תיירות איטית בקרואטיה, או, נא לא ללטף את הלטאה (חלק ראשון)

אשתי אוהבת מפלים. את העובדה הזאת גיליתי רק שנתיים אחרי הדייט הראשון שלנו ובעודי עומד על גשר הליכה צר, שניים וחצי מטר מעל זרם מהיר (ובלי מעקה) בפקק תנועה שנוצר על ידי 200 סינים חמושים במיטב ציוד התיעוד שכסף יכול לקנות ושטכנולוגיה יכולה ליייצר.

אגמי פליטוויציה הם אחת האטרקציות המרכזיות שיש לקרואטיה להציע למבקרים. שמורת הטבע, המשובצת במאות מפלים (הגבוה שבהם נשפך מגובה של 78 מטרים והנמוך שבהם מפכפך ממש ליד כפות רגליך בשעה שאתה צועד על גשרי העץ החוצים את השמורה, ללא מעקה) הוכרזה כבר בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, וכמו כל אטרקציה אחרת בעולם, היא מהרה ואימצה לעצמה, באופן טבעי ומובן בהחלט, גינונים שלא היו מביישים אף פארק שעשועים מבית דיסנילנד – מסעדות המספקות מזון שגורם למילה "מהיר" להישמע כמו מחמאה בצרפתית, דוכני גלידה, מזכרות, שאטלים המביאים אותך מנקודה א' קרוב יותר לנקודה ב' אליה היית יכול לצעוד בעצמך, וכמובן כמה מאות מקלות סלפי המבצבצים מכל פינה.

ואני כמובן גורם עוול לסינים. למרות שהגענו לפני פתיחת העונה הרישמית, האתר עמוס באלפי תיירים המרכיבים יחדיו פסיפס אנושי מתמצת. מרביתם נעים בקבוצות גדולות ומודרכות (בעיקר סינים, אמריקאים ובריטים) חלקם נעים בקבוצות משפחתיות קטנות או בזוגות, וכמעט כולם, עם יוצאים מן הכלל, עסוקים באורח כפייתי במלאכת התיעוד של הטבע הפראי – סמארטפונים, טאבלטים, מצלמות גו פרו, מצלמות רפלקס מקצועיות – ככל הנראה כל אמצעי התיעוד המוכרים לאנושות נוכחים בפארק (למעט אולי טייפ מנהלים) ומבטיחים שבכל שניה נתונה, לו רק היינו עושים שימוש באפליקציה הנכונה, היינו יכולים להרכיב תמונה של 360 מעלות ובתלת מימד של הפארק כולו.

פליטוויציה - תמונה מייצגת 2

אקדים ואצהיר לטובת כל מגיב/ה אפשריים שבעתיד – אני חושב שהטכנולוגיה היא דבר נפלא. אני מוקיר את האפשרות של כל אדם לצלם במהירות, ביעילות, בחדות ובזול, ואת היכולת לשתף אחרים בחוויות שאנו עוברים (אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך היא התמונות שצולמו על ידי נועה ומשובצות בפוסט זה). אני כן מבקש להעיר את תשומת הלב לקלות הבלתי נסבלת של התיעוד, שפעמים רבות הופך למהות הכול.


והפארק עצמו באמת עונה לקלישאה החבוטה של "פיסת גן עדן קטנה". מלבד מאות המפלים שמספקים מראה מלבב ופסקול פסטורלי במיוחד, ניתן לציין עשרות מינים של עופות מים, דגים וחרקים ידידותיים וצבעוניים המרחפים סביבך, ובנוסף 256 גוונים של ירוק העוטפים את מבטך בכל כיוון שאליו תבחר להביט. עובדה ידועה היא שירוק הינו צבע מרגיע מטבעו (לא סתם הספורט היחיד באנגליה שלא נרשמות בו תגרות אלימות הוא סנוקר מקצוענים, אם כי בכדורגל זה עובד פחות יש להודות), והדבר היחיד שמפריע לי מעט להתמזג עם הבריאה ולהעלות זכרונות מלפני הגירוש הוא כאמור האנשים – אלפי האנשים שמנסים ברגעים אלה ממש לחוות את השמורה לצידנו, כאשר כולנו פוסעים בטור ארוך על גשרים צרים וללא מעקה.

