שאלה טובה

המקצועות הריאליים, למיטב ידיעתי, הם המקצועות שנחשבים כביכול ליותר חשובים […] הומאניים – מקצועות שהם כביכול פחות חשובים ויותר להעשרה ולטיפוח הנפש, והם לא קשים מאוד בדרך כלל, ולא מכילים חישובים וכו (תגובה מתוך פורום תפוז לשאלה מהם מקצועות הומאניים)

עובדת היותנו אינדיבידואלים נקבעת על ידי הטבע, ברגע לידתנו. אבל איש אינו יכול לחיות בנפרד מהחברה המקיפה אותו, ומהתרבות המכוננת את זהותו. לאורך חיינו, שתי אלה משפיעות, לפחות בתקופות מסוימות, על התפיסה שלנו את עצמנו ועל אופן התפיסה שלנו את האחרים, וזאת באמצעות עשרות (אם לא מאות) "תיוגים" חברתיים שונים אותם אנו צוברים במהלך החיים.

באחד מהם אנו נתקלים בימי חטיבת הביניים. רגע אחד אנחנו חבורה של ילדים מתבגרים, תוהים אם נוזמן למסיבת השכבה ואם הג'ינס שלנו מספיק משופשף, וברגע שני אנחנו מתפצלים. ריאליים או הומאניים.

אם ידענו לצייר, ענינו באריכות וברגישות בהבעת הנקרא וכתבנו שירים בסתר, היינו הומאניים. אם היינו מצטיינים בפיזיקה, מפנימים ש-H20 זאת עוד צורה להגיד מים, ולא מפחדים מנעלמים, היינו ריאליים.

אני זוכרת את ההילה שהייתה סביב הריאליים, ואת האכזבה אם אתה מתגלה כשייך להומאניים. באספות ההורים ניתן היה לנחש מי שייך לאיזו קבוצה לפי רוחב החיוכים, או ההליכה השפופה במסדרונות הצרים. התחושה בימיי היתה שבכול רגע יכולה להיפתח קבוצת תמיכה לילדים שבה היה ניתן לשמוע הצהרות כגון: "שלום, אני דני, ואני הומאני".

על פי המילון 'אבן שושן' "הומאני" הוא "אנושי, אדיב, לבבי". ואילו "הומאניות" היא "אנושיות, אהבת הבריות, יחס של אדיבות לזולת."

מדהים אותי איך כבר מילדות משדרים לנו שלהיות אנושי ולבבי, זה "פחות נחשב".

***

הסוג והתיוג של מי שאנחנו, ממשיך איתנו גם הרבה אחרי אסיפות ההורים. הרי כשכשואלים היום אדם: "מה אתה עושה בחיים",  מתכוונים בעצם – במה אתה עובד.

אחת השאלות המאתגרות ביותר הפכה לטעמי לשאלה מאוד ספציפית, עם תשובה מאוד ברורה – אני בהייטק, אני עורך דין/אמן/שחקן תיאטרון/מורה בבית ספר יסודי.

בשביל רבים מאתנו התשובה כבר מלמדת כמעט את כל מה שאפשר וניתן לדעת על הנשאל, לפי תבניות מחשבתיות שאספנו במשך השנים, ועל פי התקופה, הגיל והשקפת העולם הנוכחית בה אנו אוחזים. יש אנשים, שכשמישהו יספר להם שהוא משורר, יזכו אותו בהערה צינית אודות פרנסה, ואילו אחרים יבקשו להראות לו שירים שכתבו למגירה. יש שיראו בפרסומאי אדם שעובד עבור ה"באד גייז", ואילו אחרים ירגישו שהגשים את מה שהיה בעבורם חלום נעורים. המשותף לרובנו הוא הנטייה להאמין שאנחנו מסוגלים להסיק וללמוד על אודות חייו וקיומו של אדם מתשובה בת עד שלוש מילים, המתארת את מקצועו.

מבחינתי לשאול את השאלה הזאת – "מה אתה עושה בחיים" – זה באותה מידה לשאול – מהם החיים בעינך. במה אתה מאמין. או לא מאמין. את מי אתה אוהב. איך היית רוצה לחיות. מה אתה אוהב לעשות. מה מכאיב לך. מה היית רוצה לשנות. מהו רוטב הפסטה המועדף עלייך. האם אהבת לשחק "גולות" כשהיית קטן. אולי גם היום.

