על הקשר שבין "נוחות", הסלון של איקאה וחג השוטטות

לפני שבוע בדיוק פתחנו את עמוד האירוע של "חג השוטטות", ולמרות הניסיון הוירטואלי החיובי מהשנה שעברה, אפילו אני הופתעתי בימים הראשונים. מעבר לעובדה שעד כה 1,288 אנשים אישרו את השתתפותם באופן הכי לא מחייב שידוע לאנושות (כלומר, עשו "אטנדינג" בפייסבוק), הרי שעיקר ההנאה נובעת מהתגובות הנלהבות שאנחנו מקבלים – עבור לא מעט אנשים, מסתבר, השוטטות מהווה תזכורת נעימה לילדות של טרום עידן הסמארטפון, קונסולת המשחקים ("סגה" לא נחשבת לצורך העניין) והמחשב, אשר הועברה מרביתה ככולה בשוטטות כזו או אחרת ברחובות העיר, הכפר, השכונה או המושב.

עם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה להתייחס דווקא לתגובתה של גולשת בשם שירה, אשר נגעה בנקודה רגישה לתנועת ההאטה. כך היא כתבה:

"הערים בעולם המערבי הפכו להיות קצת משעממות לשוטטות. כולן נראות כמו הדפסים אחת של השנייה. החנויות זהות, מעשי האנשים זהים, וזה קצת משעמם אחרי כמה ימי שוטטות…"

ביותר ממובן אחד, קשה שלא להסכים עם שירה. הערים בעולם המערבי הולכות ונדמות אחת לשנייה, ובאותה נשימה, קשה שלא לראות את חלקנו האקטיבי בהיווצרותה של מציאות שכזו. העובדה שכה רבים מאיתנו עורכים את קניותיהם באותן רשתות שוב ושוב, יהיו אלה רשתות ספרים, בגדים, רהיטים, מזון, מוצרי חשמל או צעצועים, בצירוף העובדה שהתרגלנו, כמעט ללא מחאה, למדיניות תכנון מזעזעת של הפרדת שימושים, מובילה אותנו לאט אך בבטחה לחיים חדגוניים ומשעממים בעולם משוכפל ומשועתק.

מאחר ובשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי עשרות פוסטים בנושא, החלטתי לגוון וביקשתי את רשותה של הסופרת ארנה קזין לצטט באריכות מהפרק "הבעיה בסלון של איקאה" המופיע בספרה "על הנוחות". לשמחתי היא נעתרה לבקשה וכך אתם יכולים ליהנות מטעימה מהספר המצוין.

 

kazin1

כריכת הספר

 

***

"אם הסלון של מעמד הביניים מלמד משהו על תרבותו ועל הזירה הפרטית שבולעת את הזירה הציבורית, כדאי להתעכב לרגע על תופעה מעניינת נוספת: העובדה שכמעט כולנו, בני מעמד הביניים, לא העשירים בישראל אבל גם לא ענייה (כלומר, ארבעת העשירונים המרכזיים, בין הרביעי לשביעי, לפי הדו"ח של מרכז אדווה על הצטמקות מעמד הביניים), קונים בחנות שוודית אחת בשם איקאה".

"בישראל נפתח הסניף הראשון של איקאה ב-2001, ושינה לחלוטין את אופיו של שוק הרהיטים המקומי. כפי שדווח במדור הכלכלה ב"הארץ" בפברואר 2007: "מספר המבקרים בסניף איקאה בפולג גדל ב-4 אחוזים ב-2006 והגיע ל-2.5 מיליון איש. בסך הכול, מאז נפתח סניף איקאה בישראל ביקרו בסניף בפולג 13 מיליון איש – כלומר, בממוצע כל אזרח מדינת ישראל ביקר לפחות פעמיים באיקאה" (בהנחה שהמבקרים נמנים בעיקר עם אותו מעמד ביניים המצומצם יותר, מספר הביקורים גדול כמובן פי כמה).

תחשבו על זה: חנות אחת, מסוימת, בעלת קו עיצובי מסוים בריהוט, שמציעה שירות מסוג מסוים – מצליחה למשוך אליה 2.5 מיליון קונים בשנים. אם יש סטיות משונות בתרבות – זו ודאי אחת הגרנדיוזיות שבהן".