נא לא ללטף את הלטאה

אולי הדרך הטובה ביותר להסביר מה הבעיה עם כמות כה גדולה של אנשים בשמורת טבע כה פראי תהיה להתבונן ברשימת האייקונים המתריאים מפני התנהגות לא נאותה ברחבי הפארק אשר מודפסת על כרטיס הכניסה. לצערי אין לי תמונה של הכרטיס עצמו שכן נועה מיהרה לזרוק אותו לאחר שאיימתי לקעקע על זרועי את האייקון ממנו ניתן היה רק להבין שאסור ללטף את הלטאה.

לטאה

עריכה: הכרטיס אותר ברשת. ניתן לראות את הסמל המדובר מצד שמאל של האיסור על כלבים להתאבד בשמורה.

אינני יודע כמה אנשים ליטפו לטאות בפארק בטרם הוטבעה האזהרה על הכרטיס, אבל אני יכול לנחש שהיא התווספה בערך באותה תקופה בה נכנסה אפנת הסלפי לחייו של התייר הממוצע. הניחוש מתבסס על העובדה שברשת ניתן לאתר כרטיסים ללא האזהרה הנדונה, ובעיקר על התבוננות – לאורך כל המסלול ניתן היה לחזות בתיירים שהיו מוכנים לחרוג ממגוון רחב של איסורים (בעיקר סטיה מהנתיב המסומן) רק כדי להשיג את התמונה האחת (מתוך הארבעת אלפים שצילמו בשעה האחרונה) שתצליח להתעלות על השאר, להשתחל לפיד הרשת החברתית ולסחוט עשרות לייקים אילמים. אני יכול רק לדמיין כיצד היו מגיבים לו היתה נקרית בפניהם ההזדמנות לסלפי עם סלמנדרה נאה.

ולא שנתקלנו בלטאות במהלך השהות בפארק, אבל עצם העובדה שהאיסור מוטבע על הכרטיס, לצד האיסור על הבערת אש, דייג, סטייה ממסלול הגשרים הצרים ללא המעקה וכדומה, מעידה, לפחות בעיני, על חוסר היכולת הבסיסי שלנו, או לפחות חוסר היכולת של מסות גדולות של אנשים, להעניק כבוד לטבע הסובב אותם, או אפילו להיזהר מפניו באינסטינקט.

פליטוויציה - דגים אחד

בהעדר חיות טרף מסוכנות מסתפקים מרבית התיירים בצילומים משותפים עם מפלים ודגים, והזדמנויות לכאלה יש בלי סוף – בכל פינה בה המסלול חולף מעל האגם, או נושק לקו המים, ניתן לחזות בעשרות דגים צבעוניים העומדים במקום, לעיתים תוך מאמץ מרשים שכן הם עומדים במקום ונגד כיוון הזרם הנחבט בהם מהמפל הקרוב.

פליטוויציה - עמית דגים

הסיבה לכך היא שלא מעט מטיילים מתעלמים מהאיסור על האכלת הדגים, ואלה האחרונים הפנימו את העובדה, שסטטיסטית, עדיף להם לעמוד במקום ולחכות ללחמניה עם חמאת בוטנים שתיפול להם על הראש מאשר ממש לשחות הלוך ושוב בבית הגידול הטבעי שלהם ולחפש לעצמם מזון (בתמונה: אני מנסה לשכנע להקת דגים קטנה לחוות את השמורה עצמה)

 

אבל נחזור לעיקר. בשנים האחרונות התפרסמה שורה של מחקרים שבדקו את יחס האושר המופק מרכישה של חפצים לעומת רכישה של חוויות, ומכולם עלה באופן מובהק שרכישה של חוויות תורמת לאושר האישי שלנו בצורה משמעותית הרבה יותר מרכישה של עוד ספה או מקרר. לא מדובר כאמור במחקרים חדשים, ועד היום נכתבו בעקבותיהם לא מעט כתבות (ראו למשל כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן וגם כאן או כאן) .

כמינימלסיט איני יכול שלא להסכים עם תוצאות המחקר, אולם כבוגר אגמי פליטוויציה  אני חושש שיש צורך במחקרים מסוג חדש, כאלה שיבחנו את האופן שבו אנו "צורכים" כיום חוויות, ויבדקו האם ביקור במה שנהוג לכנות "אטרקציות תיירותיות" עדיין עונה על דרישות הבסיס להגדרה של "חוויה" (על פי האקדמיה ללשון: התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז), או אפילו של "לחוות" (להתנסות, לקחת חלק).