זו כנראה לא הייתה השאלה הראשונה, או השנייה שהיינו שואלים מישהו היום, אבל זו הייתה שאלה שהיינו שואלים אם באמת היינו סקרניים, אם היינו רוצים להכיר, להתקרב, וכשהיה לנו זמן ורצון אמיתי להקשיב.

במקום זאת, אורח החיים העכשווי שלנו מנסה לסגור גם את הפינה הזאת. אם אדם עובד עשר שעות ביום, חמישה, עם נטייה לשישה ימים בשבוע, בעבודה שהוא בהרבה פעמים לא סובל – הכול בסדר. הוא "עושה משהו" עם החיים שלו – אפשרנו לחיבור סימביוטי, סוג של ריתוך, להיווצר בין המקצוע של האדם, לבין קיומו כאדם.

 

***

כשהיינו ילדים, ונשאלנו מה אנחנו רוצים להיות כשנהייה גדולים, התשובה של רובנו  היתה: "כבאי, שוטר, אחות". מגיל אפס משדרים לנו, ואנחנו מבינים, ש"להיות משהו" – זה לעבוד במשהו.

אולי בעתיד נוכל לשאול ילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, והם יענו בטבעיות: "שמחים", "טובי לב", "מאושרים", או פשוט "אנחנו לא יודעים". אם נאפשר להם זאת, אולי מאוחר יותר הם יידעו לענות טוב מאיתנו לשאלה "מה הם עושים בחיים".

the-setting-sun.jpg!Blog

The Setting Sun, Wilhelm Kotarbiński

 

***

קורות חיים. מערכת ייצוגית ואפורה של תאריכים, תארים ותיאור תמציתי של חיים שלמים. אין מרווחי נשימה. השנים עוקבות ורצות. חלילה שלא יהיה פער בין השנים 2001-2002. זה עלול לרמוז שהיו רגעים שלא למדנו או עבדנו בכלום. כלומר, שלא עשינו דבר, וייתכן שכלל לא היינו.

מבחינתי צרוף המילים "קורות חיים", צריך להישמר לתיאור מה שבאמת קרה לנו בחיים, ומה שקרה בחיי כל אדם, לטוב, לרע ולבינוני, רחוק מאוסף יבש של שנים כרונולוגיות ותארים.

הייתי רוצה לשנות את שם המסמך לשם שבאמת יבטא את מטרתו, למשל, "מסמך המלצה אישי למטרת תעסוקה", או "טופס בקשה לראיון", ואת צירוף המילים "קורות חיים" לשמור לשיחה עמוקה או לספר טוב.

אם הייתי צריכה לכתוב קורות חיים היום, הם בוודאי היו נראים כך:

1976 – לידה – חוויה מכוננת שאני עדיין לומדת ממנה בכל יום מחדש.

1979-1981 –  גן רחל – אחד הזיכרונות הראשונים שלי נטבעו בחצר הגן. סולם של כמה שלבים הוביל לחבית גדולה, אליה היתה מחוברת מגלשה. כולנו היינו עומדים בתור, מטפסים לתוך החבית, משתהים רגע, ואז מתגלשים בצווחות. יום אחד הגיע תורו של סער, אולם במקום לטפס לתוך החבית, הוא המשיך וטיפס מעליה, ומשם קפץ למטה, גם הוא מלווה בצווחות, רק הפעם של הגננות. למרות שלא קרה לו כלום אני זוכרת היטב את אווירת הלחץ ששררה בגן באותו יום, ואת המילה "אסור" שחזרה ועלתה כשקיבצו אותנו לשיחה. אבל אני זוכרת גם שבאותו יום הבנתי שמותר. מותר להסתכל על דברים קצת אחרת, מותר להעריך אנשים שמעיזים, מותר לדמיין ולראות משהו סטנדרטי כאפשרות להרפתקה אמיתית. במילים אחרות, בזכות סער, ובאותו היום, למדתי איך לחשוב מחוץ לחבית, גם אם זה אומר לעמוד לפעמים בפינה כשכולם כבר יושבים בח' בריכוז.