"אכן, הצלחה כלכלית מסחררת. נהדר. אין שום בעיה. למה לא? תחת קורת גג אחת אפשר למצוא כביכול כל מה שצריך לבית בעיצוב עכשווי, בלי הרבה טרחה, ממגבות מטבח ועד סלון שלם. מאפיינה של שיטת הקניה באיקאה מזכירים את תופעת הקניונים – חנות איקאה היא מעין קניון אחד גדול. נכנסים למכונית, עולים על הכביש המהיר, חונים בחניון הגדול, עולים במדרגות הנעות, עושים קניות. הקנייה באיקאה היא ביטוי מתומצת של השאיפה לנוחות במובן העמוק והמרוכב ביותר של המושג.

במבט ראשון, קנייה באיקאה היא הכול חוץ מחוויה נוחה: אין כמעט זבנים להיוועץ בהם, צריך להסתובב במבוך המתוכנן היטב בחנות ולרשום לבד את שמות הפריטים הכתובים באנגלית, לחפש אותם אחר כך במחסן ולסחוב אותם במכונית הביתה, ואז עוד לקרוא ולהתאמץ להבין את ההוראות ולהרכיב את הרהיטים בעצמנו.

אבל למעשה, שיטת הקניות באיקאה מבוססת על שני עקרונות מובהקים של תרבות הנוחות: צמצום שדה הראייה וויתור על התהליך (תהליך עיצוב הבית ובחירת הרהיטים והכלים – כיתות הרגליים, ההיתקלות והבחירה, התהייה והתעייה); שני עקרונות שהם בעצם אחד: התנערות מאחריות. או במילה אחת: התנתקות".

"המסקנה המתבקשת? הכי נוח לקנות באיקאה כי לא צריך להתאמץ ולהסתובב בשכונות המיוזעות של דרום תל אביב, או ראשון לציון, ולא צריך להסתבך עם בעלי מלאכה, ולא צריך לחפש חניה, ולא צריך לעשות סקר שוק. בקיצור: הכי נוח לקנות באיקאה כי לא צריך להתאמץ ולחשוב בכלל".

….

"כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי, שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה".

"סיור בחנות של איקאה מוכיח שהכול אכן מכוון לסיפוקו של הצרכן הפסיבי המסתגר; הכול דומה, מוכר וידוע לעייפה (ומשום כך, בקטלוג של החנות ובפרסומיה מתאמצים לשכנע אותנו כל העת כי דווקא באיקאה כל אחד יכול לעצב לעצמו את "המראה האישי המתאים רק לכם"). הסלון לדוגמה של איקאה – כל האפשרויות לסידור הסלון המוצעות בחנות זהות לגמרי זו לזו – משקף התארגנות אחת מסוימת של הסלון הבורגני העכשווי: במרכז עומדת הטלוויזיה, מכשיר רב עוצמה של השוק לעידוד הצריכה, ולבידור, ולעיצוב ערכי התרבות. הכול בנוי כך שיהיה לנו נוח להתבטל לפניה וליהנות ממכמניה. נתקשה למצוא באיקאה סלון לדוגמה לאדם האקטיבי, שמוקדש למשחק או יצירה; סלון שמתארגן סביב מגוון פעילויות שאינן צפייה בטלוויזיה או אירוח סביב שולחן הקפה.

כך אנחנו מתרגלים לקנות מן המוצע לנו בחנות ענק אחת ליד נתניה, במקום לשבת בבית ולחשוב איך אנחנו רוצים שייראו חיי היום שלנו. במקום להיחשף למגוון של גירויים במרחב העירוני".

