החיים בזבל

לשם שינוי, ומאחר והשם של פוסט מחייב, אני אתחיל מהסוף. יש מעט מאוד חוויות שיכולות להתחרות, מכל בחינה אפשרית, בזו שמספקת עמידה על רמפת המבקרים באתר חירייה. עשרות המשאיות המשליכות את תכולתן בכל רגע נתון, ושני הדחפורים הגדולים שמפלסים את דרכם וגורפים את ערימות האשפה, יוצרים מראה אפוקליפטי משהו, אשר יחדיו עם הרעש הממוכן והריח הבלתי נמנע, מעלים על הדעת שילוב בין סצנת הפתיחה של "שליחות קטלנית", ואלבום מדבקות של "חבורת הזבל 3".

חיריה 1

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל לא במקרה הזה

הסיבה שאני פותח את הפוסט בתיעוד ויז'ואלי ומילולי של ערימות אשפה, היא שבעוד יומיים יצוין ברחבי העולם "יום ללא קניות" ה-23 במספר, ויש מעט מאוד חוויות, כמו זאת המתאפשרת בחירייה, שיכולות לסייע לנו להבין, ולתפוס באמצעות כלל החושים, את המחיר שאנחנו משלמים עבור התנהלות צרכנית חסרת מעצורים.

חיריה 2

אתם פשוט צריכים להיות שם על הרמפה

החדשות הטובות הן שהחוויה המתוארת זמינה לקהל הרחב, ועובדי המרכז לחינוך סביבתי בחירייה ישמחו ללוות אתכם לרמפה המדוברת, בכל יום שישי הראשון בחודש, ובתיאום מראש דרך האתר. (קבוצות גדולות יכולות להזמין סיור גם במועדים אחרים). החל מגיל הגן, ועד 120, אני בפירוש ממליץ להגיע למקום, לפחות פעם אחת בחיים.

חיריה 4

כדי לראות, לשמוע, להריח, ולהבין שהזבל שאנחנו מייצרים לא באמת נעלם אחרי שמרוקנים לנו את הפחים.

מאחר ו-"יום ללא קניות" מתקיים, מאז שנת 1997, במקביל ל"יום שישי השחור" (בולמוס הקניות המקדים של חג המולד), החליטו השנה במרכז לחינוך סביבתי לפתוח אירוע וירטואלי בפייסבוק, אליו הועלו עד כה לא מעט הצעות לבילוי נטול קניות באותו יום, ואתם כמובן מוזמנים להוסיף עוד משלכם כיד הדמיון והניסיון.

בנוסף, ולטובת הירושלמים שבינינו, סיוון רובין, עובדת המרכז וחוקרת זבל מדופלמת, תעביר ביום שישי בעירכם את סיורה הנודע "פחים מבפנים" (לקריאה נוספת אודות הסיור) ומאחר ומספר המשתתפים מוגבל מומלץ למהר ולהירשם.

***

"יום ללא קניות" הוא כמובן רק סמל, וכדי להפוך אותו לאורח חיים, כדאי ללמוד להכיר את המנגנונים שיצרו את החברה הצרכנית כפי שאנו מכירים אותה, ושממשיכים גם היום לשלוח את רגלינו לקניונים ואת ידינו לארנקים.

הסיפור אודות שיפור רמת החיים.

בשנות העשרים של המאה שעברה נוצר לראשונה “קמט” בכלכלה המודרנית. העידן המתועש הגיע לנקודת שיא, בה המכונות הצליחו למלא אחר הצרכים האנושיים ביעילות כה רבה, עד שהפעילות הכלכלית החלה להאט את מהלכה. העובדים, שהבינו באינסטינקט שיש להם די והותר, ביקשו שבוע עבודה קצר יותר, ופנאי רב יותר על מנת ליהנות מעמלם. המוצרים הישנים – דיור, ביגוד, מזון וכדומה, היו זמינים להם בשפע יחסי, ובמוצרים החדשים – מכוניות, מכשירי חשמל, אמצעי בידור וכדומה, הם פשוט לא חשקו מספיק, או לפחות לא חשקו מספיק על מנת להישאר למענם עוד שעות ארוכות בעבודה.

