיר הטלפון ואפשר לסכם – בפסח הזה החופש להיות מחובר זמין גם לכם.

זאת פרסומת לחברת סלולר, אני יודע, אבל בדיוק כמו קוקה קולה ומשרד הבריאות, גם כאן מתחולל קרב על התודעה – איך נכון לבלות חופשה – בחיבור ללא הגבלה, תיעוד אינסופי והזדקקות תמידית לתגובות של קנאה וחיזוקים אחרים, או בהתנתקות, חוויה בלתי אמצעית של רגעים, ופרצים של שמחה ואושר ספונטניים הנובעים מבפנים.

לתנועת ההאטה אין את התקציבים של פרטנר, או את היכולת הרגולטורית של הממשלה, אבל יש לה מאות אתרים ובלוגים ברחבי העולם, ולא ירחק היום שחברות הסלולר ישווקו חבילות התנתקות לנוסעים לחו"ל, אתם עוד תראו.

 

***

קמפיין ההדסטראט של "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה" עומד להסתיים בעוד חמישה ימים. כשאנחנו חושבים על עובדי קבלן אנחנו בדרך כלל רואים לנגד רוחנו מאבטחים, מנקים ועובדים זרים, אולם בפועל, העסקה קבלנית פושה כיום גם בתחומים כגון: הוראה, תכנות, רפואה, הנדסה, עבודה סוציאלית, הי-טק, פסיכולוגיה ועוד.

גם כאן, מדובר קודם כל וראשית לכל בקרב על התודעה. קצת פחות מ 7,500 ש"ח חסרים לקואליציה (נכון לרגע זה) על מנת שתוכל לצאת למלחמה. תמיכה בקמפיין כמוה כתמיכה בעתיד התעסוקתי של כולם. אני כבר הצטרפתי, ובלינק הזה תמצאו את ההזדמנות שלכם.

***

תמונה ראשית בפוסט:

  Victor Brauner:  Consciousness Of Shock 1951

תגובות13

  • להגיב אפריל 17, 2016

    מאיה

    זה בדיוק מה שחשבתי כשראיתי את הפרסומת של פרטנר עם אסף, תודה

      

  • להגיב אפריל 18, 2016

    אסתי

    תרמתי לקואליציה. חשוב להתגייס ולהגיע ליעד.

      

  • להגיב אפריל 18, 2016

    לאה

    “בורח” כי החיים רודפים אחריו, “חייב” כי התרגל לעבוד מבוקר ועד ליל ואם לא ייקח חופשה קצרה עלול להתרסק"… כל כך נכון 🙂

      

  • להגיב אפריל 18, 2016

    אמיר פכר

    85% מים בקולה
    זה אומר כ 15% סוכר זה המון.
    לי זה ממחיש יותר מכל דבר אחר כמה רעיל נוזל השחור הזה

      

  • להגיב אפריל 18, 2016

    אלדד

    המסקנה כמובן מה"מלחמה נגד הסוכר" היא הפוכה.

    אם שתיית קולה עושה נזק לציבור דרך ביטוח לאומי – כמובן שצריך לבטל את ביטוח לאומי.

    למי שמאמין ב"סוד" לא לשכוח שכל דבר שנלמחים נגדו גדל אז עם כבר המאבק למען

    מזון בריא.

      

  • להגיב אפריל 19, 2016

    אחד

    מצחיק שבכלל הקדשתם זמן לצפות בפרסומת הזו…

      

  • להגיב אפריל 24, 2016

    טבעונית שמחה

    אחלה פוסט, תודה. וחג פסח שמח.

      

  • להגיב אפריל 24, 2016

    יאיר

    היי, כמה הערות ברשותכם 🙂

    קודם כל לאלדד – בתור אחד שהתוודע לאחרונה לאתר הזה, יוצא לי להכנס לכאן בתדירות די גבוהה. שמתי לב שלאחרונה אתה מגיב כאן די הרבה. אין לי שום כוונה לפגוע חלילה, אבל אני פשוט לא מבין את התגובות שלך ואני לא יודע אם אתה רציני או ציני. בחיי שלא הצלחתי להבין איך הגעת למסקנות האלה בתגובה האחרונה שלך.

    לגבי הטור עצמו, מאוד קל לי להסכים עם רוב מה שנאמר.
    מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתי מסוגל לשתות משקאות מוגזים.
    את חברות התקשורת הותיקות אני עוד יותר לא אוהב, ופרסומות אני כבר ממש מתעב.