Caillebotte-PontdeL'Europe-Geneva

Gustave Caillebotte, Le Pont de l'Europe, oil on canvas, 1876. Musée du Petit Palais, Geneva

"אם אנחנו מתמסרים לסגנון של החנות השוודית האחת אנחנו אולי זוכים לקנות "הכול" בנסיעה אחת, אבל מוותרים לגמרי על השתתפות בתהליך העיצוב של המרחב הפרטי שלנו; בתהליך ההגדרה של אותו "הכול". אנחנו מוותרים על החופש ועל האחריות הטמונים בהשתתפות בתהליך ייחודי, מקורי, מעניין ומאתגר של סידור הבית לפי צרכינו וטעמינו, של ארגון החיים המסוימים שלנו בתוכו, תהליך שכולל במיטבו חיפוש ופשפוש, המצאה וגם חיקוי; מציאה של רהיטים ישנים והחייאתם. העתקה של רעיונות מבתים אחרים או שאיבת השראה מהם לרעיונות אחרים. ואולי גם ניסיונות של ניסור, שיוף וצביעה במו ידינו. אולי נעדיף להכניס הביתה רהיטים עמידים דווקא, שעדיפים כלכלית לאורך זמן, שאפשר להיקשר אליהם, לטפח אותם, ולא רהיטים זולים וקצרי מועד. ואולי נעצור לרגע ונחשוב מה באמת הטעם שלנו ונמצא את הדרך להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. איך אנחנו אוהבים לחיות. באיזה סדר של עדיפיות. באיזו אסתטיקה ולפי איזו אתיקה.

עיצוב ייחודי ואחראי כזה, שעשוי להביא בחשבון ערכים של סולידריות, קהילה, משחק, עבודה, מרחב של תנועה ושל יצירה; עיצוב שמאפשר אקטיביות למרות ההסתגרות בזירה הפרטית, שבלעה זה כבר את הזירה הציבורית – מחייב יציאה ממעגל הצריכה המסוים שיוצרת חברת ענק כמו איקאה. חברה אחת ששולטת בכל שלבי הייצור ומחסלת – או לפחות מעלימה מהעין הציבורית, מהמרחב העירוני – שכבה רחבה של בעלי מלאכה, אמנים ומיני סוחרים קטנים אחרים. באיקאה לא נתקלים באף לא אחד מהאנשים שמייצרים את החפצים, אלא רק בשלט המותג בכניסה להיכל הקנייה, ובקופאים שבסוף המסלול.

התנתקות מהמעגל הזה חיונית כדי להפיח חיים במרקם מרתק וחשוב של יחסים עם העבודה והמלאכה – עם נגרים ורפדים, עם יצרני מנורות ווילונאים, עם אומנים ואמנים, עם החומר, עם כלי העבודה, עם העיר ועם רעיונות שנולדים רק במפגש בין אנשים; מרקם אנושי, יצרני וחיוני, שהולך ונעלם בתרבות הנוחות, שנמחק לגמרי בשיטת הקנייה של איקאה, וקשה להבין מה הם חיים, מה היא חיות, בלעדיו".

***

ספרה של קזין ממשיך ומפרק בשיטתיות את מכלול מנגנוני הנוחות המאיימים לשתק אותנו לצמיתות, אולם לעניינו אסתפק במה שהובא עד כה, מתוך אמונה שהמסר ברור דיו. האחריות לשמירה על גיוון ועניין בעולם מוטלת בראש ובראשונה עלינו, והחדשות הטובות לא מסתיימות בכך, שכן השמירה על אותו מגוון ועניין רחוקה מלהיות נטל כבד. זוהי חגיגה משמחת של ניסוי וטעייה, מישוש וטעימה, שוטטות ושיחה, ובראש ובראשונה, של לקיחת חלק בעולם.

אם אנחנו רוצים לחגוג את "יום השוטטות הבינלואמי" גם בעוד 100 שנים מהיום, ובאותה עוצמה של עצלות, פליאה וסקרנות, כדאי שבתור התחלה נמשוך את ידינו מתעשיות השכפול והשעתוק, הבאות לידי ביטוי מושלם בעולמם של התאגידים והרשתות.