1982-1988 –  בית ספר יסודי –  בשנה החמישית התחלנו להשתתף ככיתה בטקסי בית הספר. באחד הטקסים, המורה שלי, שמאוד מאוד אהבתי, נתנה לי טקסט לקרוא. כשסיימתי, היא ניגשה אלי ואמרה לי שאני קוראת ממש ממש יפה. אני זוכרת שבאותו רגע הרגשתי כאילו היא האירה אותי בפנס קטן. מאז, גם אם התקשיתי במקומות אחרים, ידעתי שאני מקריאה ממש ממש יפה. היום אני יודעת שאז גם הבנתי את הכוח של מילה טובה, ואת ההשפעה שיכולה להיות לה, גם על ילדים קטנים, וגם על הילדים הגדולים שאנחנו הופכים להיות עם השנים.

1989-1991 – חטיבה – ניסיתי לפרקים להיות מקובלת, ללבוש את המותגים המתאימים, אבל בסוף תמיד מצאתי את עצמי יותר "פריקית", עם חולצה גזורה, כפכפי עץ חומות, ורגשות החמצה. היום אני מבינה שכנראה הייתי במקום שהיה הכי נכון לי, ושאין "קבוצה" אחת טובה יותר מהשנייה. כל אדם, בכל תקופה ובכל גיל, צריך לחפש את המקום שהכי מתאים לו ולא לנסות להתאים את עצמו לאופנת הזמנים.

1992-1994 – תיכון – המשימה המרכזית היתה להצליח בבחינות המגן ובבגרויות. רוב המורים שידרו לנו שללמד זה הדבר האחרון שבא להם לעשות, ומה שנדרש מאיתנו היה בעיקר לשנן.

היום בדיעבד אני מבינה שגם המורים הכי טובים נשחקים פעמים רבות על ידי המערכת. במקום לשים דגש על ציונים, היה עדיף לשים דגש על מקומות אמיתיים יותר, רגשיים יותר, שיכלו אולי באמת לנסות ולתת לנו "מגן" אמיתי לחיים, וללוות אותנו לקראת "הבגרויות" המגוונות שעוד צפויות לנו בדרך. באותם ימים התחדדה בי ההבנה שאפשר לערער על גישה או דרך מסוימת, גם אם מאחוריה עומדים אנשי מקצוע, אנשי חינוך, מנהלי בית ספר, או כל תואר נרכש אחר.

the-first-lesson-1903(1).jpg!Blog

The first Lesson, 1903, Carl Larsson

1994-1997 – צבא – הפכתי לתקופה לרכוש צבאי, והיה לי קשה עם זה. בחוויה שלי הרגשתי שמבחינת הצבא מי שיש לו יותר "ארונות" – קובע. אין יותר מדי ויכוחים. ההבנה הזאת גרמה להרבה קושי. יום אחד הסמח"ט קרא לי לשיחה. פחדתי נורא. הוא ביקש שאשב, ואז פשוט שאל אותי מה שלומי, ואיך אני מרגישה. עניתי בבכי, אני לא זוכרת מה, אבל אני זוכרת שכשיצאתי הרגשתי שמישהו, עם הרבה מאוד ארונות, הקשיב לי. מאז הבנתי שגם במקומות הכי סגורים, יש לפעמים אנשים טובים, עם לב פתוח, ולפעמים רק אדם אחד כזה, יכול לעשות הבדל משמעותי.

1997-1998 – מלצרות – לכאורה הרגשתי, וזה מה שהיה מקובל לחשוב, שמדובר בעבודה זמנית ולא משמעותית. אבל תוך כדי העבודה הבנתי שהאופן שבו אני מתייחסת אל התפקיד שלי' יכול לשדרג את החוויה של הלקוח, או להפוך אותה לזיכרון מריר. זכרתי שבנסיעה ללונדון ישבתי במסעדות, והמלצרים תמיד היו מבוגרים. זה היה המקצוע שלהם, והם עשו אותו על הצד הטוב ביותר.

באותם ימים הבנתי שאנסה להתייחס בכבוד לכל מקצוע, או כל עשייה אחרת שבה אעסוק, ללא קשר ליוקרת התפקיד, או למיקומו בהיררכיה החברתית.

 

אשמח למסור פרטים נוספים, תקוות, ורגשות בראיון.