מחקר שכזה, לו היה נערך, היה ככל הנראה מגיע למסקנה שאטרקציות תיירותיות אינן עונות כלל לאף אחת מן ההגדרות, וזאת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא אותה אובססיית תיעוד שציינתי, אשר בפועל מביאה לכך שלא נהיה נוכחים בחוויה עצמה, ברגעים בה היא מתרחשת, שכן אנו עסוקים בכל רגע נתון בניסיון להנציח אותה בפיקסלים שבהמשך יצהיבו בתיקיה נידחת על המחשב, והסיבה השניה לערעור מעמדה של האטרקציה כחוויה קשורה לאופן ההמוני, הקל, המיידי והאחיד שבו הורגלנו לצרוך אותה – אין כמעט פינה מפורסמת בעולם שטרם נכבשה על ידי ה"מקדיסניזציה" – מפלי ניאגרה בארה"ב, הטאג' מהאל בהודו, פטרה בירדן, הא לונג ביי בויאטנם… – העובדה שכל פינות החמד בעולם נמכרות בחבילות נופש סטנדרטיות ומשועתקות, שכל אתר פראי או היסטורי עטוף באותן מסעדות מהירות, חנויות לממכר מזכרות, ומאוכלס על ידי מאות תיירים תזזיתיים העסוקים בקדחנות במלאכת התיעוד, מוציאה את העוקץ מהאפשרות להתפעם באמת ולחוות במלא מובן המילה את הסיטואציה שאמורה להיות מרגשת וחדשה, אבל מסיבה לא ברורה מרגישה כמו אלף דברים אחרים שראינו וחווינו בעבר.

 

משעול הדובים

אבל יש דרך אחרת להמשיך ולצבור חוויות עזות ועמוקות שיביאו עימן אושר בר קיימא וזכרונות לחיים שלמים, ודרך הזו עוברת מסביב לאטרקציות ותוך אימוץ רעיונותיה של ה"תיירות האיטית" – העדפה של שהות ארוכה במקום אחד על פני מסע תזזיתי שנועד לכסות אזורים נרחבים ככל האפשר, העדפה של השכרה/החלפת דירות על פני הזמנת חדרים במלון, הימנעות מאטרקציות תיירותיות ככל האפשר והסתמכות על המלצות של מקומיים בלבד, וויתור על מסעות שופינג לטובת שוטטות באזורים הפחות מתויירים ועוד… כתבתי על כך שני פוסטים בעת ביקורי בעיר ניו יורק לפני שלוש שנים, ואכתוב על כך יותר בהרחבה בפוסט ההמשך לזה הנוכחי, אולם בשלב זה אספר רק כי למרות מאות המפלים ושאר הסופרלטיבים שניתן לכתוב על אגמי פליטוויציה, הרגע היפה ביותר בביקור, לפחות מבחינתי, התרחש בדרך לפארק עצמו.

בשתי הכניסות למתחם ממוקמים בתי מלון ענקיים, אולם נועה, בחוכמתה כי רבה, הזמינה לנו חדר בכפר ציורי סמוך הנמצא במרחק של כעשרים דקות הליכה. בעל הדירה ממנו שכרנו את החדר ציין בפנינו כי ישנן שתי דרכים להגיע לפארק – ללכת לצד הכביש המהיר, או לקחת את הדרך האחורית: "אתם רואים את החניון שבקצה הרחוב, תעקפו אותו ותמשיכו ללכת ישר, אחרי כמה דקות תגיעו לדרך ללא מוצא שמסתיימת במוסך. אתם יכולים לעבור דרכו, אל תדאגו, כולם עושים את זה, ואז פשוט תמשיכו ישר". הישר הזה, כך הסתבר אחרי שעקפנו בהצלחה את המוסך, היה כביש ישן שהתפתל דרך יער עבות, וכך צעדנו שנינו במשך עוד עשרים דקות, בדממה כמעט מוחלטת (אף מכונית לא עברה בכביש, ככל הנראה מהסיבה שהוא מסתיים במוסך לא פעיל) וממש בתוך אחד הנופים הנפלאים ביותר שניתן לדמיין.