_____

לעמוד הספר "על הנוחות" באתר ההוצאה

_____

באותו נושא:

רק לא רשת

על חייו של הקניון ומותו של הרחוב

עירוב שימושים

תגובות9

  • גילוי נאות:
    1.אף פעם לא הייתי באיקיאה. כל הרהיטים בביתי הם יד שניה , ואסופים מכאן ומשם פרט לארון-ספריה-מכתבה שקניתי בבקה אל גרביה כפר שהופך להיות עיר כפרית.
    2. אני אוהב לצפות בטלוויזיה בצורה מבוקרת כמכשיר של אינפורמציה בידור והפגת מתחים אבל לא סובל את פרסומות הצריכה ועושה להן הפוך על הפוך : ברור שלא קונה מה שמציעות ובוחן את איכות הפרסומת עצמה,יש כמה שהן משעשעות ומצחיקות.
    3. אני גר במרחב הכפרי. בו השוטטות אף פעם לא משעממת.
    4. כשאני מגיע לעיר (אם הפספורט בתוקף) זה מתוך מטרה וייעוד ממוקדים ולכן השוטטות מתמקדת בהתבוננות סקרנית וחקרנית באנשים ובמקומות יוצאי דופן בנוף האורבני.
    וכדי לחדד את העניין, כשור מבוגר אני נהנה מרביצה באחו האישי.

      

  • להגיב יוני 6, 2015

    שרון

    מרפרוף קצר באתר נראה כי הספר מרגיש אי נוחות עם הנוחות, עם כך שאנחנו מחפשים לנוח (אני תוהה אם זו מקריות שנוחות ומנוחה הן מאותו שורש…).
    לעומת זאת, נראה שתנועת ההאטה דווקא מקדשת את המנוחה והנוחות.

      

    • עמית נויפלד

      אני חושב שהספר מרגיש אי נוחות עם הגבול הדק שבו "נוחות" הופכת להיות ויתור ושיתוק, וכופה האחדה וצמצום על פני שפע וריבוי. תנועת ההאטה אכן מקדשת את העצלות (או לפחות חלק מהזרמים שבתוכה), אבל לא על חשבון המגוון והעניין – אחד העקרונות החשובים ביותר לתנועת מזון איטי (שלמעשה התחילה את הכל) היא העושר של הטעמים, המינים והזנים, ובעוד שתעשיית המזון המהיר עושה הכל כדי לצמצם ולאחד (על מנת להפוך את תהליך העיבוד לזול ומהיר) הרי שאנשי מזון איטי בכל רחבי העולם מתעקשים לתמוך ביצרנים קטנים, לחפש את הירקות המיוחדים, את הפירות שלא מגיעים לסופרים, את הזרעים הלא מהונדסים וכך הלאה.

      במילים אחרות, מנוחה היא דבר חשוב, אבל נוחות, מגבול מסויים, היא דבר מה מסרס.

        

  • להגיב יוני 7, 2015

    דוד

    תודה
    אהבתי לקרוא

      

  • להגיב יוני 7, 2015

    רינגו

    לטעמי יש כאן מעט מהצביעות. אם אנו מתנגדים לתרבות הצריכה, הרי שאנו מתנגדים למסר העיקרי שלה, שהוא שחפציו של אדם ואופן צריכתם מגדירים אותו, את זהותו ואת מעמדו. אם כך הדבר, מדוע אנו מתנגדים כל כך להרגלי הצריכה באיקאה? האם הקנייה באיקאה מגדירה את האדם? האם מי שמחזיקה בביתה חפצים מאיקאה היא אדם "נחות" ממי שטרח וקנה אותם מנגר אמן בפלורנטין? עצם האמירה הזו נוגדת את כל הרעיון האנטי צרכני. למעשה ההתעסקות הזו- מאיפה החפצים שלי הגיעו, ממי קניתי אותם, כמה "אותנטיים" הם, וכו' – היא לא אנטי צרכנות אלא צרכנות לשמה, פשוט במסווה אחר.
    מלבד זאת יש כאן גם התנשאות- הקונים באיקאה הם עצלים, מקבלים בפה פעור את הכפית המוגשת להם וחסרי טעם וסגנון אישי, לעומת הקונים מבעלי המלאכה, שהם הו-כה מתוחכמים, עצמאיים ומיוחדים.
    בפועל, רבים מהקונים באיקאה הם פשוט צרכנים חכמים המחפשים פתרון זול ופשוט לצרכיהם, ובוחרים מתוך השלל המוצע שם את הפריטים הנחוצים להם. זאת בעוד רבים מהקונים המתוחכמים נמצאים במרדף מתמיד אחרי פריטים אשר יוכיחו (קודם כל לעצמם) עד כמה הם מקוריים ובעלי סגנון, כדי שיוכלו להראות זאת לחבריהם ולזכות בהערכתם.
    חופש אמיתי מתרבות הצריכה מושג רק אצל מי שמפנים כי חפצים נועדו לשמש אותו ולא להעיד עליו דבר. ואם שולחן האוכל שלי הגיע מאיקאה, כי וואלה, היה שם מבצע וזה היה ממש זול, אז אין לזה שום משמעות נוספת.

