מלאכת כפיים

בשנת 1985, הבניין בו התגוררנו ברחוב אלתרמן (בזמנו הוא עוד נקרא עיר היונה), התהדר בשתי סוכות. הראשונה היתה סוכה קנויה, חידוש מהשנה הקודמת ותוצאה ישירה של מאבק על חדשנות טכנולוגית עם הבניין שממול, והשניה, סוכה שנבנתה על ידינו, ילדי הבניין, מכמה קרשים שאספנו מאתר בניה קרוב והצמדנו זה לזה באמצעות דבק ומסמרים, ואז השענו על קיר הבניין שסיפק את הצלע הרביעית.

השלד המחוספס והרעוע, שאיים בכל רגע לקרוס על ראשנו, כוסה באמצעות סדינים לבנים ובוהקים, שסופקו לנו בנדיבות על ידי רועי מהקומה השלישית, ועל ידי הוריו שהבחינו מאוחר מידי (מבחינתם) בחסרונם בארגז המצעים.

בניית הסוכה היוותה את שיאו של התהליך שהחל בערב החג שנתיים קודם לכן, אז גילינו לתדהמתנו שהסוכה בבניין ממול מלאה בקישוטים קנויים ומנצנצים, שאמנם שיוו לה אפקט מרשים יותר משרשראות גזרי ה"לאישה" וה"את" עליהם עמלנו אנחנו במשך שעות, אבל בסתר ליבנו הבנו כבר אז שמדובר ברמאות וסרבנו לקבל את עמדתם כי ניצחו בתחרות הקישוט השנתית. שנה אחר כך כבר נכנע וועד הבית לפלג השמרני של ילדי הבניין ורכש סוכה קנויה ומנוכרת במיטב כספו, מה שהוביל למרד הגדול ולהקמתה של הסוכה המסוכנת ביותר בעולם שנה אחר כך.

לא אגזים אם אכתוב שמאז יציאת מצרים, ולפחות בקרב ילדי המתפקרים החדשים, לא נרשמה כזו נוכחות אדוקה בסוכה. מידי ערב התייצבנו ובילינו בה עד השעות הקטנות, תוך משחק רביעיות סוער ושיחות נפש צעירות. זה לא היה יכול לקרות בסוכה הקנויה שעמדה במרחק של פחות מחמישה מטרים ותוכננה בצורה כזו שאפשרה כניסה ויציאה חלקה, מהסיבה הפשוטה שאת הסוכה שלנו אנחנו בנינו בעצמנו. סחבנו קרשים (ברשות), הזענו (היה חם), הגרנו דם (כמה טיפות אבל זה לגמרי נחשב), בנינו את השלד (בדרך של ניסוי וטעיה) ולבסוף עטפנו את הכל בסדינים (ושכחנו להשאיר כניסה). הסוכה הזאת היתה מאה אחוז אנחנו, תוצרת עצמית, מלאכת כפיים אמיתית, וככזו, לא יכולנו להותיר אותה שוממת ונטושה, כמו היתה סוכה סטנדרטית שנקנתה ונשמרה במחסן הבניין מהשנה שעברה.

בעבורי זו היתה חוויה חזקה במיוחד שכן הורי, עליהם ניתן להעריף לא מעט סופרלטיבים כאלה ואחרים, לא הצטיינו במיוחד בקטגוריה של "עשה זאת בעצמך", וכמעט כל עבודה שנדרשה בבית, החל מהתקנה של מדף וכלה בהחלפת שקע חשמל הצריכה ביקור של מומחה או לפחות שכן מנוסה. חוסר אונים זה השתרש בי במידה, ועד גיל מאוחר נמנעתי בעצמי מכל פעולה שהצריכה, לתפיסתי, מומחיות ספציפית, והעדפתי להיעזר בבעלי מקצוע או בחברים שלפחות למראית עין ידעו מה הם עושים.

אני כמובן לא יכול לבוא בטענות להורי. חוסר אונים טכני הוא מאפיין בסיסי בעולם המודרני בו אנחנו חיים. בעבר מרבית האנשים היו יודעים כיצד לתקן את הצנרת בביתם, את הגג שלראשם, את התנור שבמטבח, את השמלה שנקרעה, את המנוע ששבק וכך הלאה. כיום, מרביתנו איננו מסוגלים להתמודד עם הרוב המוחלט של הבעיות שפוקדות אותנו באופן אקראי, תהיה זו סתימה בכיור, רטיבות בתקרה, קרע במעיל, התחממות של מנוע או חלילה רשת האינטרנט שקרסה (בהנחה שכבינו את המודם, הדלקנו שוב ודבר לא קרה). כישורי חיים בסיסיים אלה, שבעבר הועברו בירושה מאם לבת ומאב לבן, הלכו והתפוגגו, או נכון יותר, הופרטו לבעלי מקצוע פרטניים, בעקבות המהפכה התעשייתית, ויציאתם של שני ההורים לעבודה בבתי החרושת או המשרדים.