ההליכה לפארק נמשכה אולי מחצית השעה ועדיין היתה זאת חוויה אמיתית ועמוקה שכנראה אקח איתי לשארית החיים, בין השאר משום שחווינו אותה לבד, כזוג, בלב טבע קדום, מבלי להיות מוקפים בעוד מאות תיירים, מסעדות, דוכני גלידה, מזכרות ומקלות סלפי שמאיימים להפיל אותנו מהמסלול.

למעשה, במהלך שבע השעות בהן בילינו בפארק (כן, גם בלב ליבה של אטרקציה ניתן למצוא פינות שקטות, לעצור להתבונן באמת ולהיאבק בהצלחה באפקט המדבק של תיעוד עד אין קץ) מצאתי את עצמי מהרהר באותה הליכה קצרה ומחכה לחזרתנו אל אותו כביש מפותל ללא מוצא. למרבה הצער, תוך כדי השהות בשמורה הבחינה נועה שעל כל חולצות עובדי הפארק רקום סמל בצורת דוב, ובירור קצר עם אחד מעובדי המקום העלה שהדוב החום הוא פחות או יותר החיה הנפוצה ביותר בסביבה, אחרי הקרוקודיל כמובן. המידע החדש גרר עמו תוצאה בלתי הפיכה – קצת יותר משנתיים אחרי הדייט הראשון שלנו, גיליתי שאישתי מפחדת מדובים, וכך יצא שאת הדרך הקסומה חזרה (שמעתה ועד עולם תכונה בינינו 'משעול הדובים') נאלצתי לעשות בריצה קלה.

פליטוויציה - תמונה מייצגת 1

לחובבי מפלים שבכל זאת יבקשו להגיע לשמורה, אני יכול רק להמליץ להתכנון לחוויה, להטמיע את הטלפון עמוק בתיק ולהוציא אותו במשורה, לנסות להתרחק ככל האפשר מהקבוצות הגדולות שיוצרות פקקי ענק, וגם כמות לא מבוטלת של אלכוהול, כך גילנו, לא יכולה להזיק.

 

נ.ב.

הפוסט הנוכחי, נכתב בעת שהות על מעבורת בדרך לאי ויס. שעתיים וחצי של שייט איטי ושתי כוסיות טראבריצה הותירו, אני מקווה, את עולם האטרקציות התיירותיות מאחורי, לפחות לטיול זה. מעתה ולמשך שבועיים ימים נוספים אין בכוונתנו לעשות דבר מלבד לרבוץ על חופים, לאכול בצקים, לקרוא ספרים, לשוטט ללא תכלית ברחובות עתיקים, ואולי לכתוב עוד כמה פוסטים.

אמנם תיכננתי להתנתק לחלוטין בזמן השהות על האי, אבל סיכוי סביר שהבלוגר שבי יפציע שנית ואז ארחיב מעט יותר על יישום עקרונות התיירות האיטית, על חשיבותו של הזמן ליצירה של חוויה משמעותית, וגם קצת על קרואטיה בלי מכונית.

______

לחלק השני – תיירות איטית בקרואטיה, או, על האטרקציה של היומיום

באותו נושא

לחוות את הרגע עכשיו, או, איך לא לדוג מדליות עם מקל סלפי

להוריד הילוך – חופשה איטית בחבל מאני ביוון

מדריך טלאור לתייר האיטי באיסטנבול

סלואו והעיר הגדולה – חלק ראשון – לברוח לתוך הערוגה

 

תגובות6

  • להגיב יוני 30, 2015

    שני

    מצטערת שקראתי את הפוסט הזה בנשימה אחת, דבר שלא מתאים לחובבי slow, אבל נהניתי כאילו קראתי יומיים.
    המשיכו להנות!

      

  • להגיב יוני 30, 2015

    שירה

    איזה יופי של פוסט. לגבי הדובים, גם בעלי מפחד מהם. הפתרון הוא דווקא כל הזמן לדבר ביניכם ואז הדובים מתרחקים מהקולות:)

      

  • להגיב יוני 30, 2015

    יעל ר.

    נהניתי לקרוא והנהנתי לא מעט בהסכמה. פעמים רבות דווקא האטרקציות הכי מפורסמות וידועות הן המקומות שהכי פחות מרגשים – בגלל העומס, בגלל שאתה יודע למה לצפות, בגלל שאתה הופך עצלן לחפש שם יותר ממה שאתה מצפה לו.