      

    • להגיב יוני 7, 2015

      אסתי

      רינגו, אני מתנגדת להנחה שלך לפיה "אם אנו מתנגדים לתרבות הצריכה, הרי שאנו מתנגדים למסר העיקרי שלה, שהוא שחפציו של אדם ואופן צריכתם מגדירים אותו, את זהותו ואת מעמדו."
      לדעתי ההתנגדות לתרבות הצריכה נובעת מההתנגדות לאופני צריכה שונים ומזיקים, כגון קניה מרשתות ותאגידים (לא אכנס להסברים כי מובאים כאן קישורים), קניה שאינה דרך סחר-הוגן, קניה היוצרת ניצול של אנשים ובעלי-חיים, גורמת הרס סביבתי, ועוד.
      ההחלטה על מה להוציא את כספנו היא מההחלטות החשובות העומדות בפנינו ומגדירות אותנו. דווקא תרבות הצריכה נוטה לטשטש זאת, ולהתמקד בתדמית ולא במשמעויות.

        

  • להגיב יוני 8, 2015

    רינגו

    היי אסתי,
    אני מקבל את טענתך כי עיקר ההתנגדות לתרבות הצריכה מתמקדת בהשפעות ההרסניות שלה. עם זאת, אני טוען שזוהי התנגדות לתוצאה ולא למהות, ומכאן שהיא בעייתית. ההרסניות של תרבות הצריכה נובעת מכך שהיא משכנעת בני אדם לצרוך ללא גבול, מכיוון שזהו הגורם המגדיר אותם. התוצאה הנוכחית של שכנוע זה, של הצבת הצריכה כמרכיב מרכזי בזהותו של אדם, הינה כל אותם דברים רעים שציינת.
    אני מתנגד למהות של תרבות הצריכה, ולא רק לתוצאה הנוכחית שלה. לצורך העניין, אם פרסומאי מוצלח היה משכנע את כולם להפסיק לקנות באיקאה ולצרוך את אותן כמויות מחנויות רהיטים מקומיות, עדיין הייתי מתנגד לכך, מכיוון שהצריכה עצמה היא מופרזת, והצבתה כערך מרכזי היא הרסנית לחברה ולנפש.
    אגב, גם הנזק הסביבתי מצריכה כזו לא היה שונה מהנזק הנוכחי. היקף הצריכה, ולא הערוץ דרכו היא מתבצעת, היא הבעיה העיקרית. אם כל העולם היה עובר לקנות אך ורק סמארטפונים המיוצרים בצורה "הוגנת", האם הנזק הסביבתי היה מצטמצם? האם ניצול בעלי החיים ישתנה, אם כולנו נצרוך אותה כמות בשר, אבל נקנה רק ממגדלים מקומיים ולא מאדום אדום?

      

    • עמית נויפלד

      אני מסכים איתך שיש יותר מפירוש אחד להשפעות השליליות של תרבות הצריכה, למרות שבהגדרה הביקורת הראשית כלפיה היא אכן "עידוד הצריכה באשר היא" – בעבר התווכחתי עם חבר "ירוק" שטען בפני שהכל יהיה בסדר אם רק נלמד לייצר את כל המוצרים שלנו באופן שאינו פוגע בסביבה, ואני טענתי שגם עם כל הסמארטפונים בעולם יהיו עשויים מעמילן תירס עדיין תהיה לי בעיה עם מחלת השדרוגים (כמו גם ההשפעות האחרות שיש לסמארטפונים על חיינו).

