להציל את פך השמן

אני אוהב לא להשתתף בדברים. למשל, בחגיגת הצרכנות הסתווית הידועה בכינויה הרלוונטי למחוזותינו "חג הרווקים הסיני". כמו הרבה רעיונות יפים אחרים, מקורו של החג ביוזמה של צעירים סינים שביקשו לחגוג את רווקותם, מתוך אמונה שחגיגה כהלכתה תוביל לזיווג בתוך שנה אחת, כלומר, עילה רומנטית לשמה לשתות עדלאידע. לפני שנים ספורות החליטו אתרי מסחר מקוונים להציע הנחות מפליגות באותו יום, ובאחת הפכו אותו לבולמוס רכישות, שלפני כשבוע הכניס, רק לאתר "עלי באבא", לא פחות מ-14 מיליארד דולר.

גם אצלנו אנשים לא טמנו ידם בצלחת, ומגוון רחב של אתרים הציעו מבצעים מפוקפקים יותר או פחות, ומשכו קהל מקומי של מאות אלפי קונים. אחרי הכול, חג זה חג ומסורת זאת מסורת, ו"חג הרווקים הסיני", כמו גם "ולנטיינס דיי", מוכיח שהציבור הישראלי פתוח וגמיש להרחיב את הפולקלור המקומי, כל עוד מדובר בעילה מוצדקת לשליפת הארנקים. ייתכן והבעיה היחידה עם גיורו של חג הקניות הסיני נעוצה בקרבתו המסוכנת לחג מקומי, מסורתי ואהוב על בני כל הגילים, שהפך בעצמו להוצאה כספית משמעותית שאינה מוכרת במס – חג החנוכה.

הקרב על הארנק

קצת כמו סופת גשמים או רוח סתווית ובדיוק כמו חברת החשמל, חג החנוכה תופס אותנו תמיד בלתי ערוכים לבליץ השיווקי שמתלווה אליו. כבר מתחילת שנת הלימודים תשע"ו אני לא יכול שלא לשמוע ולקרוא על שלל האירועים, הפסטיבלים, ההצגות, מחזות הזמר והמופעים האחרים שייערכו בחג האורים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מכוונים לילדים, וכולם, גם כן ללא יוצאים מן הכלל, מוגשים על ידי מיטב הזמרים/ שחקנים/ דוגמנים/ פליטי ריאליטי, או כל אדם אחר שנראה מוכר מאיפשהו ומסוגל להניע את שפתיו בתיאום מושלם עם הפלייבק המושמע באולם. כולם מופיעים על גבי מודעות בעיתונים ושלטי פרסומות עצומים בעודם מחופשים בבגדים לא ברורים (אולי שאריות ממופעי פורים תשע"ה) כשעל פניהם מרוחים חיוכים מוגזמים, כמעט כמו הסכומים שהם עומדים לגרוף במהלך שמונת הימים הקרובים. הקשר בין האנשים האלה לחג, לשירה או למכבים, מזכיר מאוד את הקשר שבין מבצעי הנחות מקומיים לחג הרווקים בסין – מדובר בלא יותר מאמצעים שנועדו לעודד אותנו להוציא כספים מיותרים.

מידי שנה נראה שהתופעה הולכת ומקצינה, ורף הגירוי של הקטנים עולה בהתמדה. מה שבילדותנו כלל בעיקר את ה"פסטיבל לשירי ילדים", עם הבובה פסטי וטובי היוצרים והזמרים של אז, הפך ברבות הימים לתואם כריסמס ממוסחר עד זרא, ורוח החג פינתה את מקומה לטובת חגיגת הוצאות, קניות וצריכה אובססיבית, המוקדשת כמובן לילדינו הנמצאים בחופשה.

שירי חג, נרות, סביבונים, פך שמן, לביבות, סופגניות… תשכחו מהכול. במקום זה אנחנו מופצצים בסוללה של מופעים צעקניים, נפוחים והמוניים, המוצגים במיטב האולמות, עם תפאורות ענק נוצצות, משחק מוגזם ושירים מעליבים (לעולם לא נשכח את סערת שיר הסלפי, וגם לא נסלח). הנס הגדול היחיד שנותר לחג להציע מתבטא בעובדה שכל אותם שחקנים ומציגים מצליחים להופיע 12 פעמים ביום במשך 8 ימים ברציפות, ולעשות זאת מבלי להידרש אחר כך להשגחה רפואית רצינית.