 

                                                            ***

ניהול משאבי אנוש הוא תחום של ניהול המתייחס לעיסוק בכוח האדם כחלק מכריע בהתנהגות ארגונים. תחום זה מניח כי עובדי ארגון הם משאב ככל משאבי הארגון (חומרי גלם, הון וכו'), ועל כן הוא פונקציונאלי,כלומר, רותם את תכונות האדם לתועלת המופקת ממנו, ולא לעצם אנושיותו (מתוך הערך הויקיפדי של "משאבי אנוש")

אני חושבת על כל מנהלי משאבי האנוש בעולם, שעוברים על מאות ואלפי קורות חיים, דולים מתוכם את אלה שעונים לדרישות התפקיד. הם לא יודעים דבר על האדם שהם מזמינים לראיון, שהם שולחים לצייר עץ ביום אבחון, שהם צופים בו מתנהל בתרגיל של דינאמיקה קבוצתית, מלבד אולי יכולתו להתמזג בצורה הכי טובה עם מקום העבודה.

היינו יכולים להפוך גם את העבודה שלהם למעניינת יותר, אם רק היינו מנסים לחרוג מדי פעם מהקווים.

***

אני מאוד מקווה שיום אחד נחייה בעולם שבו תשובה לגיטימית לשאלה: "אז מה אתה עושה בחיים", תהייה: "משתדל ליהנות", "מנסה להתחמק מפקקים", או פשוט "שאלה טובה, תן לי לחזור אלייך עם זה…"

 

***

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 25 – מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה

שיעור קצר בפרספקטיבה

תגובות22

  • להגיב מרץ 30, 2016

    לימור

    מקסים, מדבר אליי מאוד

      

  • להגיב מרץ 30, 2016

    ריאלי

    מעולה.
    מעורר השראה
    תודה.

      

  • להגיב מרץ 30, 2016

    Itzik

    נושא חשוב במאמר מדויק ונהדר.
    אין טוב מזה, תודה.

      

  • להגיב מרץ 31, 2016

    יאיר

    נושא מעניין וקרוב ללבי. בגדול אני מסכים עם הרבה ממה שכתבת ויש לי כמה הערות משלי. הייתי שמח לכתוב באריכות אבל אני עצלן מידי בשביל זה 🙂

    בתור בעל מקצוע ריאלי, מאוד מפריע לי שהשאלה השנייה ששואלים בן אדם (אחרי "איך קוראים לך") זה "מה אתה עושה". מצד שני, אני מודה שאם לא היה לי מקצוע מוגדר הייתי מתפתל אם היו שואלים אותי את זה. קצת עצוב ותקני אותי אם אני טועה, אבל כנראה שחלק גדול מההערכה של אנשים באה מהמקצוע שלהם, בפרט אם מתלווה לזה הרבה כסף.

    מצד שני, היום המקצועות ההומניים הפכו בהרבה מקרים למפלטם של האנשים שלא הצליחו להתקבל למשהו אחר, ולמדו רק כדי להיות בסטטוס של סטודנט ושיהיה בסוף איזה תואר. או כל מיני עובדי מדינה שלמדו איזה תואר במדעי החרטא כדי לקבל העלאה במשכורת או לעבור למשרה שהתקן מחייב תואר ראשון.

    יש ממש הזניה של האקדמיה, ואני עוד לא נכנס לדיון על הנטייה הפוליטית והחברתית בחוגים האלה (בעיקר כי כבר הרבה זמן נמאס לי מפוליטיקה וחבל לבזבז על זה מילים).
    וחוץ מזה, מה לעשות, יש המון סטודנטים ולא כל אחד הוא דה וינצ'י או דקארט.

    והערה לגבי הקורות חיים, את בטח יודעת שקורות חיים כאלה אף אחד לא יקרא. קורות חיים זה בסך הכל אמצעי לזימון לראיון ולשם צריך לכוון. כמו לתת תמונה לפני דייט. יש כאלה שהולכים לצלם מקצועי כדי שיתפוס אותם בפוזה הכי טובה שלהם, למרות שזה מזויף לגמרי ולא משקף את הבן אדם באמת. מה לעשות, העולם צבוע לפעמים 🙂 אז יש מקרים שבהם צריך ליישר קו.

      

    • להגיב אפריל 3, 2016

      לאה

      היי יאיר 🙂

      כפי שנאמר בתגובה נוספת, המקצועות הריאליים בד"כ מתוגמלים יותר מבחינת פרנסה, ולכן הביקוש אליהם גבוה, ומכאן הקושי להתקבל ללימודים.

      הסיבה שהם מתוגמלים יותר זה כבר נושא / דיון שלם בפני עצמו…

      לגבי קורות החיים – יותר ניסיתי להביע איזהשהוא רעיון.

