תיירות איטית בקרואטיה, או, על האטרקציה של היומיום (חלק שני)

כשסיפרנו שאנחנו טסים לשלושה שבועות לקרואטיה אחת התגובות השכיחות היתה – אם אתם נוסעים לקרואטיה למה שלא תבקרו כבר גם בסלובניה, בוסניה, מונטנגרו, או לפחות תקפצו עם מעבורת לונציה – והאמת אפשר להבין, שלושה שבועות הם הרבה זמן, מספיק זמן לעבור בשש מדינות ושלוש נסיכיות אם אתה מצויד במכונית המתאימה, אבל קיבלנו החלטה מראש להתרכז במדינה אחת בלבד, וגם בה להתמקד באיזורים ספציפיים בלבד, כאלה שלא יצריכו בזבוז של חצאי ימים או ימים שלמים על נסיעות ארוכות.

על נחיצותו של הזמן

אקדים ואומר שאני מכיר בעובדה שאנשים רבים, אולי אפילו מרבית האנשים, מוצאים הנאה גדולה בחופשות דילוגים, כאלה שבמהלכן מחליפים ומשנים מיקומים בכל יום או יומיים, ובכל מקום בו עוצרים מבקשים למקסם את ההיצע – מוזיאונים, אתרים היסטורים, מרכזי קניות –  אלוהים יודע שכל מי שבוחר במודע בטיול מאורגן נידון ללו"ז שלעיתים גורם למסע אלונקות להרגיש כמו נופש חברה, אולם יש גם לא מעט אנשים הבוחרים באופן עצמאי להישמע להמלצות מדריך האיי ויטנס/לונלי פלנט שלקחו עימם, לצאת לשלושה מסלולי הליכה מידי יום (בוקר, צהריים, ערב), לשוב לארץ לאחר שבוע עם פריצת דיסק ושברי הליכה ולייחל לשלום עם דע"ש שייאפשר להם לרדת לשלושה ימים בסיני להירגע.

סוג זה של חופשות לוקה במחלה כרונית מודרנית הבאה לידי ביטוי בצורך בלתי פוסק "להספיק" כמה שיותר, כאשר לשיטתה של תנועת ההאטה, הדרך הנכונה לנפוש, לאסוף זכרונות, להכיר מקומות חדשים, לאגור חוויות משמעותיות ובסופו של דבר להיות יותר מאושרים, היא לדעת לומר "מספיק" – לוותר על כמות לטובת איכות, לנסות לבלות זמן רב ככל האפשר במקום אחד, ולשאוף להיטמע בסביבה במקום להסתפק בנקודת המבט של המשקיף הנווד.

כלל ראשון זה של התיירות האיטית נובע במישרין מן הטענה שהעלתי בחלק הראשון – כאשר אנו מנסים לכסות מרחבים גדולים במהלך טיול, או אפילו רק לסמן וי על כל האתרים המרכזיים בעיר אחת גדולה כמו לונדון, פריז, או ניו יורק, אנחנו נוטים להספיק לבקר רק באטרקציות המרכזיות שמציע כל מקום, ואטרקציות אלה אינן מצליחות לספק חוויה עזה, כזו שתיוותר עימנו לתקופה ארוכה. בסופו של דבר כיכר טרפלגר בלונדון מספקת חוויה דומה לזו של כיכר סן מרקו בוונציה, או כיכר הדאם באמסטרדם – בכולן הצטלמנו בעודנו מאכילים יונים על רקע פסל של מצביא כלשהו רכוב על סוס.

העובדה שהעולם הפך לקטן, שאין מקום אליו לא ניתן להגיע בתוך יום, או לכל היותר יום וחצי של נסיעות, מעקרת גם את רעיון "המסע" שהיה מוכר לאנשים בעבר, ושבו היתה טמונה מחצית מהחוויה (בין אם כתוצאה מתלאות/הרפתקות הדרך או מהציפייה להגעה). ובהעדרה של "הדרך" אנו צריכים ללמוד להתרכז יותר ביעד עצמו – שהות של שבוע אחד או יותר מאפשרת לנו לחוות באופן עמוק יותר את התרבות, ההווי, המזון, האנשים, קצב החיים – את כל מה שיחדיו הופך לחוויה משמעותית יותר של מקומיות.