הסיטואציה, בה עובדים מסתפקים במועט וכמהים לזמן פנאי, היוותה איום על שני פלגים בארצות הברית של אמריקה, הראשון, המורליסטים (מוסרניים) שנישאו על תפיסות פוריטניות של עבודה קשה ועל האמונה כי הפנאי יוביל אל הבטלה אשר מצידה תוביל לשאר החטאים המוסכמים בכנסייה, והשני, התעשיינים, אשר העדר התשוקה לרכישות נוספות מצד הפועלים איימה לשתק את גלגלי הכלכלה.

הפתרון למצוקה היה לא פחות מגאוני – על מנת לשמר את עוצמתה של התעשייה, ולכבול את הפועלים אל המכונה, כל שהיה צריך לעשות זה לחנך את הציבור מחדש ולגרום לו לרצות דברים חדשים שהוא אינו זקוק להם באמת, והדרך לעשות זאת היתה על ידי החדרת המושג “רמת החיים”. אזרחי העולם המערבי המתועש, צאצאיו הראשונים והמסופקים של עידן השפע החדש, התעוררו יום אחד ולמדו לגלות שהם לא עובדים עוד רק על מנת לספק צרכים כלכליים בסיסיים, אלא על מנת לשפר ללא ליאות את רמת החיים. להתקדם מבית קטן לבית גדול, ממכונית ישנה למכונית חדשה, ממטבח פשוט לכזה המאובזר בשלל הפיתוחים הטכנולוגיים הקיימים.

ההברקה הגדולה שעמדה בבסיס הטמעת מושג “רמת החיים”, נשענה על עובדת היותו, קצת כמו הנצח, אינסופי. לכאורה, ובמונחים חומריים, תמיד יש לאן לשאוף, גם אם זה אומר להחליף את היאכטה של השלושים מטר ושלושה מפלסים באחרת של שישים מטר, חמישה מפלסים ומנחת למסוקים. למעשה, הבעיה היחידה עם רעיון השיפור התמידי באיכות החיים (באמצעות רכישה של עוד ועוד מוצרים), נעוצה בעובדה שהוא אינו עומד במבחן המציאות. מחקרים מוצאים שמנקודה מסוימת, עוד כסף ועוד רכוש לא רק שלא הופכים אותנו למאושרים יותר, אלא בסבירות גבוהה עלול להפוך אותנו לאומללים יותר.
במילים אחרות, אם אתם מפנטזים בכל עת על הרכישה/הוצאה כספית הבאה, שתהיה זאת שתהפוך אתכם לאנשים שמחים באמת, קראו את הפוסט "המילה עם היח"צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה", למדו על "נקודת המספיק" ותבינו שאתם לא באמת בכיוון.

הסיפור אודות החירות.

רעיון החירות תמיד היה מורכב. חירות יכולה להתבטא בדרך שלילית – חירות מ… (הצקות, רדיפות, איומים, חוסר צדק, פגיעה גופנית, חדירה לפרטיות וכדומה), או בדרך חיובית – חירות ל… (התבטאות, לעבודת אלוהים, עיסוק במקצוע, בחירת מקום מגורים וכדומה). במהלך חיינו, מרבית ההתנהלות היומיומית מתרחשת ברמת החירות השלילית, כאשר אנו בעבודה, בנסיעה, בלימודים ואפילו בחופשה, החירות שלנו מוגבלת על ידי הזולת ועל ידי החירות שלו עצמו, במרחב העבודה שלו, בנתיב הנסיעה שלו, ביכולת ההבנה שלו, וברצונו לעשות סיבוב נוסף על מצוף הבננה שנגרר על ידי הסירה. החירות השלילית מקיפה אותנו מכל עבר, מגוננת עלינו ובולמת אותנו באותה נשימה. מעטים הם התחומים בהן ניתנה לאדם חירות אמיתית ובלתי מוגבלת, כפי שמעניק לו מנגנון הצריכה – חירות ללא תנאי – כל עוד הצ’קים לא יחזרו והאשראי לא יבוטל.

תעשיית הפרסום הפנימה את הרעיון לפני כמאה שנים, והסיפור המוכר ביותר לשיווק של מוצר צריכה תחת דגל החירות, הוא כנראה המהלך של חברות הטבק בשנות העשרים של המאה שעברה, אז הן הצליחו להפוך את העישון בקרב נשים לפעולה הנושאת את דגל שחרור, וקידמו באמצעותה דיון ציבורי ער אודות מעמד האישה.

