על תיעוד והנאה, או, איך הארוחה הבאה יכולה להיות יותר טעימה

את ההוכחה הסופית לעובדה שמגיפת תיעוד המזון יצאה מכלל שליטה קיבלתי אתמול. חזרתי מרכיבה על הטיילת בדיוק בשעה שזוג חביב למראה, שישב ב"יטבתה בעיר", קיבל את המנות שהזמין ובתיאום כמעט מושלם הגביה את ידיו האוחזות בטלפונים הניידים ותיעד את המצוי על השולחן (ורק את המצוי על השולחן יש להדגיש, זוית הצילומים לא אפשרה לכלול בהם ולו זרת של אחד מבני הזוג). מאחר וצעדתי עם אופניי במרחק של פחות ממטר מהשולחן יכולתי להבחין שהוא הזמין ארוחת בוקר שכללה חביתה מקושקשת וסלט/גבינות/ריבה, והיא הזמינה ארוחה זהה רק עם ביצי עין, מנות שגם במיטבן ייתקשו להתחרות על פרס כלשהו בטקס השנתי של תעשיית פורנוגרפיית המזון המקומית.

מתוך סקרנות האטתי מעט את צעדי ווידאתי שהם אכן טורחים לצלם את ארוחת הבוקר הבנאלית משתי זוויות לפחות (תוך סידור מחדש של הכלים הקטנים שהמלצר חסר החוש האסתטי הניח במקומות הלא פוטוגנים בעליל), ורק לאחר שנראה היה כי הושג צילום "חמשת הלייקים" הנחוץ, הם הרשו לעצמם להניח את הניידים בצד ולגשת לעניין לשמו התכנסו, כלומר, להתחיל לאכול.

לטובת אלה מכם שעלולים לחוש דה ז'ה וו קל, אתוודא מראש שכתבתי פוסט בנושא לפני כשנתיים, אולם דומה בעיני שהעניין מצדיק את הרפטטיביות הקלה (מה גם ששנתיים בחיי אדם משולים לשבעה נצחים בחיי טקסטים ברשת), במיוחד לאור העובדה שעל כף המאזניים נמצא אחד הרעיונות החשובים ביותר לתנועת "מזון איטי" – טעמו של המזון שאנחנו אוכלים.

אכן כן. תיעוד המזון, כך מתברר, אינו סתם תופעה חברתית מטרידה, כי אם בעלת השלכות קונקרטיות על טעמו של המזון שאנו צורכים, הן בעבור הצד המתעד והן בעבור הצד הקולט.

ההשפעה על הראשונים כמעט ברורה. מזון שמוגש לשולחן וממתין עד לסיום סשן הצילומים נוטה מטבע הדברים להתקרר או להתחמם יתר על המידה, ובלא מעט מנות, יהיו אלה מרקים או קוקטליים מושקעים, ההשלכה על טעמה הסופי של המנה הוא משמעותי. המצב מחמיר כאשר רק אחד מבני הזוג, או הסועדים, נדבק בחיידק הדוקומנטרי, ומאלץ את האחרים להמתין עד שיסיים להנציח בפיקסלים את המנות השונות, דבר שעלול לעורר רוגז קל ותרעומת, שבפני עצמן יכולים לפגוע בהנאה הפשוטה מטעמיהם של המזונות.

לאלה יש להוסיף גם את ההתמודדות עם "אפקט הלייק". לא מעט מהמתעדים נוטים להעלות את תמונות המזון עוד באותו רגע לרשתות החברתיות (דבר שמצריך מהם עוד רגעים ארוכים של בחירת פילטרים מתאימים וניסוח סטטוסים ראויים), ומרגע שלחצו על כפתור האישור הם עוברים לכוננות ספיגת לייקים, הכוללת בדיקה של המכשיר הנייד בכל כמה רגעים. מספר חד ספרתי של  לייקים לצילום מופתי של ביצה רכה עלול בהחלט לפגום בטעמה, וכך יוצא שבמקום ליהנות מהארוחה עצמה, עלולים האמנים לשקוע בעצבות קיומית, בעודם מנסים להבין אם הבעיה היתה בזווית הצילום, בתאורה, או שסתם איבדו את חינם בעבור שאר העולם.

Pierre-Auguste_Renoir_-_Luncheon_of_the_Boating_Party_-_Google_Art_Project

Pierre-Auguste Renoir -Luncheon of the Boating Party, 1880–1881, The Phillips Collection, Washington, D.C.

 

בעוד שההשפעה של תיעוד המזון על המתעדים עצמם מובנת כמעט מאליה, בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת ההבנה כי השלכותיו נוגעות גם לאלה מאיתנו שמשתתפים בחגיגה מעמדה של צופים בלבד. כך למשל, מחקר שפורסם בספטמבר 2013 בדק ומצא כי צפייה ביותר מידי תמונות של מזון בפיד, עלולה לפגום בהנאה שלנו מצריכתו באופן ממשי.