ובחזרה לקרואטיה. בשבוע האחרון אנחנו חיים על אי קטן בשם ויס, וספציפית בעיירה קטנה בשם קומיזה. הזמנו מקום לשלושה לילות ובסופו של דבר החלטנו להישאר באי כמעט שבועיים – הסמטאות הציוריות, הבתים העתיקים, החופים משובצי החלוקים – כל אלה סייעו (גם לאלה מאתנו שטרם היו משוכנעים) כי אין באמת טעם לעבור לאיים אחרים, שבמקרה הטוב יציעו חוויה דומה, ובמקרה הרע, ובשל גודלם, יהיו עמוסי תיירים רועשים.

ויס - שוטטות

בנמל הקטן של האי ויס מוצבות כחמש עמדות המציעות למבקרים פעילויות כאלה ואחרות: טיול למערה הכחולה, סיור חופים, שייט פלוס ארוחה פלוס מתנפחים, אולם מי שיכתת את רגליו יגלה שגם באי קטן כמו ויס יש די והותר לראות ולעשות, מבלי להידרש לאטרקציות המוצעות


במקום להספיק עוד אנחנו זוכים לחוות מקום אחד במלואו, עד כמה שאפשר בתור זרים – המוכרת במאפייה מזהה אותנו בבוקר, בעלת המכולת כבר לא מרימה גבה כשאנחנו קונים עגבניה אחת ובצל אחד, והמלצרית בבר הקטן בנמל יודעת מה אנחנו שותים. אנחנו מכירים את הבולדוג הצרפתי שבוהה בדלתות, את האישה הזקנה שמאכילה את החתולים, את הספר שעושה לכל הנשים באי את אותה תספורת קארה (מה שגורם לנו להאמין שאנחנו רואים את אותה אישה שוב ושוב ובכמה מקומות במקביל), ואת נאנו שמשכיר מזרנים בחוף וממש לא מזמן פתח ביסטרו בר בבניין בו שכן בעבר גת משפחתי בן מאה שנה. "תבואו בערב", הוא אומר לנו כשאנחנו מחזירים את מזרן הים, ודוחף לנו ליד פתק שעליו מופיעה כתובת, מפה מצויירת ביד, ובתחתיתו רשום : "להוראות הגעה שאלו את זוקי הספר."

אוסף הרגעים היומיומיים האלה, למרות שאף לא אחד מהם יכול להיות מקוטלג כ"חוויה" (למעט הערב ההזוי באותו ביסטרו, בו בילינו בחברת נאנו, חברתו הסלובנית ובקבוק אלכוהול תוצרת בית), מתגבשים לאחר שבוע לאירוע משמעותי, קצת כמו טיפות מים היוצרות שקע בסלע אם רק תינתן להן ההזדמנות. אין לי ספק שההווי שנוצר במהלך שהותנו באי יהפכו לזיכרון שמח שילווה אותנו לאורך השנים (טפו טפו יש לנו עוד שבוע פה).

ויס - אמנות רחוב

אמנות הרחוב פורחת גם בעיירות עם מספר סימלי של רחובות (מוקדש למשוטטת)

 