      בכל מקרה, תודה על התגובה, וההתיחסות. 🙂

        

  • להגיב אפריל 1, 2016

    אלדד

    נכון לעכשיו בבית ספר מי שנכשל בריאלי הוא הומני אבל זה רק בגלל הכסף של המקצועות האלה.

    ברמה העקרונית הרמה ההומנית אמורה להיות הרבה יותר גבוהה מסתם שינון של חומר.

      

  • להגיב אפריל 3, 2016

    לאה

    תודה על התגובות 🙂

      

  • הדס
    להגיב אפריל 8, 2016

    הדס

    לאה, אני חושבת שכתבת טקסט מאוד הומני וחכם. תודה לך על הפרופורציות הנכונות. זה בא בזמן הנכון בדיוק. מקווה שילמדו טקסטים כאלה בבתי-הספר.

      

    • להגיב אפריל 11, 2016

      לאה

      היי הדס 🙂

      תודה רבה 🙂

        

  • להגיב אפריל 8, 2016

    שירה

    יאיר, אין דבר כזה "מדעי החרטא". כל מקצוע אקדמי נחרש ומפותח מכל הכיוון. מקצועות ריאלים זה לעשות לך חיים קלים. אני למדתי לתואר ראשון פילוסופיה והיסטוריה והיום אני לומדת שנה א' אסטרופיזיקה. צחוק הגורל. לימודים ריאלים הם כל כך קלים ונחמדים כשאתה לא מפחד מהם. אני "ההומנית" לא מוציאה היום פחות ממאה, ובניגוד לרוב הגיקים של התיכון (ויש לי חשד גם לחלק מהסטודנטים הנוכחיים) אני גם מבינה מה אני עושה. "לימודי החרטא" הם הקשים באמת, דורשים הבנה עמוקה ומורכבת והמון ניסיון חיים. אם הייתי עכשיו חוזרת לגיל 15 הייתי תוקעת את עצמי בחמש יחידות פיזיקה ומתמטיקה ועל הדרך גם אוספת אבק כוכבים:)

      

  • להגיב אפריל 10, 2016

    יאיר

    שירה, בתיאוריה את אולי צודקת, אבל לצערי המציאות היא אחרת.

    אני לא מזלזל במקצועות הומניים, להיפך. רוב המלומדים במשך ההיסטוריה, היו אנשים בעלי סקרנות ורצון לידע באשר הוא ידע. אנשים משכילים בכל הדורות לא חילקו את הידע לריאלי נגד הומני.

    אני לא מזלזל באף אחד שלומד תואר שנחשב הומני כי זה מה שהוא רצה ללמוד מתוך בחירה. להיפך.
    האמת היא שאני משתדל לא לזלזל באף אחד שלומד משהו מכל סיבה שהיא, גם אם הסיבה היא שזה הדבר היחיד שהוא הצליח להתקבל אליו.
    אבל מה לעשות, שהמצב היום הוא שאנשים לומדים כל מיני דברים רק כדי שיהיה איזשהו תואר ביד. זה המצב הכי גרוע כי זה גורם לירידה ברמה של הפקולטות ההומניות.
    יותר גרוע זה שממציאים לנו כל מיני תארים כדי לגלגל את התעשיה הזאת – זה מדעי החרטא. אני מכיר כמה אנשים, במקרה פקידי מדינה, שלמדו כאלה תארים. אז זה נותן אולי תוספת למשכורת, לא יודע, אבל בכל מצב הם לא ממש אנשים משכילים.

    מקצועות ריאליים הם ממש לא קלים, לפחות לא במוסדות שמכבדים את עצמם. אני למדתי בטכניון. כדי להוציא 100 בכל הקורסים בפקולטה לפיזיקה צריך להיות לא פחות מגאון.
    חוץ מזה, הסטודנטים היו חייבים לקחת כמה קורסים הומניים (היו נושאים מאוד מגוונים – היסטוריה, אמנות, פילוסופיה וכו'). אז אולי הרבה סטודנטים לקחו קורסים כאלה כי הם היו חייבים וכי זה העלה את הממוצע שלהם. ונכון שלפעמים אלה היו יותר קורסים להנפש בהם מאשר לשבור את הראש. אבל זה מראה שלפחות ברמת מקבלי ההחלטות, מבינים שהתחום ההומני הוא תחום חשוב שגם סטודנט למדעים חייב להחשף אליו.

    יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל זה קצת מתיש לכתוב הרבה 🙂 אז אני אעצור כרגע כאן. אבל אשמח להמשיך את הדיון וכל פעם לכתוב עוד קצת 😉

      

  • להגיב אפריל 20, 2016

    שירה

    יאיר, אם אתה מדבר על תארים בגישור, מינהל וכל מיני תארים שניים למטרת שדרוג בעבודה אז אולי זה נכון. אבל תארים ראשונים במקצועות הומניים הם קשים. אני לומדת לימודי אונליין בAustralian National University ויש לנו 4 קורסים שנתיים. הייתי צריכה לטחון בסיס בפיזיקה, כימיה, אינטגרלים ודיפרנציאלים וגאומטריה לפני שהתחלתי. אני לומדת עם מורים למדע, אסטרונומים חובבים, גיקים מכל העולם ואנשים שבהחלט היו מתקבלים לטכניון. לא קל לקבל 100 אבל אלו חמשת המבחנים האחרונים שלי (בראשונים קיבלתי 43 ו-67). סיימתי את הקורס הראשון בציון 96. לא הייתי חולמת לקבל ציון כזה בפילוסופיה. אבל בלי קשר לציון, זו לא הסיבה שבחרתי ללמוד. אני רוצה לחשוב על דברים חדשים, לנסות למצוא פתרונות לבעיות קוסמולוגיות. זה מה שמעניין אותי בחיים וגם אם הייתי מקבלת 30 עדיין הייתי ממשיכה לחשוב.
    השיטה של הטכניון ידועה (למדתי שם סימסטר באווירונאוטיקה לפני 20 שנה וברחתי). נותנים מבחנים ממש ממש קשים כדי לשמור על הדירוג של הטכניון בעולם ואז נותנים פקטור (שורש הציון כפול 10 וכל מיני חרטוטים). אני מכירה המון אנשים שלמדו בטכניון והיכולת האינטלקטואלית שלהם, לדעתי כמובן, נמוכה משמעותית לעומת מי שלמד מדעי הרוח או למי שזהו תחומי העניין שלו (אוניברסיטה היא ממש לא הכרחית).
    בעלי למשל, לומד באוניברסיטת ברקלי קורס בהיסטוריה. הציון האחרון שלו היה 40. הוא מהנדס אזרחי מאוניברסיטה נחשבת בחו"ל והתקבל אוטומטית לתואר שני בטכניון (בסוף הוא בחר לא ללמוד). עדיין קשה לו לסנכרן כל כך הרבה גורמים משפיעים ולהבין את זה לעומק. זה יבוא, אני מאמינה.
    האמת שמה שהייתי ממש רוצה זה להושיב חבר'ה חכמים שאין להם מושג בפיזיקה ללמוד פיזיקה ומחשבים וההפך ולראות מה הולך (בכוונה אני לא אומרת מתמטיקה כי המתמטיקה האמיתית זה למטורפים בלבד). בגלל שאני היום משני התחומים, כבר אי אפשר למכור לי לוקשים. נכון שהחשיבה המתמטית צריכה שפשוף ותרגול, אבל אח"כ אתה רץ. בפילוסופיה והיסטוריה אם אין לך שכל, זהו. לא תצליח כלום. מה שכן, הרמה של הלימודים הפרונטליים בהחלט ירדה משמעותית עם השנים, אבל בכל התחומים. גם התלמידים שבנו טילים בחצר הבית ועשו ניסויים והלכו נגד כולם נעלמו מהרדאר וכולם אחרי הכסף.
    ואתה, למה למדת? מאהבה למקצוע? האם פיתחת משהו חדש במהלך שנות לימודייך/עבודתך? האם אתה מתעסק במקצוע שלמדת גם כתחביב? האם היית לומד מה שלמדת גם אם השכר בתחום והיוקרה לא היו גבוהים?

      

  • להגיב אפריל 20, 2016

    שירה

    סליחה, טעיתי. הלכתי לבדוק. 100 בששת המבחנים האחרונים, לא בחמש.

      

  • להגיב אפריל 24, 2016

    יאיר

    יפה, אם את מרוצה ממה שאת עושה ומצליחה בזה זה הכי חשוב.