הניסוי המדובר נערך על צרכני המידע – שתי קבוצות של סטודנטים התבקשו לצפות בתמונות של מזונות. קבוצה א’ צפתה במזונות מתוקים ואילו קבוצה ב’ צפתה במזונות מלוחים. לאחר מכן התבקשו הנסיינים לאכול בוטנים מלוחים ולדווח על מידת ההנאה שלהם. באופן כמעט מתבקש, הקבוצה שצפתה בתמונות של מזונות מלוחים דיווחה על הנאה מועטה יותר, ולטענת החוקרים, הסיבה לכך היא שעצם הצפייה בתמונות סיפקה לנסיינים את התחושה כי הם כבר התנסו בדי והותר מזונות מלוחים, ולפיכך נהנו פחות מאכילת הבוטנים.

המונח "פורנוגרפיית מזון" (Food Porn) שהוטבע בשנת 1984 ושימש במקור לתקיפה של פרסומות למזון מעובד או מהיר שהתיימר להיות גם בריא, מקבל כעת משמעויות נוספות. מעט בדומה לתעשיית הפורנו עצמה, שצריכה ממושכת של תכניה עלולה להוביל לפגיעה ביכולת ליהנות ממגע מיני פשוט בעולם האמיתי (שלא לציין תמיכה במערכת נצלנית ומחפיצה), כך גם "תעשיית" תיעוד המזון פוגמת ביכולת שלנו ליהנות מטעמים של מזונות פשוטים, בין אם בשל העובדה שנחשפנו למנות דומות בפיד בטרם התיישבנו לאכול (כפי שמראה המחקר), ובין אם בשל הגבהת רף הציפיות.

מגיפת תיעוד המזון אינה הסחת הדעת היחידה שעלולה לגרום לפגיעה בטעמו של המזון. בעבר נהגתי לאכול את ארוחותי מול מכשיר הטלוויזיה המרצד, תוך צפיה בסרט או פרק מסדרה, וכיום אין לי אלא להודות שהשילוב הכביכול מנצח גרם לי להפסיד מכאן ומכאן – גם לא הצלחתי ליהנות כראוי מהארוחות שכן הייתי שקוע בעלילה שלפני, וגם לא הצלחתי ליהנות מהעלילה מאחר ופה ושם נאלצתי להרכין את ראשי אל הצלחת, וברגעים הספורים הללו לעיתים פספסתי פרט חשוב, שורת מחץ, או סתם בדיחה דלוחה. אולם בניגוד להסחת דעת זו, שפגעה רק בהנאה האישית שלי מהארוחות, לתיעוד המזון ישנה, כך מסתבר, השפעה גם על הנאתו של הזולת מארוחתו.

***

התחלתי את הפוסט בקביעה שמגיפת תיעוד המזון יצאה מכלל שליטה, ולכן אסייג כעת את דברי שכן הם עלולים ליצור רושם מוטעה – לתיעוד מזון יכולה, כמובן, להיות גם השפעה חיובית. אני מאמין שכל עיתון, תוכנית טלוויזיה או בלוג, שעוסקים בנושא יכולים לעורר מודעות למגוון רחב של נושאים: מזון אמיתי, פרודוקטים עונתיים, יצרנים מקומיים, טכניקות מסורתיות וגם השפעה על הרצון לבשל יותר באופן עצמאי. הבעיה, כמו תמיד, מתחילה ברגע שבו מטשטש הגבול בין תיעוד בעל איכות, ערך או משמעות אמיתית, לפעולה רפלקסיבית וכפייתית המתבצעת בכל פעם שמנה מוגשת וצלחת נוגעת בשולחן.

אם אנחנו רוצים ליהנות מהמזון שאנחנו אוכלים אנחנו צריכים לכבד אותו, לצרוך אותו בטמפרטורה הנכונה, להיות מסוגלים להתרכז בו (לכל היותר יחדיו עם שיחה נעימה), ולא יזיק גם צום אינסטרגם של כמה שעות לפני הארוחה. אם אכלנו משהו באמת מיוחד, תמיד אפשר להעלות תמונה של הצלחת הריקה ולשתף אחרים בדיעבד במתכון או סתם בחוויה.

***

באותו נושא

כל הפרקים בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד"

תגובות2

  • להגיב ספטמבר 30, 2015

    שירה

    ארוחה טעימה וטובה היא ארוחה טבעונית שמבושלת בבית באהבה.
    אגב, גם אני מצלמת מנות שהכנו ונהנית לראות אותן אח"כ ולשלוח.

      

  • להגיב ספטמבר 30, 2015

    אחד

    לא ברור לי בכלל למה אנשים יושבים ל"ארוחת בוקר" בחוץ. בשביל 2 ביצים סתמיות, קצת סלט, קצת גבינה ומעט ריבה משלמים 80-100 ש"ח לזוג, אם לא יותר. בבית ההכנה מהירה אפילו יותר, נקי יותר מרוב המקומות והמחיר הוא עשירית מהעלות בחוץ. מילא אם היה מדובר בארוחה שהיא חווייה – מנות צרפתיות או הודיות ייחודיות. אבל בשביל איזו חביתה שכל ילד יכול לעשות? סתמי וחבל על הכסף.

      

השאירו תגובה