דירות ולא מלונות

את החלק הראשון כתבתי על המעבורת בדרך לאי ויס, ובסופו הבטחתי להאריך אודות עקרונות התיירות האיטית בפוסט ההמשך. אחד מהחשובים שבהם, שלישי רק להימנעות מאטרקציות ובילוי זמן רק ככל האפשר באותו מקום, הנו ההמלצה לגור בדירות ולא במלונות. אני מודה שמה שעבד פלאים בעבורי בפריז ובניו יורק (בשתיהן שכרתי או החלפתי דירות במהלך החופשות האחרונות) משמעותי פחות באי קטן, שכן כאשר האוכלוסייה מונה כ-1,200 תושבים, ואת מספר הברים והמסעדות ניתן למנות באמצעות אצבעות הידיים בלבד, יש פחות משקל להמלצות המקומיים. עם זאת, העדפת דירות על פני מלונות עדיין תקפה מכמה סיבות עיקריות – מגוון הדירות גדול משמעותית מזה של בתי המלון, ובהתאמה גם טווח המחירים, דירות בדרך כלל מגיעות עם מטבח מאובזר מה שמאפשר לנו לבשל לעצמנו חלק מהארוחות (עניין קריטי בעבורי, כצמחוני מרבית הארוחות שלי בחוץ התבססו בשבועיים האחרונים על בצקים), ההמלצות שכבר כן מתקבלות מבעלי הדירות הן אותנטיות, ולא מתבססות על שוחד כזה או אחד שבדרך כלל ניתן לקונסיירג' בבית המלון, ואחרון חביב, דירות בדרך כלל יסייעו לנו להשיג את אותה תחושה של היטמעות במקום, בוודאי באופן מוצלח מזה של בתי המלון.

ויס - הבית שלנו

הדירה שלנו בקומיזה מצויה בבית בן כמאתיים שנה שעבר שיפוץ לאחרונה, והיא כוללת שלושה חדרים וגינה עם נוף

התמזל מזלנו לגור בדירות יפיפיות בשבוע האחרון, בתים עתיקים (אך מאובזרים) ולשכור אותם מאנשים ידידותיים להפליא. באמת שאין לי שמץ של מושג מה מניע אנשים לוותר על התענוג ולהתגורר במלון היחיד שיש לאי להציע, ונראה כמו שיכון פועלים מצוי.

ויס - מלון

המלון היחיד בקומיזה (שנראה מאוכלס עד אפס מקום)

 

 

קרואטיה בלי מכונית

ואחרון חביב, התניידות. גם אני וגם נועה לא ניחנו בחדוות הנהיגה שמאפיינת כמה מחברינו הטובים ביותר, ולפיכך החלטנו לטייל בקרואטיה ללא מכונית. גם כאן נתקלנו בחוות דעת פסימיות, וחיפוש בגוגל לא העלה תוצאות משמחות – מרבית האנשים המליצו חד משמעית על שימוש ברכב בטיול מסוג זה, ובדיעבד אנחנו לא יכולים לשמוח יותר על הבחירה שעשינו. התחבורה הציבורית פה מהווה שילוב מופתי של דיוק שוייצרי, יעילות גרמנית ונימוס בריטי. הפעם היחידה בה הבענו חשש שלא נדע כיצד להיחלץ מהכפר הקטן בו התגוררנו ליד מפלי פליטוויציה התפוגגה עד מהרה, כאשר הגענו לתחנת האוטובוס בשעה שמונה בבוקר וגילנו כי כבר עומד בה סדרן מעונב מטעם חברת האוטובוסים הארצית שסיפק לכל דורש מידע או כרטיסים. רק על מנת להבהיר, יהיה זה כאילו עמד סדרן של אגד בתחנת אוטובוס מחוץ לקיבוץ הגושרים.

מעבר לכך, הן בערים והן בדרכים הבין עירוניות, התחבורה הציבורית הקרואטית מעניקה יכולת התמצאות גבוהה מהצפוי, נוחות ומחירים זולים – לטעמי ההתנהלות באמצעותה נוחה פי כמה מאשר הצורך, והעלות הכרוחה, בהתניידות עם מכונית.

_______

לחלק הראשון – תיירות איטית בקרואטיה, או, נא לא ללטף את הקרוקודיל

תגובות9

  • להגיב יולי 7, 2015

    אחיעד שדה

    כתבה מעולה על גישה מבורכת! מחוויה דומה לשלך, אחרי חודשיים בקירגיזסטן (וזאת מדינה, לא אי), עדיין הרגשתי שהייתי רחוק מלראות שם באמת משהו.