מאז ועד היום אנו יכולים להיווכח בקיומו של רעיון החירות כמעט בכל מוצר צריכה, למעט אולי חומרי ניקיון: רכבים מצולמים בעודם משייטים במהירות גבוהה בדרכים הרריות ומתפתלות (ולעולם לא בפקק בדרך לעבודה). בגדים נתלים ברישול על כתפי מציגים בעודם נשענים על מעקה יאכטה, מסיבת חוף או מועדון גולף, ומשמשים במקרים רבים להחצנה של חירות מינית (ולעולם לא בערימה בחדר הכביסה). מוצרי חשמל, מחשבים וגאדג'טים אחרים משווקים תמיד באמצעות פעילויות הפנאי להם הם מתאימים, או באמצעות יכולתם לחסוך לנו זמן לטובת פנאי (ולעולם לא בעודם כובלים אותנו לעבודה גם במהלך החופשה).

גם כאן המציאות שונה, ודווקא רכישה של עוד חפצים ומוצרים מגבילה את החירות האמיתית שלנו. אנחנו לא באמת יכולים להיות חופשיים כאשר חצי מהחיים שלנו עוד יורד בשנים עשר תשלומים שווים, וכאשר אנחנו מוקפים ברכוש אותו יש לסדר, לנקות, להחליף, לתקן, לבטח ולשדרג.

החופש האמיתי טמון בחיים של מינימליזם ופשטות מרצון. קראו את "המדריך ליצירת הבית המינימליסטי", את "איך ומתי התחלתי להיות מינימליסט", את "המלתחה המינימליסטית שלי/שלה" או כל פוסט אחר מ"ספיישל המינימליזם", ואז תוכלו באמת לצאת לחירות.

הסיפור אודות ההצלחה.

מאחר והאדם התמכר לרעיון החירות ושיפור רמת החיים, הרי שכעת היה עליו להתמכר גם לעבודתו, שכן העבודה, והרווח הכספי שבצידה, היא שאפשרה את קיומם של הראשונים. באנגלית קיים הביטוי Making a Living כדי לתאר את העבודה היומיומית כאמצעי לחיים, אולם בימינו נראה שהמצב התהפך – אלה החיים שמספקים אמצעי לעבודה – האדם, הלכה למעשה, הפך להיות מזוהה עם תחום עיסוקו.

מאחר והעבודה הפכה למרכז חיינו, לא נותר לנו אלא להחצין את העובדה שאנחנו מצליחים בה, שאנחנו טובים במה שאנחנו עושים, ואת זה אנו משיגים באמצעות צריכה של עוד ועוד חפצים ומוצרים. אם יש לנו מספיק כסף כדי לקנות מכונית חדשה כל שלוש שנים, לעבור לבית גדול יותר, ולטוס לשתי חופשות בשנה, אז אנחנו טובים בעבודה שלנו – עובדה, משלמים לנו מלא כסף בעבורה – ואם אנחנו מוצלחים בעבודה שלנו, והעבודה שלנו היא החיים שלנו, הרי שמכאן נובע כי אנחנו מצליחים בחיים שלנו.

כדי להתמודד עם רעיון ההצלחה והזיהוי המוחלט בין האדם לעבודה, מומלץ לקרוא כיצד התפתח רעיון הקריירה, מה העלות האמיתית של סמארטפון חדש, וגם, איך לייצר לעצמכם משקפי שמש לא ממותגים, או שעון איטי ויוקרתי בעלות של פחות ממאה שקלים.

ההצלחה האמיתית היא היכולת להימלט מהמעגל הזדוני של עבודה וצריכה ראוותנית.

Going_to_Work_-_L_S_Lowry

Going to Work – L S Lowry 1943

הסיפור אודות התכנון והעיצוב.

"תכנון ליישון" ו"עיצוב לשבר" הפכו בשנים האחרונות לרעיונות מוכרים, ולפיכך לא אכתוב עליהם בהרחבה. במקום זאת רק אציין כי אי שם בשנות החמישים של המאה שעברה, גילו יצרנים שגם הם יכולים לתרום לא מעט להאצת הכלכלה, ושכל שעליהם לעשות זה להפסיק לייצר מוצרים אמינים, עמידים, חזקים ושניתנים לתיקון בקלות, ולהתחיל לייצר מוצרים שבירים, עם נטייה לקלקולים, ובלתי ניתנים לתיקון על ידי האדם הפשוט – וכך יצא שעד סוף שנות החמישים, הביטוי designed to break הפך למתווה הבלתי רשמי של מדיניות הייצור.