ועוד לא התחלתי עם המחירים שתפחו (ביחס הפוך לגודלן של הסופגניות שדומה כי הצטמקו). הנה כמה דוגמאות שאספתי בשיטוט קצרצר ברשת: "פסטיגל" – 169 שקלים; "הופ, מותק של פסטיבל" – 172 שקלים; "הדרקון המתוק שלי 2" – 139 שקלים; "מחזמר המכבים" (יש, משהו שקשור לחנוכה!) – 149 שקלים, וכן הלאה. ואנחנו יודעים שמחירי הכרטיסים אינם כוללים נסיעה, חניה, חטיפים, אוכל, מזכרות, טיפולים פסיכולוגיים עתידיים ושאר בזבוזים. התחרות על כיסכם כל כך עזה, עד שגם בסופר שלי כבר מציעים לי כרטיסים מוזלים ל"היי סקול פסטיגל", בטבעיות שמתחרה רק בהצעות שלהם לתרום לגוף כלשהו, רק שקל אחד, אגב העברת המוצרים בקופה.

להציל את פך השמן

קשה להתעלם מהמתקפה הכלל חושית של מופעי החנוכה, בדיוק כמו שקשה להתעלם מסופגנייה ריחנית שהרגע יצאה מטיגון והונחה על דלפק שתוכנן להיות בדיוק בגובה אפך, ובצד שאינו סובל ממחיצה עקומה. מאמצי השיווק כולם מופנים כלפי הילדים, והם רואים, סופגים ולוחצים. הורים רבים, לעתים שועלי פסטיבלים ותיקים, נופלים מידי שנה בפח ונכנעים להפצרות הילדים. חלקם מאחר ואינם רוצים לאכזב את הילדים, וחלקם פשוט מכיוון שאין ביכולתם לחשוב על דרך טובה יותר להעביר את ימי החופש הארוכים של החג. הם מנסים למצוא את הדיל הטוב ביותר (דרך העבודה, "חבר", הבנק, כרטיס האשראי, הדודה שעובדת בהיכל…), ובסוף משלמים את אותם מאות השקלים, עומדים באותם פקקים ותורים, נדחפים לאותם מעברים צרים, אוכלים את אותו ג'אנק פוד, סובלים מאותו סאונד מוגזם ונשבעים את אותה שבועה כמידי שנה – לעולם לא עוד.

כאן, רגע לפני שאתם גולשים מטה אל מחילת החג ממנה אין דרך חזרה, נכנסת ה"הורות האיטית" לפעולה. אצלנו אין פסטיגל. לא היה ולא יהיה. מעולם לא הלכנו לאחד ממופעי חנוכה, והנה הפתעה: למרות שילדי נחשפו לזוועות (קרובי משפחה מצאו לנכון לפנק אותם בקלטות שתיעדו את הכול), הם משום מה לא נשבו בקסם המפוקפק ומעולם לא ביקשו ממני לקחת אותם לאחד ממופעי החנוכה. לא יודע, כנראה עשיתי משהו נכון.

רגע, בעצם אני כן יודע, ואפילו כתבתי על זה ספר. להורות האיטית יש השפעה ארוכת טווח, ואם מתחילים בה בגיל צעיר היא מונעת "מחלות" עתידות, בדיוק כפי שג'ינג'ר טרי מסייע למנוע מחלות חורפיות. אז לטובת הורים טריים (אם כי אף פעם לא מאוחר להתחיל), אני ממליץ ראשית על הימנעות מצפייה בערוצים המסחריים (בעיקר בתוכניות הזמרה) וחשיפה מבוקרת של הילדים הקטנים לכלל אמצעי התקשורת (כן, זה מצריך הימנעות משימוש בסמארטפונים עד גיל 12 בערך).

שנית, מומלץ להעמיד את רצונם של הילדים למבחן ההיגיון. לא מעט פעמים הקטנים חפצים במשהו רק בגלל שזה מה ש"כולם עושים", אבל בשיחה של אחד על אחד יש סיכוי טוב שתגלו שהם בעצם לא משתגעים על הרעיון, והיו מעדיפים לבלות בפעילות אחרת, אתכם או עם חברים קרובים, מבלי להישאב לקרקס ההמוני. באופן הזה ילדים מבינים בעצמם ש"כולם" לא תמיד עושים את הבחירות הטובות או הרצויות, ואלה תובנות שבוודאי לא יזיקו להם בעתיד.

שלישית, וזה אולי הכי חשוב, כדאי להציע להם מלכתחילה אלטרנטיבות אטרקטיביות מספיק, עד שהם לא יעלו כלל בדעתם ללכת בחנוכה לפסטיגל, וחודש לפני החג כבר יתחילו לספר לכל החברים בכיתה איזה כיף הולך להיות ב… (השלימו את החסר, אתם מכירים את הילדים שלכם יותר טוב).

ודבר אחרון, מאחר ומתוקף מקצועי כמוזיקאי, ילדי נחשפו מגיל צעיר לסגנונות רבים ומורכבים, אני חש שהם כבר אינם מסוגלים לעכל את הבומבסטיות המזויפת של הפסטיגל, ושטעמם המוזיקלי האנין משהו מסייע למנוע מראש את הצורך לדיון בסוגיית ה"פסטיגל – כן או לא". אתם כמובן לא חייבים להיות מוזיקאים בעצמכם על מנת לטפח את טעמם המוזיקלי של ילדיכם, מספיק שתשמיעו להם מגיל צעיר את המוזיקה שאתם אוהבים.