Tischler_1880

Illustration of an 1880's joiner's shop in Germany

בעבורי דברים התחילו להשתנות לפני כעשור, והם עדיין משתנים לאיטם. זה התחיל בפאנצ'ר בגלגל האופניים, ובהחלטה שלי לתקן אותו בעצמי ולא לגשת לחנות על מנת שיחליפו לי פנימית. בהיותי נכד למתקן האופניים של קיבוץ דפנה, הנחתי שמצויים בידי הגנים הדרושים למלאכה, כמו גם זכרונות ספורים של התהליך, ולפיכך רכשתי ערכת תיקון בעשרה שקלים וחזרתי לביתי. כפי שהנחתי, מלאכת תיקון הפאנצ'ר לא היתה מסובכת במיוחד, והיא ארכה רק 45 דקות (פעם ראשונה בכל זאת) ולאחריה המטבח בו בוצע התיקון הזדקק לניקוי רציני (נסו אתם לאתר את הבועות המבצבצות כשאתם עושים שימוש בקערה לסלט במקום בגיגית), אבל תחושת הגאווה לאחר סיום העבודה, שלא לומר הנוסטלגיה שעלתה מריח מדבקת הגומי, שכמו החייתה בעבורי משהו מקיומו של סבי, היתה בפירוש שווה את המאמץ.

מרוצה מעצמי עברתי לסייד את דירתי (פעולה שהצריכה שבועיים של קרצוף הרצפה לאחריה), להחלפת שקעים (ותודה לאל על שמפסקי פחת קיימים) ואפילו לעבודות חשמל עדינות (כגון חיבור של מכשיר די.וי.די למגבר ולטלוויזיה שהיו בבעלותי בזמנו).

מה שיפה בתהליך הוא שהרף תמיד עולה. לפני חצי שנה התפרק לנו הכיור במקלחת תוך שנשענתי עליו כהרגלי בעת צחצוח שיניים. שניה לפני שהוא צנח על הרצפה הצלחתי לתפוס אותו ולייצב אותו בזהירות על משענת כיסא, ואז מיהרתי, מכורח ההרגל, להתקשר לבעל מקצוע רק על מנת לגלות שהשבה של המצב לקדמותו תעלה לי לא פחות משלוש מאות ש"ח. לא מדובר בסכום גדול, ובעבר לא הייתי מניד עפעף בטרם הייתי משלם אותו, אבל הפעם פניתי לרשת האינרטנט, ולאחר חיפוש של חמש דקות הבנתי מה צריך לעשות. למחרת רכשתי בטמבוריה סיליקון סופר 7 נוזלי בעלות של 45 ש"ח, גירדתי במרץ את שאריות הסילקון הישן מהכיור, ומרחתי כמויות נדיבות מהחדש על מנת לוודא ששנית מצדה לא תפול.

אני מניח שבעבור קוראים בעלי ידי זהב זה לא יישמע כמו סיפור מרגש, ובעבור חלק אחר זו אולי תשמע טרחה גדולה מידי בעבור כיור תקין, אבל מאז אותו יום, ובכל פעם שאני מצחצח שיניים תוך הישענות על הכיור, אני מרשה לעצמי להרגיש טיפה מרוצה מעצמי. יש משהו בלעשות דברים בעצמנו, באמצעות ידינו, שגורם לנו להרגיש טוב יותר, לחוש שיש לנו שוב שליטה על העולם שסביבנו, וליצור קשר מוצלח יותר עם עולם הדברים שמקיף אותנו מכל עבר.

רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט שוחחתי עם שי שבח, חברה טובה שהקימה עם משפחתה חווה חקלאית בבארותיים. רציתי לוודא שהתחושות שלי מדוייקות ושאלתי אותה עד כמה הטעם של הצנונית שהם קטפו לראשונה השבוע היה מוצלח יותר מזה של אחרת שהיתה קונה בשוק. תשובה היתה חדה ומהירה: "שאתה אפילו לא מדמין!"

בנייה של סוכה, תיקון פאנצ'ר באופניים, גידול צנוניות בחווה, בסופו של דבר כל פעולה הכוללת מלאכת כפיים אמיתית מבטיחה להעניק לנו ערך מוסף לתוצר הסופי. הרשת מלאה אתרים ומדריכים של "עשה זאת בעצמך", כך שגם התירוץ של חוסר הידיעה נלקח מאיתנו. כל שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, זה להשיב לעצמנו משהו מהסקרנות הילדותית, והמתחושה ש"לקנות מוכן" זה תמיד סוג של רמאות, אם אפשר לעשות את זה לבד.

***

באותו נושא
איך לייצר משקפי שמש (כמעט) בעצמכם

 

תגובות10

  • להגיב אוקטובר 4, 2015

    אפרת

    אני קוראת את הטקסט הזה ומרגישה כאילו הקלטת שיחה שהתקיימה בביתי השבוע.
    אני שמחה לקרוא שאני לא היחידה שחשה תיסכול וחוסר אונים.
    תודה!