      

    • להגיב יולי 13, 2015

      ליאת

      שלום עמית,
      ככל שעובר הזמן (ואת כיכרות טרפלגר למיניהן ראיתי פעם, או פעמיים או אלוהים יודע כמה),
      מתחדד הצורך שלי לדייק יותר את העשייה היומיומית בכלל, והתיירותית בפרט. לכן אני קוראת את מכתביך המקסימים מקרואטיה בעניין רב (מה עוד שזה יעדנו לנסיעה הקרובה). אבל דוקא משום כך, מן הרצון העז לפצח את סוד אותו "דיוק" של ניהול זמן הפנאי, כך שיהיה למשמעותי, אני מרגישה שמשהו עדיין מתפספס בהגדרה שלי, וגם זו שלך, את הנוסחא האידיאלית. ואולי אין כזו.
      מאז שאני עוסקת בלטייל אחרת, ומזמן זנחתי את הצורך לעשות V על אטרקציות, אני מזהה נוסחאות שמצליחות וכאלו שאינן מצליחות – ואת המכנה המשותף אני עדיין מחפשת.
      הפספוס המפליא מכולם היה כשהרשנו לעצמנו לבזבז ים כסף כדי להגיע עד לסיישל המדהימה – ולהפתעתנו זה היה רק בסדר. החופים פשוט עוצרי נשימה, ואנחנו תאבי ים, ובנסיעה של 10 ימים היינו חצי מהזמן באי אחד וחצי בשני – בלי לרוץ מדי, בלי לטייל בין אלפי האיים שם, כל זה יחד, על פניו מתכון להצלחה בטוחה – ובכל זאת, חווינו את המקום קצת יותר כפלקט מאשר כחוויה מעמיקה.
      אח"כ עשינו כמעט את ההיפך, כשבטיול לפורטוגל לקחנו מקום אחד ל-5 לילות באי אחד פשוט יחסית, זול ולא יומרני כמו מדרה. כאן זה כלל לא פלקט, אך שוב משהו לא חדר. הרגשתי כמו בנופש סתמי בטבריה, ועוד מהסוג הפחות מוצלח.
      ומנגד – באי פשוט ביוון, לא מהמפורסמים ולא מהכי הכי פוטוגניים, 5 לילות רצופים באותה אכסניה, ופלוס מינוס באותה טברנה – היה דוקא חוויה קסומה.
      ולעומת אלו – בטיול שערכנו באיסלנד, בו כל לילה לנו בנקודה אחרת , נוסעים ברכבנו השכור – החוייה היתה עוצמתית, מדהימה, מפעימה ממש. למרות הנסיעות הארוכות – ואולי דוקא בשל היותן, חווינו את תחושת הישימון הקדמון שאיסלנד מספקת לאדם המתגמד מול איתני הטבע שם. וגם את טבעו האנושי של המקום ספגנו, והיה מפעים לא פחות.
      וכך הלאה, דוגמאות שונות לכאן ולכאן, ונוסחא – אין.
      ואולי – איזה כיף שהחיים אינם נוסחא פשוטה של עשה ואל תעשה 🙂
      ליאת

        

      • מערכת סלואו
        להגיב יולי 13, 2015

        מערכת סלואו

        🙂 אני לא מתיימר לספק נוסחא, והצלחה של חופשה תלויה בהרבה מאוד נסיבות וגורמים, אבל גיליתי שלפחות עבורי הקווים המנחים של התיירות האיטית עוזרים למקסם את ההנאה, בין אם מדובר בחופשת בטן גב ובין אם מדובר בחופשה בניו יורק או פריז.

        מקווה שקרואטיה תחייך אליכם, מחר אנחנו ממריאים לתל אביב אבל סביר מאוד שנחזור לפה בעתיד…

          