    עם זאת, ולמרות שאני אוהבת ונוטה "לפספס" בכוונה אטרקציות מרכזיות ועמוסות מדי במקומות אליהן אני נוסעת, לעתים גם שם אפשר לעבור חוויות של ממש או לברוח מההמונים. זה יכול להיות הליכה במסלול היותר קשה בפארק אמריקאי מפורסם (שבו ההמונים לנצח יעדיפו את המקומות שאפשר לחנות לידם ואזי אלו שדורשים הליכה של כמה שעות יהיו ריקים לגמרי), או פשוט לבחור להסתכל לכיוון השני: כשהייתי במפלי האיגואסו לפני מספר שנים, כל המטיילים מסביב עסקו בתיעוד אינסופי של המפלים ורצו ביניהם מבלי להתעכב על דבר. אנחנו בחרנו במקום להישען על המעקה ולהביט במפלים דווקא להביט על הפרפרים שעל המעקה. כל היומיים בפארק עסקו בעיקר בחיפוש אחר פרפרים ושאר חיות קטנטנות מרהיבות ומיוחדות, וזו היתה חוויה מיוחדת במינה. היה קטע שבו 20 תיירים הפנו לנו עורף ותקתקו על המצלמות בעודנו עוקבים ללא הפרעה במשך רבע שעה אחרי מקלון מהלך, חיה מופלאה במיוחד, שהיה מאחוריהם. אף אחד מהם אפילו לא שם לב… 
        

      

  • להגיב יוני 30, 2015

    גיא

    עמית , כתבת : "אני חושש שיש צורך במחקרים מסוג חדש"
    בקשר ל "מחקרים שבדקו את יחס האושר המופק מ[רכישה] של חפצים לעומת [רכישה] של חוויות"

    בתור הוגה מהפכני מקומי של תנועת האטה הייתי מציע לך לרדת לעומק הבעיה ולטפל בה מהשורש.
    הבעיה בשפה, בגישה . השפה מהפנטת. מי ששולט בשפה שולט במחשבה.
    קיצור , הבעיה במילה "רכישה". היא זו שממצרת את החוויה כאילו ניתן באמת לרוכשה(להפוך אותה לרכוש,כן?). הרי החוויה אמורה להתרחש כשאתה לא מסתכל עליה או מודד אותה או יותר טוב לא מנסה לתפוס אותה (בתמונות ,כן?) . . זה כמו הביטוי ל"רכוש" השכלה. האם מקבלים אותה בזמן התשלום?

    טוב , מסקנה : אם אין שפה אין בעיה.
    מלבד זאת קישקשתי כבר מספיק ,
    אם שינוי השפה לא באג'נדה שלך אז קבל את אופן בו מומלץ לחוות את החוויה .

    You cannot catch hold of it, nor can you get rid of it. In not being able to get it, you get it. When you speak, it is silent. When you are silent, it speaks.

      

  • להגיב יולי 1, 2015

    ביולוג ירושלמי

    כמה שאתה צודק :-/
    אני קורא ואומר לעצמי שאלו הן אותן מחשבות שלי עוברות בראש. בדיוק.
    לי באופן אישי הזוי לראות את כל המצלמים האובססיביים הללו עושים עוד ועוד תמונות רק כדי לפרסם בעוד ועוד אפליקציות כדי לקבל עוד ועוד יחס ולייקים, בזמן שהם נורא מתעקשים למצב את התאורה והאלמנטים הנופיים לשביעות רצונם. כולל את בני האדם.
    עוד יותר הזוי לראות את אלו שלרגע קט משתעממים, ממש לרגע בו אף אחד לא מדבר איתם או פונה אליהם, ומיד הם תוחבים את ראשם למסך הנייד הקרוב (סמארטפון או טאבלט או לא יודע מה) ובודקים איך העולם אוהב אותם, למה וכמה.

    טיול נעים, פוסט מעניין וכיפי לקריאה.
    קריאה שהיא אור לעיניים.
    תודה.

      

  • להגיב יולי 2, 2015

    ליאת

    בדיוק מתכננים חופשה לסלובניה ואופציה לגיחה לקרואטיה כדי לנשום את הים – אך מחפשת בנרות כיצד אמנם לייצר שם חופשה איטית, כשיש לי 8-10 ימים פנויים. כאחד שמטייל שם כעת, אשמח לטיפ מעשי..

      

השאירו תגובה