הפעם לא מדובר רק בסיפור שמוכרים לנו, אלא במוצרים עצמם. מחשבים, טלפונים חכמים, מכשירי חשמל, בגדים, רהיטים – כמעט כל המוצרים מגיעים כיום עם תאריך תפוגה, שלעיתים חל רק שנה או שנתיים לאחר יצורם, ועם זאת, לא מדובר בגזירה משמיים. יש לא מעט דרכים בהן ניתן להיאבק בתכנון ליישון ובעיצוב לשבר, ולהימנע מקניות מיותרות, אולם מאחר והטקסט מתארך יתר על המידה אני אפנה את הסקרנים לפוסט "על הקשר שבין תכנון לשבר והזכות לעצלות, או, חמש דרכים פשוטות שיעזרו לכם לנמנם יותר ולעבוד פחות".

***

כמו "חג הרווקים" הסיני גם "יום שישי השחור" החל את דרכו הרחק מעבר לים, ובשנים האחרונות שלח לכל כיוון את זרועותיו הארוכות. בישראל החלו כבר לפני שבוע עיתונים ואתרי אינטרנט לקדם ולשווק את מבצעי המכירות השונים, וזאת לכשעצמה כבר סיבה טובה להתעקש ולחגוג דווקא את "יום ללא קניות" כהלכתו. יש לנו די והותר מבצעים והנחות בחגים המקומיים, ואנחנו ממש לא חייבים ליישר קו עם שאר העולם, בכל פעם שהוא מחליט לצאת מדעתו.

***

תגובות11

  • להגיב נובמבר 25, 2015

    חושב בקול

    מצטער,
    אבל אני לא "קונה" את הקונספירציה שחינכו את בני האדם לרצות בשיפור רמת החיים.
    זה אך טבעי שזה מה שרוב בני האדם ירצו.
    גם אם לא אתה או אני.

      

    • עמית נויפלד
      להגיב נובמבר 25, 2015

      עמית נויפלד

      אני לא בטוח שהמילה קונספירציה נכונה בהקשר הזה. יצירת מערכת חדשה וחלופית של צרכים, והגדרתה כשיפור ברמת החיים, היא טכניקת שיווק בסיסית. ואמת שטבעי שבני אדם ירצו לשפר את רמת חייהם, אבל במקרה הספציפי הזה, וכפי שניסיתי לטעון, רמת החיים לא עלתה שכן היא שעבדה אותנו לעבודה, והפכה גם את הפנאי לעוד מנגנון צרכנות משומן.

      ג'ו דומינגז וויקי רובין מביאים ציטוטים מעניינים של פורד, של פרוטוקול ועדת הובר "לשינויים כלכליים של העת האחרונה, ושל עוד מומחה שיווק אמריקאי מאותה תקופה כדי לנסות ולבסס את התהליך המדובר. לא חייבים כמובן לקבל אותו כמובן מאליו, אבל גם מחקרים בני ימינו מוכיחים שהאדם הוא לא ייצור רציונאלי במיוחד, ושקיימות הטיות רבות שיכולת לגרום לנו לפעול בניגוד לטובתנו בכל מקרה נתון. שוב, זאת לא בהכרח קונספירציה, זאת פשוט האנושיות במיטבה…

        

      • להגיב נובמבר 28, 2015

        חושב בקול

        אני טוען שאתה ממעיט בערכם של בני האדם גם אם ישנן הטיות וחוסר רציונליות מסוים. יש גם יהירות מסוימת בלטעון שאתה יודע יותר טוב מה טוב בשבילם מאשר הם יודעים בעצמם בהיותם כסוסים סומים.

          

        • עמית נויפלד
          להגיב נובמבר 29, 2015

          עמית נויפלד

          בדרך של ניסוי וטעיה גיליתי מה טוב בשבילי, ועל זה אני כותב. מאחר ואני מרוצה מהתוצאות אני מן הסתם ממליץ לאנשים נוספים לאמץ לחייהם את הרעיונות האלה, אבל באותה נשימה אני מקבל את העובדה שבחירה בסגנון חיים מסויים מורכבת ממאות משתנים, חברתיים, כלכליים, נפשיים וכו', ואני לא חושב (ואשמח לתיקון, בכל זאת ארבע שנים וסביבות 400 פוסטים אז לך תזכור) שתמצא טקסט שלי באתר שבו אני מתנשא על אנשים שבוחרים לחיות באופן אחר.