    רק כמה הערות, קודם כל הדירוג של הטכניון בעולם נקבע על סמך כל מיני פרמטרים, אבל המבחנים הקשים זה לא אחד מהם. אפשר לקרוא על המדדים השונים ולראות איזה פרמטרים הם לוקחים בחשבון.

    אני למדתי מדעי המחשב. הלימודים היו מעניינים מאוד, למרות שאפשר לומר שלא פיתחתי שום דבר חדש במהלך הלימודים. אבל זה בסדר, כי רוב הסטודנטים לתואר ראשון לא ממציאים את הגלגל מחדש. אחוז קטן ממשיך באקדמיה למחקר.

    בכל אופן, אולי לא הייתי מספיק ברור.
    אני לא נגד לימודים הומניים. דווקא בתחומים של מדעי המחשב ומתמטיקה יש הרבה נקודות השקה עם פסיכולוגיה, הבנת נפש האדם ופילוסופיה. אלגברה מודרנית, לוגיקה, חישוביות, בינה מלאכותית. אני נגעתי רק בקצה של הקצה בתחומים האלה וקטונתי מלהבין את הרבדים עמוקים שמאחורי זה.

    מה שכן, אני אולי קצת נגד הנטיות של חלק מחברי האקדמיה בתחומים האלה (בגלל שאלה נושאים שקשה לכמת כמו מדעים מדוייקים ולכן ניתנים לפירוש לפי השקפת העולם של אנשי האקדמיה).
    קצת נגד ההתבכיינות הזאת של הומני או לא הומני 🙂
    וקצת נגד התעשייה שמכריחה אנשים ללמוד בכל מצב רק כדי שיהיה איזשהו תואר 🙂 🙂 אין מה לעשות, הרבה תארים (אולי אפילו הרוב) לא באמת נותנים מקצוע ממשי שאפשר לעבוד ולהתפרנס ממנו, ואז אנשים מקטרים שקשה להם למצוא עבודה למרות ש"יש להם תואר ראשון" (וזה לא שבתחום הריאלי הכל דבש, כן?).

      

  • להגיב אפריל 25, 2016

    שירה

    אבל באותה מידה יש מלא שהולכים ללמוד לימודים "ריאליים" רק בשביל עבודה, הם חרשנים והרבה פעמים אפילו לא מבינים מה שהם למדו, שלא לומר אוהבים את התחום. הם פשוט למדו באיזו נוסחא להשתמש כמו שמכינים עוגה אבל אתה לא באמת מבין למה אתה שם את המרכיב הזה או ההוא. ובאמת רוב המהנדסים והמתכנתים תקועים בעבודה משעממת ורוטינית שאין לה כלום עם יצירתיות או איזושהי תרומה לעולם (בקושי לעצמם). אז זה לא אותו הדבר כמו לעשות תואר במינהל עסקים/לוגיסטיקה/גישור וישוב סכסוכים כדי להכנס לאיזה ג'וב?

      

  • להגיב אפריל 29, 2016

    גליה

    מהפסקה הראשונה כבר דיברת לליבי.
    אני בתיכון בחרתי במשהו באמצע ומאז נראה שאני תמיד מבקשת לעצמי קצת מהכל…
    קורות החיים שלך ריתקו אותי וגרמו לי לרצות לכתוב כאלה בעצמי אם רק אצליח לשלוח עט ולגעת בזכרונות האלו כדי לדעת מה בדיוק למדתי מהם.
    תודה, פתחת את ראשי למחשבות חדשות

      

    • להגיב מאי 3, 2016

      לאה

      היי גליה 🙂
      תודה גם לך על התגובה מחממת הלב 🙂

        

  • להגיב מאי 3, 2016

    ביולוג ירושלמי

    טקסט נהדר לקריאה. נהנתי מאוד.
    תודה על ההשקעה ותודה לך ולכושר השכלי שרכשת כשכתבת טקסט כל כך רגיש ומסקרן.
    הלוואי והעולם היה יותר פשוט. הוא רק מסתבך עם השנים.

      

    • להגיב מאי 3, 2016

      לאה

      היי 🙂
      תודה רבה גם לך על תגובתך, ועל מילותיך 🙂

        

  • להגיב מאי 22, 2016

    יעל

    מקסים….גרמת לי אפילו לדמוע

      

  • להגיב מאי 23, 2016

    לאה

    תודה יעל 🙂

      

  • להגיב יוני 7, 2016

    לידור

    מעולה.

      

השאירו תגובה