      

  • להגיב אוקטובר 4, 2015

    עופר

    אבל אין לנו מפסק פחת.

      

  • להגיב אוקטובר 5, 2015

    דרור

    מי שמעוניין להרחיב בנושא ממולץ האתר "בידיים" שמשלב מדריכי DIY וקיימות

      

  • להגיב אוקטובר 5, 2015

    מיכל

    כל מילה! בעיקר הכיף וההנאה שבעשייה ובלמידה של משהו חדש כל פעם. בישול, כולל אפיית לחם, ייצור (גידול?) טמפה, ייבוש קייל לצ'יפס, וזה רק החלקים האקזוטיים 🙂
    לאחרונה הקמנו ערוגה מוגבהת במו ידינו, מה שהוביל להתנסות בניסור לוחות עץ (כיף). תפירה ורקמה הם חלק מהעניין, כולל תיקונים ואילתורים בחוט ומחט (כיסוי לידיות שמתחממות) עוד כהנה וכהנה. כאמור, כיף גדול! ותודה.

      

  • להגיב אוקטובר 5, 2015

    אפרת

    עכשיו אני מבינה למה הירקות שאני מגדלת טעימים יותר 🙂
    אני לא מספיק צעירה כדי לשכוח איך תיקנו פעם גרביים (עם פטריית עץ כמובן), וגם גרתי מספיק שנים לבד כדי לדעת איך צובעים דירה ואיך מתקנים חשמל וכן…יש הרבה סיפוק בלעשות לבד

      

  • להגיב אוקטובר 5, 2015

    ביולוג ירושלמי

    YEP!
    זה באמת אחלה להתעסק, לשפצר ולעשות דברים בעצמך…
    יש המון סדנאות בשוק על איך לעשות נגרות, ריתוך, חידוש רהיטים, יצירת ריהוט מקרטון ומה לא. יש גם קורסים מלאים של "הנדימן" שיכולים לעזור למי שממש נרתע מהעניין של הלעשות לבד.
    הייתי פחות מתעסק עם חשמל (יכול לערב מצבי חירום כמו להתחשמל או לשרוף נתיך יקר שעולה מאות שקלים) או עם מכניקה ברכב (כמו לתקן לבד בלמים ברכב או להחליף רפידות ואז לטעות…).
    לגבי רכב ומבלי לעשות פרסומת – למי שלא מכיר יש קבוצה בשם "כנופיית הטיפולים השוטפים" בקארספורום שעושה טיפולי רכב בחינם, כשצריך רק לרכוש את החלפים/חלקים.

    הנה המוטו שלהם שהעתקתי מהאתר:
    "אנחנו קבוצת חברים קטנה מאזורים שונים בארץ, שמאוד אוהבים ומחוברים לתחום המכונאות.
    אנו עושים זאת בתור תחביב בלבד, אין לנו כוונת רווח ואין לנו עסק. אנשים פרטיים לחלוטין.
    נסייע לכם בביצוע טיפולים שוטפים כגון: החלפת פילטרים, שמנים, פלאגים וכו'."
    "כל מה שאתם צריכים לעשות זה לתאם איתנו פגישה ולרכוש את החלפים.
    לעולם לא ניקח מכם שקל על העבודה. לא מאמינים? אתם מוזמנים להציץ באשכול הלקוחות המרוצים"

      

  • להגיב אוקטובר 5, 2015

    נדב

    כל מילה בסלע. מי שחושב שלעשות דברים בעצמך הוא לא רק חויה טובה אלא גם מעצבת אופי, ורוצה לפיכך שחויה כזו תהיה זמינה לכולם, צריך להתעקש על כך שבמערכת החינוך הציבורית (לסוגיה) יהיה דגש רב יותר על חינוך פעלתני ויצירתי.

      

  • להגיב אוקטובר 6, 2015

    ספי

    אנחנו מתאהבים בדברים שאנחנו עושים לבד.
    הייתי שלשום ב craft @ bloom, שם אפשר אפילו לשכור שולחן נגרות ולעבוד בעץ.
    המטרה שלי עכשיו זה להצליח לעשות מקרמה 🙂

      

  • להגיב אוקטובר 8, 2015

    מורנה

    קראתי את הפוסט כשפורסם וחשבתי לעצמי שזה רעיון נחמד אבל תמיד כשהתקלות האלו קורות אז אני בלחץ. ואז מכונת הביסה פסיקה לעבו ובמקום להתקשר ישר טכנא הלכי לרשת (טוב, נו שלחתי גם את החבר שלי) והוא מצא לפניי שסגירה נכונה של דלת המכונה פותרת את כל הבעיה. אז תודה, כל יום לומדת יותר ויותר מהבלוג שלך- על עצמי ועל האופן שבו אני רואה את החיים.

      

  • להגיב אוקטובר 15, 2015

    רונן

    מאמר מדהים שחושף את המשמעות האמיתית של "עשה זאת בעצמך" ומדוע היא כל כך סוחפת הרבה אנשים.

      

השאירו תגובה