      ועם זאת, אני טוען שיש בפירוש הבדל עצום בין רכישה של רהיטים באיקאה ובין רכישה שלהם אצל יצרנים פרטיים, וכן, גם בשר למרות שאני צמחוני כבר שנים ארוכות עם רגל וחצי בטבעונות – מגדלים קטנים ופרטיים כמעט תמיד מעניקים יחס הוגן יותר לבעלי החיים שלהם, מה שלעולם לא יקרה בחוות תעשיותיות של אדום אדום, וגבן שמגדל עדר עיזים לעולם לא ישתווה למחלבה תעשייתית. באותו אופן יצרן רהיטים פרטי יהיה מחוייב יותר לפריטים שהוא מייצר שכן זה השם והפנים שלו שמאחורי הרהיט, ומסיבה זו הוא כנראה יהיה יותר עמיד ואיכות, שלא לדבר על שאלות של פיזור ההון לכמה שיותר ידיים פרטיות על חשבון ידיים תאגידיות. כתבתי על הדברים האלה כל כך הרבה שאני יכול להיכנס לזה בתגובה אחת, אבל אם יש לך כוח חפש למעלה את "שני בשרי", וכמובן את "רק לא רשת" (שלפוסט הראשי בקמפיין הזה לינקקתי בסוף הטקסט).

      ההשפעות של תרבות הצריכה בזמננו חורגות מעבר לביקורת על צרכנות ללא גבול, והן משפיעות על הכלכלה, על הפערים, על ההזדמנויות, על השפע, המגוון, העניין וכל שאר הדברים שגם קזין מעלה בטקסט שלה.

        

  • להגיב יוני 8, 2015

    רינגו

    היי עמית,
    אני מכיר את כל מה שכתבת בנושא (אחלה בלוג, אגב :)) וכמובן מסכים איתך. אין ויכוח כי המצב הנוכחי של צריכה מוגזמת הוא בעל השפעות הרסניות על הסביבה, החברה, המרקם האורבני ושאר ירקות.
    עם זאת אני מוסיף לטעון כי הפתרון אינו בהסבת הצריכה למקורות אחרים, אלא בהשתחררות מהאמונה כי צריכה הינה הגורם המגדיר את האדם ואת חייו. אני מתנגד למשפט "ההחלטה על מה להוציא את כספנו היא מההחלטות החשובות העומדות בפנינו ומגדירות אותנו", שכתבה אסתי.
    המפתח הוא בהבנה כי צריכה מטרתה למלא צורך ולא שום דבר אחר. לצורך העניין, אם אני זקוק (באמת ובתמים) לשולחן אוכל חדש, ובוחר לקנות אותו באיקאה, אין עם זה בעיה. אם אני חושב שאני צריך שולחן אוכל חדש, כי הקודם הגיע מאיקאה וזה לא הולם את הדימוי שאני מעוניין ליצור לעצמי, ועל כן אני רוכש אחד חדש מנגר אומן – זה שלילי לחלוטין. זו תרבות הצריכה במלוא תפארתה. אם בחרתי להוציא את הטלוויזיה מהבית כי אני נהנה יותר מהחיים כשהיא לא שם – אחלה. אם עשיתי זאת כדי להוכיח לעצמי ולאחרים כמה אני מגניב – זו תרבות צריכה, כי אני מגדיר את עצמי על ידי בעלותי (או אי בעלותי ) על חפצים.
    לגבי טעתנך כי מוצר מיצרן פרטי יהיה איכותי יותר הרי שהדבר טעון הוכחה, מנסיוני האישי לא כך הדבר. ולגבי מגדלי הבשר הפרטיים- הם יכולים להעניק יחס טוב יותר לבעלי החיים מכיוון שהביקוש למוצריהם נמוך, והם מייצרים בכמויות קטנות. אילו כולם היו עוברים לקנות מהם, הם היו נאלצים לפגוע באיכות חייהם של בעלי החיים לטובת עלייה בכמויות הייצור, או שהיו בוחרים לוותר על הרווח הפוטנציאלי ועל כך לא הייתי בונה.

      

השאירו תגובה