אחלה חורף, דצמבר 13 102

למדו לנגן על כלי ותוכלו להפוך לפסטיגל של אדם אחד, עם טעם איכותי (חנוכה 2013 בבית משפחת קרס)

לפעמים אנשים שואלים אותי מה היה קורה לו ילדי היו רואים קלטת של הפסטיגל, מתעלפים מרוב אושר ודורשים לראות את הדבר האמיתי. ובכן, למרות שדבר כזה נראה לי דמיוני בהחלט ולא קרה מעולם, אני מניח שאם אכן הייתי נתקל בבעיה כזו הייתי ממכמך את הסיפור (דחיינות זאת אמנות) ומנמיך את הלהבות עד שהיו נכבות מעצמן. ילדים, כידוע, נוטים למצוא לעצמם מטרות נעלות חדשות מדי כמה שעות.

ההמלצה שלי ברוח ההורות האיטית – השנה עשו לכם שנת שבתון. אל תיקחו את הילדים בחג האורים למופעי ענק חלולים במחירים מופקעים. תאמינו לי – הם ישרדו, ולכם יקרה נס – תיהנו במפתיע מתחושה מרעננת, הנובעת בראש ובראשונה מגילוי מחודש של העצמיות שלכם, כאינדיבידואלים וכמשפחה. אתם לא חייבים להיות "כולם", וגם אם "כולם הולכים", אתם ממש לא חייבים. ההנאה תלך ותתעצם בהמשך, כאשר תגלו שנמנעתם מהוצאות עתק ואולי הכי חשוב, מנעתם מעצמכם ומנפשם הרכה של הילדים שעות ארוכות של רעש, הפעלות, שמחה מלאכותית וראווה ריקנית. במקומן, חפשו פעילות אחרת, בבית או בטבע.

אישית, אני ממליץ על ישיבה בבית עם הילדים, משחק בסביבונים, הכנת לביבות בצוותא, ביקורים אצל סבא וסבתא, האזנה למוזיקה ולגשם אם ירד, צפייה בעופות נודדים ובסופות רעמים וכמובן – טיולים. בעונה זו של השנה הטבע במיטבו. יש פרחים, פטריות ואם ירד הרבה גשם גם זרימות בנחלים ושלוליות חורף מלאות. גם בחיק הטבע יש הרבה פעילויות מאורגנות (בתשלום), עם דגשים שונים – היסטוריה, גבורה, חג האור, מים, חקלאות ועוד, אבל אל תתפתו. בשעה אחת של גלישה ברשת תוכלו למצוא יותר מידע ממה שתרצו ולהגיש אותו לילדים כמו מדריכי טיולים מקצועיים. נכון, זה מצריך קצת השקעה ותכנון, אבל הורות איטית משמעה שאנחנו מפסיקים להפריט את הפנאי המשפחתי שלנו ולהעבירו לידיהם של זרים. אז תהיו חזקים, ותרו על מופעים מכל סוג, ובלו השנה בחנוכה שמונה ימים של איטיות משפחתית.

***

אריאל קרס הוא עיתונאי, מוזיקאי ומחבר הספר "הורות איטית" שראה אור השנה, וניתן להשגה בחנויות הספרים, או בהזמנה ישירה דרך עמוד הפייסבוק שלו.

***

לפוסטים נוספים של אריאל
דיגיטל דיטוקס
הורות איטית

 

תגובות2

  • להגיב נובמבר 20, 2015

    נדב

    מקסים! ובכן, איזהו גיבור?הכובש את יצרו (שהוא בעצם לא בדיוק 'שלו', אלא מפומפם מבחוץ ע"י אליל הצרכנות) למיקור חוץ של ההורות. ושל החיים בכלל.

      

  • להגיב נובמבר 22, 2015

    רונית

    תודה רבה על הפוסט. כדתייה (חזרתי בתשובה לפני כ15 שנה) התרבות סביבי היא כזו שנמנעת מסוג בידור כזה… סיבה אחת היא שלאנשים באמת אין כסף 🙂 והשנייה והיותר משמעותית היא כמובן תרבותית. זו לא המלצה לחזור בתשובה, אבל הרבה יותר קל להימנע כשזו לא הנורמה.
    כילדה מעולם לא מצאתי את עצמי במופעי קרקס, פארקי שעשועים ו/או פסטיגלים… אבל היי, זאת רק אני.
    אז לחיי הטיולים בטבע, הדלקת נרות משפחתית והביקורים אצל הסבא וסבתא

      

השאירו תגובה