            

  • להגיב נובמבר 26, 2015

    דוד

    מעניין תודה

      

  • להגיב נובמבר 26, 2015

    משה בן מיימון

    "כִּי יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ בְּרִיאוּת וָחֳלִי, כְּמוֹ שֶׁיֵשׁ לַגּוּף בְּרִיאוּת וָחֹלִי. וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ הִיא: שֶׁתִּהְיֶה תְכוּנָתָהּ וּתְכוּנַת חֲלָקֶיהָ – תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָהֶן תָּדִיר הַטּוֹבוֹת וְהַפְּעֻלּוֹת הַנְּאוּתוֹת […] [אבל] חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת… הָרָעִים וּבַעֲלֵי מִדּוֹת הָרָעוֹת, יְדַמּוּ בְּמַה שֶּׁהוּא רַע שֶׁהוּא טוֹב, ו‏בְמַה שֶּׁהוּא טוֹב שֶּׁהוּא רָע. וְהָאָדָם הָרַע יִתְאַוֶּה לְעוֹלָם הַפְלָגוֹת, אֲשֶׁר הֵן בֶּאֱמֶת רָעוֹת, וִידַמֶּה בַּעֲבוּר חֳלִי נַפְשׁוֹ שֶׁהֵן טוֹבוֹת." (שמונה פרקים, פרק ג).
    אכן מרה שחורה אופפת את עולמנו. טוב שלא כולם נדבקו במחלה הויראלית המאכלת את נפשנו וכספנו.

      

  • להגיב נובמבר 26, 2015

    גיאקסי

    הבעיה שאם יש פוסט שאני אוהב ואני רק נותן לייק ולא מגיב תגובת "אחלה פוסט" ומנגד
    מגיב בפוסטים שאני מוחה על חלקים בהם נראה שאני כיביכול קוטר מתלונן יותר מאשר אני באמת.

    רק אומר.

    מלבד זאת סבורני שהחפזון מן השטן.

      

  • להגיב נובמבר 27, 2015

    אלון

    השאלה היא, האם יום אחד יכולת הייצור תעקוף את יכולת הצריכה. לדוגמה, אם טכנולוגיית הדפסת תלת מימד תתפתח ונוכל לייצר לעצמנו את רוב המוצרים יחסית בקלות, הבשר הסינתטי יהיה זול וטעים, ויהיו רובוטים בשפע.

    או שאז נאלץ לעבוד שעות רבות על מנת לממן טיסות לחלל?
    (או אולי ההפך הגמור, הזיהום והמצב האקולוגי יהיו כל כך גרועים שנצטרך לעבוד כדי לרכוש חמצן ואנרגיה לצורך העניין)

      

  • להגיב נובמבר 30, 2015

    רינגו

    מסכים עם דבריך, מלבד נקודה אחת:
    סבורני כי העבודה מאז ומעולם היתה מרכז חייו של האדם, או לכל הפחות מאז המהפכה החקלאית. מלבד בני האצולה ומעט יחידי סגולה, במשך רוב הזמן מאז הרוב המוחץ של בני האדם היו איכרים שעבדו בפרך כדי לגדל מזון. גם הזיהוי בין אדם לעבודתו אינו חדש, לפחות לא במערב: הוא משתקף היטב בשמות המשפחה הנהוגים מזה מאות שנים: מייסון, שומאכר, שטייגר, גולדמן וכו'.
    נכונה הטענה כי ניתן היה לנתק את הקשר הזה אם היו בני האדם מסתפקים ברמת החיים של תחילת המאה העשרים, ואז היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום. אבל האפשרות הזו (שהוחמצה) היא החריגה, ולא השכיח מבחינה הסטורית.
    כמו שנאמר: "אדם יסודו בעפר וסופו בעפר, בנפשו יוציא לחמו…"

      

  • להגיב דצמבר 1, 2016

    ביולוג ירושלמי

    פוסט מעולה, קראתי ונהנתי מאוד 🙂
    תודה רבה עמית.

      

השאירו תגובה