    לגבי הקואליציה להעסקה ישירה, הם לא הצליחו למכור לי את הסחורה שלהם.
    קודם כל, אני חשדן וספקן מטבעי, והתאגדויות כאלה ישר גורמות לי לחשוב שזה עוד דרך להכנסה קלה לכל מי שעומד מאחורי זה.
    אבל גם אם הכל נעשה ביושר, זה לא משכנע אותי.
    אני באופן אישי לא עובד קבלן, אבל בכל זאת אין לי בטחון תעסוקתי. למי יש בכלל?
    אולי רק לעובדי מדינה – עובדי חברת החשמל ושאר הועדים הגדולים, פקידים במוסדות ממשלתיים וכו' וכו' וכו'.
    אנשים שמחזיקים במשרה שלהם הרבה פעמים בעיקר בגלל כח הזרוע ולא הודות לכישורים שלהם, וכל זה בלי קשר לרווחיות או חוסר הרווחיות של הארגון בו הם מועסקים.
    אז אני מצטער אבל האנרגיות האלה מנותבות למקומות הלא נכונים.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב אפריל 25, 2016

      עמית נויפלד

      אני מבין אותך לגמרי ובאופן עקרוני גם אני חשדן וספקן, אבל במקרה הזה השתכנעתי. זאת אכן טעות מצד הקמפיין למנות את עניין הביטחון התעסוקתי בין הדברים עליו הם יוצאים להילחם, שכן לגביו אין להם יותר מידי מה לעשות, וקביעות היא אכן מחלה חשוכת מרפא ברוב המוסדות בהן היא קיימת, אבל מעבר לזה, יש די והותר זכויות סוציאליות של עובדי קבלן שנפגעות ועליהן אפשר וצריך להיאבק, ולפחות ממה שאני הבנתי זאת המטרה המרכזית.

        

    • להגיב אפריל 25, 2016

      אלדד

      יאיר, אני חושב אחרת מרוב האנשים ברוב התחומים.

      מן הסתם גם מקורות המידע שאותם אני מחשיב לאמינים הם שונים.

        

  • להגיב אפריל 29, 2016

    ביולוג ירושלמי

    אחלה פוסט. נהנה לקרוא אותך כל פעם מחדש.
    לא מתקרב למדפים של הרעל בסופר. מניעה היא הדרך המוצלחת ביותר בעבורי. לא מכניס אוייבים הביתה 🙂
    לא דורך באגף המשקאות הקלים-ממותקים-מוגזים, לא נכנס לאגף החטיפים, לא אוכל מעובד (מנות חמות וכו'), לא כל מה שקשור לעוגות ועוגיות (אופה ומכין בבית מה שיוצא לי מספיק טוב וזכיתי לאימא מרוקאית שאופה המון).
    הפרסומות הופכות ליותר ויותר מטומטמות. הטלוויזיה (שאין לי) גם כן… הבעיה שהתכנים מטמטמים איתם את הציבור "כולו". עייפתי (ואם בכלל ניסיתי, אז גם זה בקושי) מלשכנע ולהשכיל אנשים. עייפתי מציבור שכקבוצה פשוט מטומטם ברמה אחרת. עייפתי מציבור אדיש וכנוע. ציבור פסיבי ואדיוט. לא מאמין בשינויים "קהילתיים".
    עושה לביתי. דואג לעצמי. שומר על הצלחת שלי. זה מתחבר גם למיזנטרופיה הקלה שאני סובל ממנה.
    חבל שג'ורג' קרלין נפטר ולא יכול להשכיל אותי עוד ועוד ועוד ולחדד מחשבותיי על התקופה המחורבנת בה אנו חיים. חבל שלא כתבו את 1984 ב- 40 גרסאות שונות כל שנה מחדש.

      

  • אריאל
    להגיב מאי 21, 2016

    אריאל

    מישהו כבר אמר שמה שבריא לך אין צורך לפמפם בפרסומות. לכן אין פרסומת למלפפון. בגדול, ככל שמפרסמים ומפמפמים יותר אני נעשה יותר חשדן. למשל, לא מובנת לי היציאה הכלל עולמית נגד הגלוטן – מאז ראשית החקלאות האדם והגלוטן מסתדרים טוב יחד, מה קרה פתאום? או במילים אחרות, איפה הכסף? אולי מישהו כאן יוכל לסבר את אוזני.
    לגבי גרניט, פרסומת מטומטמת.הביקורת שלך, עמית, מדויקת ומצחיקה. אני תוהה כמה אנשים רואים את זה ואומרים לעצמם "ככה אני צריך לבלות בחופשה שלי!"

      

    • להגיב מאי 21, 2016

      אלדד

      כל הסיפור הוא שיש הרבה אנשים יחסית שרגישים לחיטה.

      ובכלל שהרוב אוכלים כמויות גדולות יחסית אז הרגישות נחשפת.

      פעם היה נהוג להנביט את החיטה אז לא היתה בעיה.

        

השאירו תגובה