  • אלישבע זלצר

    משמח לשמוע שאתם מבלים חופשה ברוגע ולא רצים לשום מקום. לדעתי אנשים נוסעים ב"טיול מאורגן" כי אין להם זמן לארגן, וגם לא רוצים להתאמץ, או פוחדים שלנסוע לבד לארצות ומקומות לא מוכרים. התוצאה בדר"כ עגומה – ריצה ממקום למקום, לפתוח מזוודות, לסגור מזוודות, להיות מובל בין אטרקציות, ואז לחזור הבייתה, עייפים ומותשים מבלי לזכור איפה היית. הטיולים האלה הם המצאה זדונית של חברות תיירות ולצערנו סחפו בקונספט שלהם…
    ובתי מלון מהסוג המצולם פה בכתבה הם התשובה לצורך המתהווה כשמגיעים תיירים וצריך לאחסן אותם היכן שהוא…
    אני בדר"כ נוסעת למקומות שאין בהם שום אטרקציה ולכן לא אהודים ע"י חברות הנסיעות ושם גם אם תרצה – לא תוכל למצוא בית מלון.
    תודה על ההקדשה המלבבת לגרפיטי שגילית – אף שהוא אלים מעט, אבל יש לו מסר – הלחמו לממש את החופשה שמתאימה לכם, ורק לכם בדיוק, וחזרו הבייתה מחייכים ומרוצים!
    תהנו!

      

  • להגיב יולי 8, 2015

    יובל

    פוסט מאד חמוד ועושה חשק לחזור ולטייל במדינה. הערה לגבי התחבורה הציבורית בקרואטיה – היא רחוקה ממושלמת. חלק מהאוטבובוסים מיושנים, וקשה לקבל מידע קונקרטי על זמני נסיעות ומסלולים. בקיץ שעבר ניסיתי להגיע מספליט למוסטאר שבבוסניה, ולמרות שאני דובר לא רע את השפה המקומית לא הצלחתי לקבל בתחנה המרכזית או באינטרנט מידע מהימן. בסוף שילמתי יותר על כרטיס יקר יותר לנסיעה ארוכה יותר (למרות שהנוף המרהיב בהחלט פיצה מבחינתי, להגיע ב11 בלילה זה קצת מבאס).

      

  • להגיב יולי 8, 2015

    Keren

    הי, גם אני נהניתי לקרוא וזה העלה זכרונות טובים מהחופשה האחרונה…לגבי תחבורה ציבורית (כתגובה ליובל) בחוויה שלי מטיול מזאגרב לדוברובניק וערי חוף נוספות – האוטובוסים ישנים אבל המידע מדויק גם לדוברי אנגלית בלבד בכל תחנה מרכזית/משרד תיירות או באתר. אפילו רכישת כרטיסים באפליקציה של חברת האוטובוסים הפתיע בפשטות. (ורק נדרשנו להראות צילום מסך של הכרטיס-ללא הדפסה). חשוב לציין שהקרואטים הזהירו אותנו מפני שימוש במערך הרכבות הבין עירוניות (איטי,ישן, לא אמין) אבל באמת שהשימוש באוטובוסים היה נעים, פשוט וקל במקרה שלנו

      

  • להגיב יולי 12, 2015

    יגאל

    אהבתי לקרוא, לא בטוח שאיישם… אבל מה שבטוח. שמורת פליטוייצה עבור קרואטיה, רחוקה מלהיות קיבוץ הגושרים. אולי "הכותל המערבי" בארץ, או כל אתר תיירות אחר שכל תייר בישראל חייב להגיע אליו. לצד העיר דוברובניק, שמורת פליטביצה – היא אתר התיירות המרכזי במדינה. (וכמובן חופי הים המושלמים)

      

    • מערכת סלואו
      להגיב יולי 12, 2015

      מערכת סלואו

      זה נכון, וסביר להניח שהגזמתי קצת, אבל תחנת האטובוס שבה חיכינו לא היתה ממוקמת בכניסה לשמורה, אלא בכניסה לכפר שממוקם בהמשך הדרך 20-30 דקות הליכה, וזאת הסיבה שהיה מפתיע לראות שם את הסדרן של חברת האוטובוסים ממתין בתחנה.
      ואהבתי את התמונות שלך, תודה.

        

      • להגיב יולי 12, 2015

        יגאל

        תודה

        רק אחר כך קראתי את החללק הראשון של הפוסט
        שבו אתה כותב שפליטויצה היא אתר סופר מתויר 🙂

        ועל שביל הדובים

          

השאירו תגובה